על השאיפה לשלמות, ההכללה והדו-שיח
ברוק יקרה, אני מזהה במכתבך שלש בעיות: השאיפה לשלמות, הנטייה להכללה והצורך בדו שיח. בעייה אחת : הפרפקציוניזם, או אולי יותר נכון, השאיפה לשלמות. כאשר אדם מתהלך בעולמנו עם שאיפה שכזאת, חייו בהכרח חיים מאד לא קלים, וזאת בלשון המעטה. עם שאיפה כזאת, כאשר אדם רואה את ערכו רק כשהוא "משיג" (שלמות: ציונים גבוהים, סטנדרט גבוה, וכדומה). אז כשהוא לא "משיג" הרי הוא חסר ערך בעיני עצמו. מכאן קצרה הדרך להתנהלות דיכאונית. ("הכל תפל יותר,ואין לי ממש סיבה ממשית לקום בבוקר", כשברקע: עצב, פחדים וחוסר רוגע). אני יודע, זה לא קל לשנות אמונה פנימית כל כך חזקה: אני שווה רק כאשר אני מצליחה. אני שווה רק כאשר אני ממש טובה. כאשר הבינוניות מפחידה אותי פחד מוות. שהרי אז אני לא שווה. שלא תביני אותי לא נכון. אני בעד זה שאדם עושה, שאדם לומד, שיעשה וילמד מיתוך 100 אחוז *ריכוז * במעשה ובלמידה. שיעשה וילמד מיתוך 100 אחוז *מוטיבציה * במעשה ובלמידה. כאשר היכולת לעשות את זאת, להתרכז במאה אחוז, נובעת מכך שאת מתרכזת רק בדבר שלפניך במאה אחוז. שזה אומר שאת שוכחת את עצמך. שזה אומר, "שעצמך" פחות מעניין אותך מהחומר שאיתו את מתעסקת. שזה אומר, שפחות מעניין אותך איך אחרים יקבלו את העבודה שלך, מעניינת אותך העבודה שלך, נקודה. שזה אומר שפחות מעניין אותך איזה ציון תקבלי, מעניין אותך החומר שאת לומדת, נקודה. שזה אומר שגם אם קשה לך להתרכז במאה אחוז, וגם אם את לא מבינה כל כך בקלות וגם אם את שוגה וכד´ וכד´, זה לא גורם לך להתייאש, שהרי הסכמנו כשאת עושה את מתעניינת רק במה שאת עושה ולא בתוצאות. ההפרדה בין המעשה לתוצאה – מאפשר לך להתרכז במעשה ולעשות אותו מיתוך חדווה. כאשר את חווה באמת את תכני העבודה, את תכני הלמידה. את מבינה בתוך תוכך שהשאיפה להצטיינות חיצונית היא פיקציה. שהעיקר הוא התוכן ולא התדמית. ושרק את בעצמך מעניקה את המשמעות העמוקה לחייך. זה לא אומר שהערכה של הזולת אותי, לא תורמת לי. היא תורמת. זה לא אומר שהצלחה לא מחזקת. היא מחזקת. זה לא אומר שמחמאה לא מחמיאה. היא מחמיאה. אך אני לא תולה את ערכי בהערכה, בהצלחה ובמחמאה. כאשר המטרה שלי בעבודתי ובלימודי איננה מטרה "להשיג", אלא לחיות את העבודה, לחיות את הלמידה. להיות יעיל. אז אני גם "מגיע". הבעיה השניה שזיהיתי מיתוך הודעתך. זאת היא ההכללה. בתוך כולנו קיים הדחף להכליל. את כותבת: "מאוד קשה לי עם הכל בעצם( חיים, לימודים , עבודה)". "אני מרגישה כאילו כל החלומות שלי עומדים לפני גניזה ואני לא אוכל להגשימם". תנסי להתמודד עם ההכללה. תנסי לא להכליל. כאשר קשה לך תנסי לבדוק מה הכי קשה לך. ואז לשאול את עצמך האם אני מסוגלת להתמודד עם הקושי הזה עכשיו, או אני יכולה, בינתיים, לשים אותו בצד ולהתמודד איתו כאשר יהיו לי יותר כוחות. אם אני מרגישה שאני חייבת להתמודד איתו עכשיו, האם אני מסוגלת לבדי, או שאני זקוקה לעזרה מבחוץ. כנ"ל לגבי החלומות, אל תכלילי. אולי את יכולה לחכות עם החלום, לדחות אותו. או אם המציאות לא מאפשרת לך להגשימו, אולי את יכולה לוותר על חלק אחד ממנו ולהגשים חלק אחר. הנוקשות של "או הכל או לא כלום" – היא גישה לא בוגרת לחיים. היא גישה מדומה, בדיוק כמו שהשאיפה לשלמות היא גישה מדומה. לעומתה הגמישות של "מה שאני יכולה", של "מה שאפשר" – היא הגישה היותר בוגרת לחיים. בעייה שלישית שאני קורא מהודעתך היא: שאת מרגישה ניכור לסביבתך. שאת מרגישה שסביבתך לא מבינה אותך לחלוטין. הדו שיח וגילוי הלב שלך עם הסביבה הכי קרובה לך. (אם אלה הוריך, או אם את נשואה, אז זה בעלך, או אם יש לך חברה טובה). היא מאד משמעותית. את חייבת לחפש מישהו\מישהי קרוב אליך שאת יכולה לשפוך בפניו את ליבך ולקבל את תמיכתו. האם ניסית ? נראה לי שלא ניסית. אז בבקשה יש לך משימה, תנסי לדבר בגילוי לב עם הוריך או עם בעלך. אם התגובה לא תהיה אוהדת, תנסי למצוא מישהו\מישהי במעגל השני. אם את כל כך בודדה שאין לך אף אחד עם אוזן קשבת שלו\לה את יכולה לגלות את ליבך, לשוחח על קשייך, לשתף בלבטייך. אז לפי דעתי שווה לך לשקול לפנות לעזרה מיקצועית. (בפורומי התמיכה באינטרנט את יכולה לברר איך ואיפוא). בראש ובראשונה תהיי את המטפלת של עצמך. תתחילי בכיוונים הנ"ל. כאשר, בנוסף לטיפול שלך בעצמך, הרי עולם התקווה, האמונה וההודייה, הוא עולם מלא שאפילו עדיין לא נכנסת לתוכו... באור ואהבה, פרי מגדים.
