מישהו כאן???

[כנפיים לבנות]

מישהו כאן???

אוזן קשבת... חיבוק.. משו

אוףףף!!! נמאס לי....

מרגישה שאני ממש נלחמת עם עצמי לא ליפול.. להאחז בדברים הטובים (ולהפתעתי יש גם קצת כאלו) ולהפיק את המירב מהדברים הקשים.. אבל קשה לי.. ועכשיו אני לא יודעת על מי אני כועסת יותר, על עצמי או על המטפלת שלי.. אני לא כל כך מאמינה שאני רושמת את זה כאן.. אבל אני חייבת להוציא את זה איפשהו.. אני יודעת שאני צריכה לקחת אחריות על הטיפול ואם אני רוצה לדבר על משהו זה אחריות שלי להביא את זה ולדבר על זה.. ואני מביאה את זה.. בדרך שלי.. היא יודעת בדיוק על מה אני רוצה לדבר וגם כמה קשה לי עם זה.. מרגישה שהיא רק צריכה לשאול שאלה אחת והכל יצא.. והיא גם יודעת את זה.. כי היא שואלת שאלות בכוון, אבל הכל מסביב.. לא באופן ישיר.. וכבר שבועיים זה ככה... אוףףףף מרגישה שאני צריכה פשוט לספור עד עשר ולהוציא את זה (כמו שסקאלי כתבה) דיברנו על לקפוץ לבריכה.. ואמרתי לה שמבחינתי זה לקפוץ ראש ולהתחיל לשחות.. אבל עכשיו אני מרגישה שזה הולך כל כך לאט.. ואין סבלנות או כוחות למשוך את זה כל כך הרבה זמן.. מרגישה שאני נכנסת למים דרך המדרגות בקצב הכי איטי שאפשר.. והמים קפואים!! וזה הרבה יותר קשה מאשר לקפוץ ראש.. מרגישה שהכוחות הולכים ואוזלים לי... ואני תופסת אותם כל כך חזק ביידיים ונלחמת איתם שלא יברחו ממני..

 

[איחוד האחת]

אני כאן בשבילך...

עם חיבוק ענק והמון תמיכה מחזקת ושולחת לך

יש דברים שרק אתחייבת לעשות אותם...יודעת מניסיון אישי כמה זה קשה וכמה לפעמים הכל קורס ואין יותר כוח... אבל מתוך המצוקה הזו דווקא משם, שואבים עוד כוח שהיה נדמה שכבר אין... את כנראה בשלב מאוד חשוב בטיפול שלך שכן בשלבים הכי קשים, דווקא אלו שאחריהם מגיע האור...דווקא בם הכל נראה כאילו אבוד. כמו שאומרים ירידה לצורך עלייה... קחי נשימה עמוקה, קפצי למים.. התאמני עם עצמך בלהגיד את מה שאת רוצה, מוכנה "לשמוע" את הדברים שאת רוצה לומר וקשה לך (במסר אישי כמובן), מאחר ואני וירטואלית אולי יהיה קל יותר... אם בא לך אני כאן... אל תוותרי לעצמך ואל תוותרי על הדרך הארוכה שעשית.. המשיכי בה אני יודעת מההיכרות שלנו כאן... שאת מסוגלת ויכולה, שאת חזקה מאוד בתוך תוכך, ושיש בך היכולת לעשות זאת את יכולה להתמודד עם הדברים

ואני כאן בשבילך...

 

[חייכנית ואופטימית]

חמודה, גם אני כאן...

אני מתארת לעצמי שזה קשה, אבל כל הדברים ששווה לעשותם, הם קשים וזה שווה את ההקלה שתרגישי אח"כ...אז קחי נשימה עמוקה ותקפצי למים... אני בטוחה שלמטפלת שלך יש סיבה שהיא הולכת מסביב, היא פותחת לך פתח, אבל היא יודעת שבסופו של דבר זו את שצריכה להגיד את מה שיש לך כשתהיי מוכנה... בינתיים שולחת לך המון

 

[Ofra m]

כולנו כאן בשבילך

את נמצאת בתקופה שהיא אולי לא ברורה ומאוד מפחיד להכנס למקום שהוא לא ידוע ולא ברור, אך אני יכולה להרגיעך שאט אט הדברים מתבהרים, ואז הפאזל נראה יותר ברור, לפעמים אנו כל כך קרובים ודווקא לא רואים, וכשאנחנו הולכים מרחוק אנו רואים את תמונת הפאזל הרבה יותר ברור... מקווה שקצת עזרתי, המון חיבוקי כוח עופרה.

 

[vered51]

חולקת על דעתך.....

אהלן, אני בטיפול פסיכלוגי כבר שנה וחצי (אחרי שאימי נפטרה) ובשיחה הראשונה והשניה עם הפסיכולוגית אמרתי לה שלא בא לי להיכנס לקישקה ולהוציא הכל כי אני לא מוכנה להתמודד עם זה עדיין. עשינו נעין הסכם שניכנס 50% פנימה בנתיים. במהלך הטיפול של השנה וחצי נפתחתי לאט לאט וראיתי את ההתהליך של הירידה פנימה למעמקי נפשנו. אני חושבת שלכל אחד יש קצת משלו ולא חייבים לקפוץ לבריכה. זה לא בהכרח נורא אם אנחנו שומרים על עצמנו ולא רוצים ליפול. אני חושבת שתוותרי לעצמך ואל תחשבי שאת צריכה לפתור דברים או להגיע לשורש העניין כל כך מהר. לכל אדם יש קצב משלו ואת צריכה להבין שהכל תהליך אחד ארוך. תראי שלאט לאט הדברים יהיו קלים יותר בהצלחה ורד

 

[סְקָאלִי]

נראה לי ...

שאתן באות מקום קצת שונה. אצלך, ורד, האובדן היה מאוד טרי כשהתחלת את הטיפול, אז צריך לקחת את זה בעדינת רבה יותר. אצל כנפיים כבר עברו הרבה שנים, חצי מחייה כמעט ... יכול להיות שהטיפול שלה נמצא במקום אחר. יכול להיות שהיא מרגישה תקיעות מסויימת בטיפול, מה שלא נדיר בטיפולים ... והיא מרגישה שהיא רוצה כבר לפרוץ לשלב הבא, גם אם זה קשה. זה כמובן ניחוש שלי. טוב לראות אותך פה, יקירתי

 

[כנפיים לבנות]

ורד וסקאלי..

עברו הרבה יותר מחצי חיי.. 19 שנה ביום ראשון הקרוב (ואני עוד לא בת 21..) ובקשר לטיפול, הוא בהחלט שונה. קודם כל מכוון שפניתי לטיפול בגלל נושא אחר לגמרי (אך כמובן שאמא עולה בו הרבה). שנית, מכוון שאני חושבת שכל אדם שונה ומעבד את הדברים בצורה שונה, מכאן שהטיפול הוא שונה. וחוץ מזה, שבערך כל החיים לימדו אותי שיש דברים שלא חייבים לספר ונראה לי שהגיע הזמן לשבור את השתיקה. אני מסכימה איתך שכל דבר ואדם יש לו את הזמן והקצב שלו, ולכן אני משתדלת לקחת הכל בפרופורציות ולבדוק לאיפה אפשר להתקדם מכאן. תודה לשתיכן

 

[סְקָאלִי]

חיבוק, אוזן, ולבלב ...

יפה שלי, אני איתך. מבינה אותך ... לא יודעת מה עוד להגיד. אני בעד שתלכי למקומות שקשה, כי אני מבינה שאת מרגישה שאת מדשדשת. מאיפה שאני עומדת אני אומרת לעצמי - איזה כייף לה - היא כל כך צעירה - זה בדיוק הזמן להתמודד עם הדברים, ואז להתקדם הלאה לחיים! ענין של פרספקטיבה. אני בעד שפשוט נחליט שבפגישה הבאה את לא מחכה לה שתשאל אותך, אלא עד סופרת עד 22 ואז אומרת לה, בלי הקדמות מיותרות, " XYZ" וזהו. באותו רגע תחשבי שכולנו שם מאחורי הגב שלה עושות לך סימני עידוד, נושאות שלטים של "כנפיים, לכי על זה!" ובסוף מרימות לך

בואי נגיד אחרת, מה יש לך להפסיד? לעומת מה שיש לך להרויח? ... נשיקות, מותק.

 

[MommyHug]

אני מרגישה ממש כמוך! ../images/Emo140.gif

חצי נחמה?...

גם בטיפול קשה לי ולפעמים היא צריכה לחלוב ממני את הדברים שלא יוצאים להם בטבעיות.... וגם אני נלחמת ממש חזק עם כל הכוח לא ליפול.... ובכל זאת נופלת... ונופלת... ואין מי שיוציא אותי... אני היחידה שיכולה לעשות זאת, אם אני אוכל....

קחי

אולי הוא יעזור?

 

[כנפיים לבנות]

וואוו../images/Emo70.gif

אין לכן מושג כמה ריגשתן אותי.. התגובות האלו ממש מחזקות ומחמות את הלב כל פעם מחדש.. תודה לכולכן