ראשית עלי להודות שמאוד נהניתי
מהדו-שיח שניהלת עם אותו יובל רון , מסתמן שאכן ישנה הבנה עמוקה מאחורי אותם צלילים הבוקעים מכלי הנגינה ויתרה מזו גם מחשבה מרובה ונתינת משמעויות לכל תו ותו, הכנסת האידאולוגיה שלך למוסיקה היא מבחינת האמן אידיאלית ובכך קרובה לשלמות הרעיון שהוא רוצה להעביר בשפה המוסיקאלית אל המאזין המצוי. אך דבר פעוט עמד בדרכי כאשר קראתי את הכתוב, אותו דבר פעוט היה הניגוד המושלם (או שאינני מבין בזה..ואנא תקן אותי) בין אותו רגש חוויתי והכנסת אותם רגשות אל תוך הצלילים ואל שלב הקומפוזיציה ומנגד עומד לו החישוב הקר של אותם שלבים שציינת למשל: הגדרת המצב הנפשי שבו אתה רוצה לעסוק או חיבור אל חוויה אישית וכו.. וכל זאת עוד לפני שהתיישבת ולא נכתב אפילו תו אחד. הניגוד והפער שבין אותו רגש וחוויה אינטימית שהיא נושא ומושא היצירה אל מול שליפת המידע מן המאגר בראש וכפיית ההרגשה על עצמך , דומה לספרן אשר שולף מיידע ממאגר ספרים ומאמרים, יוצר אצלי בלבול איך יתכן שיצירה רגשית כל -כך המבוססת על חוויות אינטימיות ,שמחות או עצובות, יכולה להבנות בצורה רובוטית כל-כך , קרה כל-כך . והיכולת שלך למספר את אותם שלבים ולהעמיד אותם בסדר כרונולוגי הוא זה שמגביר את הבלבול אצלי. אני אינני מלחין אך התנסיתי בעבר בכתיבת מוסיקה ומבחינתי אותו קטע (עקום ככל שיצא לי) פרץ החוצה מבלי מחשבה על שלבים או איזה ניסיון שלי לחבר עצמי לאירוע מן העבר, זה פשוט יצא מעצמו, אפשר לאמר שחוסר המקצועיות שלי בתחום הוא זה שמנע ממני מלהבין את שלבי ההלחנה ולכן אבקש ממך לבאר לי נושא זה ולהעמיד אותי על טעותי.