milindapanna
New member
לגבי התקשורת -
תראה, כל אחד קורא מה שמעניין אותו. אותך (וגם אותי) סין מעניינת ואנחנו שמים לב לכתבות על סין. אנחנו פחות שמים לב לכתבות על מקומות ונושאים אחרים (אולי, אולי אני טועה לגביך). הכתבות על סין בהחלט התרבו בשנים האחרונות, ואני מסכים איתך שבחלק מהן הטון המאיים (על ההגמוניה הכלכלית בעיקר) נשמע מאוד מאוד מוגזם. אני גם מסכים שיש לתקשורת האמריקאית (ולא רק) נטייה להפחדה, וזה לא משנה ממה - סין, איראן, טרור, סחר, סופות וכו'. אבל לעתים יש דברים שעניינית הם נכונים: כשמשלוח אחרי משלוח של צעצועים מסין מתגלה כמסוכן לבריאות ובמקרה (או שלא - את זה אני לא יודע) בזמן קרוב יש עניינים מאוד משמעותיים של תרופות מסוכנות מסין - חשוב לדבר על זה. אני לא הרגשתי בזה תעמולה במסווה אלא עבודה עניינית. בייחוד שהשכם והערב יש באמריקה כתבות והודעות על אין ספור מוצרים פגומים שבכלל לא מגיעים מסין, חלקם מיוצרים באמריקה עצמה. זה פשוט נושא חם באמריקה, ואם הסינים מעורבים - אז עוד יותר. לגבי הנמלים - זה שוב חלק מדיון גדול בהרבה (שקשור גם לזכייה של תאגיד שנשלט על ידי מוסלמים ממדינות המפרץ בזיכיון להפעיל את חלק מהנמלים של אמריקה ולשלוט בבדיקות הבטחוניות בהם, שהביא לצעקה גדולה של עד כמה מטומטמים יכולים להיות האחראים למכרז שאפשרו לחברה שאינה אמריקאית לשלוט בכניסה לאמריקה). סין הייתה מקרה פרטי כמו מדינות אחרות. מה שאני מנסה להגיד זה לא שאין תחושת איום באמריקה - יש. אלא שיש כאלה שחושבים כך ויש אחרת. כשסיני שתרם להילרי קלינטון נתפס כפושע זה לא עזר לידידות סין אמריקה. כשסין תרמה מליונים לביל קלינטון זה גם נראה רע. כשבוש מארח את הו ג'יןטאו, והו משדר זלזול (ולא משנה אם בכוונה או שלא) - זה לא עוזר. וכשסין מנצלת את המלחמה בטרור שהאמריקאים כאילו מובילים ללגיטימציה של הפרות זכויות אדם - זה גם לא עוזר. יש גם בעייה בסיסית בכך שהאמריקאים שומעים על סין וזה מעלה אצלם קונוטציות של קומוניזם, טוטליטריזם, ובמילים אחרות - לא דמוקרטיה. כשחופרים לכולם בשכל שדמוקרטיה זה הדבר הכי חשוב (ע"ע עיראק) אז מדינה לא דמוקרטית ועוד ישמור האל קומוניסטית (וזה לא משנה כמה חברות אמריקאיות יסחרו בבורסה בסין) נתפסת אינטואיטיבית כאיום. בקיצור (שוב) - אין כאן שחור ולבן. לאמריקאים יש סיבות טובות לדאוג וסיבות טובות לא לדאוג. לא הייתי מדבר במונחים של עימות צבאי - זה לא הכיוון של אף אחד בשלב הזה. אחת השאלות של אמריקה היא אם היא תישאר המעצמה מספר אחד. אחת המטרות שאני שומע לא מעט מחבריי בסין היא - להיות מספר אחד בעולם. יש כאן מתח, אבל מהמתח הזה לעימות עוד יעברו מספיק מים בהדסון וביאנגצה עד שזה יהפוך להיות איום ריאלי. עד כאן הנבואה, רות סוף.
תראה, כל אחד קורא מה שמעניין אותו. אותך (וגם אותי) סין מעניינת ואנחנו שמים לב לכתבות על סין. אנחנו פחות שמים לב לכתבות על מקומות ונושאים אחרים (אולי, אולי אני טועה לגביך). הכתבות על סין בהחלט התרבו בשנים האחרונות, ואני מסכים איתך שבחלק מהן הטון המאיים (על ההגמוניה הכלכלית בעיקר) נשמע מאוד מאוד מוגזם. אני גם מסכים שיש לתקשורת האמריקאית (ולא רק) נטייה להפחדה, וזה לא משנה ממה - סין, איראן, טרור, סחר, סופות וכו'. אבל לעתים יש דברים שעניינית הם נכונים: כשמשלוח אחרי משלוח של צעצועים מסין מתגלה כמסוכן לבריאות ובמקרה (או שלא - את זה אני לא יודע) בזמן קרוב יש עניינים מאוד משמעותיים של תרופות מסוכנות מסין - חשוב לדבר על זה. אני לא הרגשתי בזה תעמולה במסווה אלא עבודה עניינית. בייחוד שהשכם והערב יש באמריקה כתבות והודעות על אין ספור מוצרים פגומים שבכלל לא מגיעים מסין, חלקם מיוצרים באמריקה עצמה. זה פשוט נושא חם באמריקה, ואם הסינים מעורבים - אז עוד יותר. לגבי הנמלים - זה שוב חלק מדיון גדול בהרבה (שקשור גם לזכייה של תאגיד שנשלט על ידי מוסלמים ממדינות המפרץ בזיכיון להפעיל את חלק מהנמלים של אמריקה ולשלוט בבדיקות הבטחוניות בהם, שהביא לצעקה גדולה של עד כמה מטומטמים יכולים להיות האחראים למכרז שאפשרו לחברה שאינה אמריקאית לשלוט בכניסה לאמריקה). סין הייתה מקרה פרטי כמו מדינות אחרות. מה שאני מנסה להגיד זה לא שאין תחושת איום באמריקה - יש. אלא שיש כאלה שחושבים כך ויש אחרת. כשסיני שתרם להילרי קלינטון נתפס כפושע זה לא עזר לידידות סין אמריקה. כשסין תרמה מליונים לביל קלינטון זה גם נראה רע. כשבוש מארח את הו ג'יןטאו, והו משדר זלזול (ולא משנה אם בכוונה או שלא) - זה לא עוזר. וכשסין מנצלת את המלחמה בטרור שהאמריקאים כאילו מובילים ללגיטימציה של הפרות זכויות אדם - זה גם לא עוזר. יש גם בעייה בסיסית בכך שהאמריקאים שומעים על סין וזה מעלה אצלם קונוטציות של קומוניזם, טוטליטריזם, ובמילים אחרות - לא דמוקרטיה. כשחופרים לכולם בשכל שדמוקרטיה זה הדבר הכי חשוב (ע"ע עיראק) אז מדינה לא דמוקרטית ועוד ישמור האל קומוניסטית (וזה לא משנה כמה חברות אמריקאיות יסחרו בבורסה בסין) נתפסת אינטואיטיבית כאיום. בקיצור (שוב) - אין כאן שחור ולבן. לאמריקאים יש סיבות טובות לדאוג וסיבות טובות לא לדאוג. לא הייתי מדבר במונחים של עימות צבאי - זה לא הכיוון של אף אחד בשלב הזה. אחת השאלות של אמריקה היא אם היא תישאר המעצמה מספר אחד. אחת המטרות שאני שומע לא מעט מחבריי בסין היא - להיות מספר אחד בעולם. יש כאן מתח, אבל מהמתח הזה לעימות עוד יעברו מספיק מים בהדסון וביאנגצה עד שזה יהפוך להיות איום ריאלי. עד כאן הנבואה, רות סוף.