מישהו פה זוכר את השיעור הראשון שלו?

מישהו פה זוכר את השיעור הראשון שלו?

מי שמתחשק לו, יכול לכתוב על חויותיו, רשמיו (האם השתנו מאז?), מי היה, מה היה כיף, מה לא (אם לא...) וכל מה שבא לו...
 

Talia E

New member
אני ממש לא...

יש לי בלק אאוט טוטאלי, אין לי מושג
אבל אנקדוטה קטנה: השיעור הראשון שלי, היה גם שיעור הקונג פו הראשון שבן נתן במסגרת הנוכחית... הגעתי אליו באופן טבעי מתוך לימודי "אמנות היכולת" (ולפני כן קבלתי מספר שיעורים בשיטת ההגנה העצמית שהמציא - ארבע המכות). בן לימד, כמובן, לפני כן - אבל זה היה, רשמית, שיעור הקונג פו הראשון במסגרת משלו
טליה
 
זה היה שיעור בוקר כלשהו.

בראשית ימיה של המסגרת הנוכחית של לימודי אמנות הלחימה.
 
תחשבי שוב... ../images/Emo8.gif

כאילו, שיעור טאי צ´י בבוקר? כאילו, עוברים למסגרת שיעורי קונג-פו? פעם בשבוע בבוקר, כאילו? ורדה? בלה? גיא? כאילו?
 

pif

New member
באומנות היכולת.

יש לי גם כמה תמונות משיעור הקונג פו הראשון, אבל יותר זיכרונות משיעור אומנות היכולת שהתחיל מיד אחריו. השיעור התחיל בהסתכלות על קיר, אם אני לא טועה באותו שבוע דווח על התרגיל הזה בפורום, תרגיל שיזם פיני באחד משיעורי אומנות היכולת האחרים. בכל אופן עמדנו קרוב מאוד לקיר והסתכלנו עליו דקות ארוכות. אני זוכר את זה הרבה בזכות זה שמאז כל פעם שאני יוצא מהמקלחת הקטנטנה שבביתי, עטוף בחלוק הרחצה האפור שלי, וממתין להתיבשות אני מעביר רגע כלשהו במבט על הקיר. אפילו לשלוש שניות. הרבה דברים קורים לראיה במהלך תרגיל כזה, אם לא מחליטים לשלוט בה, ההסתכלות משתנה כל הזמן. אחר כך חולקנו לזוגות או שלשות והונחנו להסתכל בעינים אחד של השני. תרגיל פשוט מפחיד, ועוד לשיעור ראשון. אבל מאוד מספק אם בזהירות נכנעים לו. ואז בן העמיד אותו בתנוחה הראשונה של הפורמה הראשונה כמה דקות, ואז בתנוחה השניה, וכך הלאה, ואז לצד שני. ואז הסתיים השיעור. התחושות שחלפו בי בסופו של השיעור היו מדהימות, הרגשתי עוצמתי בטירוף. ועוד דבר אחד שזכור לי מהשיעור קונג פו דווקא, זה האומנות שבה בן "התחלק" בין כל האנשים. זה היה השוק האמיתי מהשיעור ההוא, ועדיין ממשיך להיות. אני כל כך אוהב את לימודי הקונג פו שלי. יא אללה, אני לומד קונג פו!!! אני!
 

kung fu

New member
כן, אני זוכרת את השיעור ה-1 שלי

אבל לא במדוייק... שיחקנו פרה עיוורת, לימדו אותי לבעוט בעיטה מסויימת, או שהייתי אמורה לבעוט כמה בעיטות, זה היה שיעור בוקר בדשא בחוץ. אני זוכרת שפיני, דותן ודנה היו שם, ועוד מישהו (אולי). אני זוכרת את התחושות שליוו אותי במהלך השיעור הראשון, יותר מאשר לספר בפרטי פרטים על מהלך השיעור עצמו. תחושות של "וואו, מצאתי את מה שחיפשתי" ובנוסף תחושות גבוהות מאד של שיפוט תחושת האושר ניצחה, אחרת לא הייתם רואים אותי כאן
 

Talia E

New member
היי רגע...

אני לא זוכרת את שיעור הקונג פו הראשון שלי, אולי כי הוא היה שיעור אצל בן אחרי שיעורים רבים שעברתי אצלו, אבל אני ועוד איך זוכרת את השיעור הראשון שלי בהאבקות הצללים! (כך נקראה אז "אמנות היכולת", אבל בכל מקרה השיעורים היו אז שונים מאד מהיום). הגעתי לשיעור די "במקרה"; אחי גר בארה"ב ובא אז לביקור בארץ. היה לו מאד חשוב שאני אלמד הגנה עצמית, ועוד לפני כן עודד אותי ללמוד ג´יו ג´יטסו (כשהגיע למדתי ג´יו ג´יטסו). אז הוא הגיע למסקנה שיכולת ההגנה העצמית שלי עדיין לא טובה מספיק, ושכדאי לי ללמוד משהו קצר ויעיל עד הגיוס שלי, שהיה חודשיים לאחר מכן... הוא ראה מודעת רחוב של בן על שיטת "ארבע המכות" שפיתח. לא נותרו שליפים, והוא זכר בעל-פה את המספר של בן... התקשרתי לבן, והוא הסביר לי שלא יספיקו לי החודשיים שלפני הגיוס הקרב כדי ללמוד את השיטה בשלמותה. אז הוא אמר: "טוב, אני מלמד בימי רביעי משהו אחר, אבל יש לי רקע של 13 שנה (היום 17...) באמנות הלחימה, ואולי אני אוכל לעזור לך..." כמעט לא הגעתי; אחי כבר חזר לחו"ל והיה אמור להיות לי איזה משהו באותו יום ובכל זאת... את השיעור עצמו אני זוכרת רק חלקית: היתה כמות "אדירה" של ניסיוניק´ים - משהו כמו 16, שמלאו לחלוטין את דירת שני החדרים הקטנה (שני החדרים חוברו, אבל עדיין היתה מחיצה עם פתח רחב ביניהם). בן העביר איזה חימום (שונה מאד מהחימום של היום), ובחלק מהשיעור (נדמה לי, אולי זה היה בשיעור אחרי זה) נשלחתי לבצע איזשהן משימות בעזרת תומר שפילקה, שהיה בערך התלמיד הקבוע היחיד שנכח באותו שיעור. אוקצור (אלק
), החלק שאני זוכרת, הוא שכולנו ישבנו במעגל, בעוד בן מסביר מהי האבקות הצללים. אני לא זוכרת מה בדיוק הוא אמר, אבל אני זוכרת איפה ישבתי ואני זוכרת אותי מקשיבה ולפתע... - יודעת (כיום אני אפילו מדמיינת ניצוצות של אור) שזה מה שחיפשתי! שזה מה שהיה חסר לי! "הצבעתי" על זה עם ההתכוונות שלי (זה לפחות מה שאני מרגישה היום), ומאז ועד היום, יותר מ- 4 שנים, אני לומדת אצל בן ללא הפסקות (אפילו עם הצבא זה הסתדר, כי התחילו תוך זמן לא רב להיות שיעורים בימי שבת
). אני הייתי היחידה בין הניסיוניקים שהמשיכה... אני גם זוכרת שדברתי עם בן אחרי השיעור, והוא הביע את פליאתו, משהו כמו "איך אפשר לחיות בלי לדעת שאפשר לפתח גם חלקים פנימיים?" (אם משווים את הפנימיות שלנו למערכת שרירים, אז כמו שמפתחים שריר, ניתן לפתח גם אותה). השינוי ביני כיום לבין מי שהייתי אז, הוא כה מהפכני שקשה לתאר...: מאדם שלא מכיר את עצמו, קליפה, ריקה, רכיכה, חסרת ביטחון, חסרת אהבה, חסרת אושר, חסרת חברים... לאנוכי
 

Talia E

New member
חייבת להוסיף... (גם אם קצת ../images/Emo32.gif)

כפי שנראה בהודעה זו, ניסיתי כמה שיותר להפריד בין: "אני של אז" לבין "אני של היום" (וגם די "ירדתי" על האני הזה... כמו שלא הייתי יורדת על אף אחד אחר...). ביום חמישי בערב נוכחתי לדעת, שאין הפרדה כזו... זו אותה אני. מה שקרה הוא, שבמסגרת פגישת מחזור של הבי"ס היסודי (שבו היה לי די נחמד), פגשתי מספר אנשים שהיו אתי גם בתיכון - והם הציתו בי בן רגע את הטריגרים של חוסר הביטחון וכו´ (בין היתר, הם השתדלו להעמיד פנים שלא ראו אותי וכאלה...
). זה גרם לי לשיפוט-עצמי היסטרי - פשוט הרבצתי לעצמי עד זוב דם... - היה לי כל-כך קשה לשאת את המחשבה שזה עוד נמצא בי. המפגש הזה טלטל אותי לחלוטין... (הטלטול נמשך עד יום שישי). אבל אני שמחה על העניין הזה; הוא פשוט הראה לי משהו שהיה שם כל הזמן, וכעת כשהוא עלה, אני אוכל לטפל בו, בעזרת ההילרית שלי, וגם (ואולי בעיקר) בעזרת קבלה ואהבה שלי לעצמי
חוץ מזה, גם שוחחתי עם איזה מישהו שלא דברתי אתו מעולם ביסודי שיחה נחמדה (די נפתחתי: ספרתי על ענייני התיכון ושמציק לי לפגוש את האנשים מהתיכון...) ואפילו הלכנו להצגה טובה ("ג´ודי יקירתי" בתמונע - מומלץ) יחד - אז הרווחתי ידיד חדש...
ובנוסף, היו לי שתי חוויות מתקנות: 1. הגעתי באיחור ואנשים שונים אמרו לי שחשבו עלי ו"כבר חשבתי שלא תגיעי"... הגבתי מיד בכנות: "לא חשבתי בכלל שמישהו ישים לב אם אני לא אהיה" ואז ענה לי "מה פתאום, השתגעת?" (
- ביסודי באמת היה לי בסדר גמור, אבל כנראה שהדימוי העצמי הרע מהתיכון "נדבק לי" ליסודי...) 2. מישהו שנתפס לי כ"מגניב" - {במילעל = כמעט קללה אצלי
- אנשים פוזיסטיים, לא אמיתיים, שהכאיבו לי בעבר וכו´ (וגם אנשים שרציתי/רוצה להיות כמוהם ולהתקבל על-ידם...) - סטראוטיפ שרק עכשיו מתחיל להשבר אצלי בעקבות מפגש עם אנשים ש"מגניבותם" גרמה לי לשפוט אותם, אולם אחר-כך ראיתי כמה יש בעצם בתוכם, וכמה שהם אנשים יפים
}. הקיצר המישהו הזה, הוא עוד מישהו שלא יצא לי בכלל להכיר ביסודי; הלכנו ביחד לאוטו, ודווקא היתה לי תחושת ביטחון עצמי (!) אתו, ונפרדנו ברוח ממש טובה, עם חיוך חם ו"מותק" וכאלה... (מילון של טליה: ז´רגון של מגניבים בינם לבין עצמם... שהפעם היה מופנה אלי...
). בקיצור - החיים יפים ואנחנו מתפתחים
 

Talia E

New member
אם

את מוכנה/יכולה, אני אשמח אם תפרטי יותר (אבל את ממש לא חייבת - אני יודעת באיזו מידה של חשיפה מדובר). טליה
 

kung fu

New member
לא בא לי לפרט

מה גם כשאף אחד לא יבין מה אני רוצה בעצם, כי היו לי הרבה חברים אבל האמונות שלי בתוכי היו אחרות....לא משנה...
 

Kiru

New member
ועוד איך אני זוכר...

אחרי הרבה חיפושים (באינטרנט... מה חשבתם, שהלכתי באמת לראות?
) החלטתי סופסוף שמצאתי מועמד לתפקיד הבכיר של "המורה של אבי לאמנויות לחימה"...
והחלטתי ללכת לשיעור ניסיון אצל בן. למה לא, חשבתי לעצמי? אחרי הכל, לפי התיאורים באינטרנט (בן כתב אז המוווון בפורום אמנויות הלחימה) השיעורים שלו נשמעים ממש כיפיים, ואם אני לא טועה הוא גם כתב איפשהו שלא צריך כושר גבוה כדי להתחיל (אני לא בטוח לגמרי, אבל זה הרושם שקיבלתי). מה כבר יש להפסיד. אז קמתי לי באיזה יום שלישי לבשתי ג´ינס (כן, כן), לקחתי מפה של תל אביב (סורי, אני מהפרובינציה) ושמתי פעמי לעיר הגדולה. טלפון מהדרך להודיע שאני מגיע (לא, לא נדחה את השיעור ניסיון לעוד שבוע! אני כבר שם!), חניה על המדרכה והופ... אני שם. אחרי חיפוש קל מצאתי את בן, הדרכה קצרצרה על הברכה (בגללי... הגעתי 7 דקות לפני ההתחלה), והשיעור מתחיל. הדבר הראשון שהיה לי מוזר, היה שהתאמנו בחוץ. כבר ידעתי מההודעות בפורום שזה הולך לקרות, אבל דיי הדחקתי את העובדה שהנה, אני עומד ללכת מכות עם אנשים באמצע הרחוב! אבל זהו אני כבר כאן. No turning back now. עכשיו... אני לא יודע בקשר אליכם, אבל בשבילי 130 כפיפות בטן (ואני לא מגזים, בן אמר!), עם עוד הרבה תרגילי כושר באמצע, זה לא דבר קל לבטלן כמו שהייתי (טוב, טוב, כמו שאני גם היום!
אבל קצת פחות בכל זאת...). מה גם שלא הכי קל (
) לבעוט גבוה עם ג´ינס, שלא לדבר על תרגילי גמישות. אבל מה - היו לימודי הטכניקות שמאוד אהבתי, היתה הדרכה מצויינת על עמידת נמר מתלמידה וותיקה, ועל פורמה ראשונה מתלמידה אחרת (תודה, טליה ושרון
), היתה עבודה פנימית, והכי חשוב - היתה אווירה. אווירה מדהימה. לא אלימות, לא רשמיות (לא מסתדר לי לקרוא למורה סיפו
), לא השגיות מוגזמת - פשוט לימוד, כיף, וחברותיות. וזה בעצם בדיוק מה שחיפשתי.
 

רמי ד.

New member
השיעור הראשון

גם אני זוכר את הפעם הראשונה. באותה תקופה, לאור שינוי כללי בתפיסתי את אורח החיים שלי, כמו הפסקת חלק גדול מהשיטות לטשטש את התודעה, ולבלות עד זוב דם, ומעבר לקריאת חומר בענייני רוחניות, התחלתי לחפש מורה כדי לא להאחז בקטע של אוטודודאקט, שבסופו של דבר עשוי להחביא מצב בו אינטלקטואלית אתה מתקדם, אבל מעשית אתה רוקם מסיכה, כדי לא לראות כיצד אתה נשאר אחוז באותן תשוקות ובאותם פחדים, ומקסימום שינית כמה הרגלים להרגלים חדשים. באותו זמן עמנואל שכבר זמן רב יחסית לא התאמן בהשרדות כלשהיא, ביקש שאעזור לו למצוא בית ספר לאומנות הלחימה, ואז התעורר הרעיון לשלב כוחות ולחפש ביחד, מה עוד שההתקרבות הצפויה מאימון משותף, יכולה לפתוח דרכים שהיו חסומות אצלי חלקית לאור אורח החיים שניהלתי לפני כן. מיד כשקראתי את המודעות של בן בעיתון, נדלקתי עליו, במיוחד בגלל השילוב של אומנות לחימה עם פיתוח פנימי, והתחלתי ליצור קשר. מפה לשם העניין נמשך כחודשיים, עד שהרגע הנכון הגיע ושנינו התייצבנו לשיעור הראשון. למדנו את הברכה, טכניקה או שחים, חלק מהפורמה הראשונה, והשתתפנו בעבודה פנימית, שבאותה תקופה לפעמים כללה שימוש בכלי כתיבה, ובסוף השיעור כבר ידענו שמצאנו את המקום שלנו. רמי
 

kung fu

New member
איזה סיפורים מרתקים יש לכולם

אני סתם קמתי בבוקר והחלטתי ללמוד קונג-פו
 
למעלה