מחפשת אחר האמת85
New member
מישהו ראה את החברים שלי?
אהלן אנשים,
נראה לי הפכתי את שפיכת הלב שלי בפורומים לאורך חיים, וזה עוד יותר מחמיר את המצב, כך שקיבלתי החלטה לצמצם את הקטנוניות שלי ולהתחיל לקבל אחריות על מצבי. אלא שהיום כבר לא יכולתי לשאת זאת יותר, הייתי רוצה לבכות קצת על מצב שתוקע אותי כבר מזמן, פעם עוד איכשהו נלחמתי בו וניסיתי לשנות את פני הדברים, אלא שבמהרה חזרתי להרגלים הישנים.
.. התחום החברתי. תמיד החשבתי את עצמי כחריגה, כי גם הייתי כזאת באמת! קשה לי לתפקד בחברה של כמה אנשים כי אני חשה באי נוחיות בקרבת אנשים. אני לא מבטאת את עצמי כראוי. פתאום נגמרות לי המילים והיום הבנתי 3 אופציות למצב גיבוש חברתי: 1.
הטיפוס הדומיננטי- אתה מדבר וכולם מקשיבים לך. אתה מספר על החוויות, או כל דבר שעולה ברוחך, השאר שותפים לשיחה אך אינם מערבים את הארועים שלהם, מקסימום הבעת דעה בעד או נגד. כשזכות הדיבור היא בידי אדם ספציפי והוא זה שמוביל את השיחה בהתאם לנושאים עליהם הוא בוחר לדון או לספר. 2.
הנייטרלי/ פסיבי - אתה תחת השפעה חברתית (ברמה התת מודעת). אתה מרוכז במלוא תשומת הלב בנושא השיחה (בין אם הוא מעניין אותך או לא), כל האנרגיה שלך נתונה לדובר. אתה לא מרגיש בנוח להחליף נושא או להראות התנגדות קיצונית לדובר הדומיננטי. אתה זורם פסיבית עם השיחה, מעיר פה ושם הערות תוך שמירה על הגדרת מצב משותפת. 3.
הזר - אתה לא שייך לאינטראקציה החברתית אפילו שאתה נוכח במקום ועושה את עצמך מקשיב. אתה כמו אויר. פתאום אתה קולט שאין לך כל דעה (אפילו אם היית, תוך מאית שניה היא הודחקה משם). אתה לא תורם לאוירה. למרות שאיפשהו עמוק בפנים אתה יודע שזה לא מתאים לך להרגיש ככה בין האנשים. זה כאילו - אתה שם, ובו זמנית גם לא קיים. באותו הרגע אין לך תחושה, אין דעה, אין התנהגות מסויימת ובכלל שאר הנוכחים מתעלמים ממך גם כשאתה מכניס מילה פה ושם כי בשבילם אתה כביכול לא נמצא. אחר כך אתה מתאושש ומגלה שהמצב החברתי הנ"ל מסתובב כמו גלגל בכל מפגש חברתי וזה מבאס אותך ומכניס עוד יותר לריחוק והדחקה ובמקרים קיצוניים אף דיכאון או כעס על זה שאין הבנה גם כלפי החברה' הפחות מפותחים רגשית.. ברור לי שאין דבר כזה שבנאדם ימצא את עצמו באותו המצב כל הזמן ושזה משתנה בהתאם למקום, אנשים, סיטואציה, תזמון ועוד. אני לא טיפוס של חרדה חברתית, אחד על אחד אין לי שום בעיה לנהל שיחת חולין, אך ברגע שזה מגיע לקבוצה של חברה - אני מאבדת את הצפון (אני מגזימה בכוונה), נהיית יותר שקטה ולא מערבת את האחרים במה שעובר עלי, אפשר לומר - הופכת את עורי מאקטיבית לפסיבית. (כמובן שתמיד יש מצבים יוצאי דופן בהם אני לא מתוותרת על זכות הדיבור, חבל רק שזה כה נדיר שאני לא מחשיבה את זה אפילו). הגורמים לדעתי (מעלה השערות): עוד לא למדתי לקבל את עצמי ולכן אני לא שלמה עם האופן בו אחרים מגיבים כלפי ופוחדת להיראות בתור מישהי עם פגמים או חסרת ביטחון עצמי, או נטולת כשירות חברתית. טראומות ילדות של בידוד חברתי - בתיכון הייתי מודחקת הצידה, לא השתתפתי באף פעילות חברתית, ברחתי מטיולים שנתיים..
התוצאה: אין לי אף אחד, אין עם מי לדבר ברמה האישית, אני כמעט ולא יוצאת מהבית, בחיים לא הצלחתי ליצור יחסים אמיתיים וארוכי טווח עם אנשים. כנראה בזמנו למרות שהרגשתי חרא - למדתי לחיות בתוך כל הבלוף הזה
, עניין של הרגלים (כמו כל דבר בחיים). וזה עוד ככה על קצה המזלג כי המציאות היום יומית הפכה כבר לשגרה של בדידות וניכור. הדבר הכי גרוע שאני חושבת שמגיע לי הרבה יותר מהחיים האלו, זה עצוב לראות איך אנשים פחות מוכשרים ממני משתפשפים בחברה רק בגלל הכישורים החברתיים שלהם ובגלל שהם מעיזים לדבר ולהפגין את הביטחון העצמי שלהם, לעומת כאלו היכולים לתרום לשיחה הרבה יותר, אך חסומים במגבלות מנטליות מטופשות..
אהלן אנשים,
