מישהו יכול לתת לי
תקציר של מה שקרה פה כשהייתי חולה?
ובכן, אלו קורותי:
כבר ביום חמישי הייתי עם חום גבוה ולא יכולתי לזוז
, את הלילה שבין שישי לשבת ביליתי באשפוז השהייה.
למי שלא יודע מה זה אומר - אתה מקבל מיטה ללילה, אבל בלי פיג'מת בית חולים מגעילה.
מאחר וזו הפעם הראשונה בחיי בה אני מתאשפזת, גיליתי כמה דברים מעניינים:
1. כמה שלא תשמור על אופטימיות - תמיד, אבל תמיד תפגוש מתישהו אחות עייפה שהניסיון שלך להשתמש בהומור לא עובד עליה.
דוגמה:
(השעה 21:24, אני הגעתי למיון בשעה 11:30, עם חום גבוה וכאבים. לפני 4 דקות הודיעו לי שאני נשארת לאשפוז)
האחות פוצחת בסבב שאלות רגילות, הרבה על מצבי הרפואי ולמה הגעתי למיון (בגדול - כי אני מרגישה חרא).
אחת מהשאלות היא מספר הטלפון הנייד. אני נותנת לה את המספר, ומוסיפה שמכיוון שנשארה לי מעט מאוד סוללה, אם לא יהיה לי שקע חשמל ליד המיטה, לא בטוח שהיא תוכל להשיג אותי במספר הזה. האחות בתגובה כעוסה: את מתלוננת משבאת, אולי די?!
2. כמה שלא תשמור על אופטימיות - תמיד, אבל תמיד החולה במיטה לידך יהיה מהסוג הנוחר. נוחר חזק. מאוד חזק.
3. הידעתם? 03:32 לפנות בוקר היא שעה לגיטימית להעיר חולה כדי לקחת דם.
4. תפריט ארוחת הבוקר המוגשת לא השתנה כבר 50 שנים:
קוטג' מיניאטורי, סלט לא מתובל שמורכב מעגבניה ומלפפון חתוכים ברישול, שתי פרוסות לחם, ביצה קשה וגולת הכותרת - דייסה.
מזל שצירפו קופסיות קטנות של מרגרינה (בלובנד!) וריבה. ממש כמו בבית קפה
.
5. תשתו הרבה מים, אנשים. זה חשוב. מאוד חשוב.
זה יכול להיגמר בדלקת חמורה בדרכי השתן ואפילו דלקת בכליה...
...take it from someone who (unfortunately) knows
דבר נוסף וחשוב שחוויתי במהלך כל העניין הזה:
יש לי בן זוג חדש, עניין של שלושה שבועות בערך. הוא מקסים וחמוד ובאופן כללי די מוצלח.
ביום שישי בבוקר, כשהבנתי שאני כנראה הולכת למיון, הוא מייד התנדב לבוא איתי.
לא רק שהוא בא איתי, החזיק לי את היד כשהכניסו לי את האינפוזיה וחיבק אותי כשרעדתי מהצמרמורות שהיו לי מרוב חום - הוא גם נשאר באומץ כשאמא שלי הגיעה שעה אחרינו, ולמרות שהיו לו כמה וכמה תכניות ליום הזה, הוא אפילו נשאר איתנו עד שהאחות באשפוז הכריזה על כיבוי אורות וגירוש אורחים כללי. זה לא מובן מאליו, לא היה לי צפוי, בטח לא כשהקשר כל כך טרי. כשאמרתי לו תודה על זה שהוא ליווה אותי, על זה שהוא נשאר, הוא הסתכל לי בעיניים במבט לא מבין ואמר "את החברה שלי, את פה. איפה עוד אני יכול להיות?"
אחרי כל התיאוריות הסופר פמיניסטיות של חלקכם בנוגע אליי, על כמה שאני כלבה שונאת גברים, היו גם כאלה ששאלו מה אני מחפשת בגבר.
אז ככה. בדיוק ככה. זה גבר אמיתי בעיניי. פשוט עושה את מה שנראה לו נכון, בלי לשחק משחקים של כבוד, אגו ו"כמה אני משקיע כשאני לא יודע מה ומתי אני אקבל בחזרה".
שבוע טוב חברים, תשמרו על הבריאות!
תקציר של מה שקרה פה כשהייתי חולה?
ובכן, אלו קורותי:
כבר ביום חמישי הייתי עם חום גבוה ולא יכולתי לזוז
למי שלא יודע מה זה אומר - אתה מקבל מיטה ללילה, אבל בלי פיג'מת בית חולים מגעילה.
מאחר וזו הפעם הראשונה בחיי בה אני מתאשפזת, גיליתי כמה דברים מעניינים:
1. כמה שלא תשמור על אופטימיות - תמיד, אבל תמיד תפגוש מתישהו אחות עייפה שהניסיון שלך להשתמש בהומור לא עובד עליה.
דוגמה:
(השעה 21:24, אני הגעתי למיון בשעה 11:30, עם חום גבוה וכאבים. לפני 4 דקות הודיעו לי שאני נשארת לאשפוז)
האחות פוצחת בסבב שאלות רגילות, הרבה על מצבי הרפואי ולמה הגעתי למיון (בגדול - כי אני מרגישה חרא).
אחת מהשאלות היא מספר הטלפון הנייד. אני נותנת לה את המספר, ומוסיפה שמכיוון שנשארה לי מעט מאוד סוללה, אם לא יהיה לי שקע חשמל ליד המיטה, לא בטוח שהיא תוכל להשיג אותי במספר הזה. האחות בתגובה כעוסה: את מתלוננת משבאת, אולי די?!
2. כמה שלא תשמור על אופטימיות - תמיד, אבל תמיד החולה במיטה לידך יהיה מהסוג הנוחר. נוחר חזק. מאוד חזק.
3. הידעתם? 03:32 לפנות בוקר היא שעה לגיטימית להעיר חולה כדי לקחת דם.
4. תפריט ארוחת הבוקר המוגשת לא השתנה כבר 50 שנים:
קוטג' מיניאטורי, סלט לא מתובל שמורכב מעגבניה ומלפפון חתוכים ברישול, שתי פרוסות לחם, ביצה קשה וגולת הכותרת - דייסה.
מזל שצירפו קופסיות קטנות של מרגרינה (בלובנד!) וריבה. ממש כמו בבית קפה
5. תשתו הרבה מים, אנשים. זה חשוב. מאוד חשוב.
זה יכול להיגמר בדלקת חמורה בדרכי השתן ואפילו דלקת בכליה...
...take it from someone who (unfortunately) knows
דבר נוסף וחשוב שחוויתי במהלך כל העניין הזה:
יש לי בן זוג חדש, עניין של שלושה שבועות בערך. הוא מקסים וחמוד ובאופן כללי די מוצלח.
ביום שישי בבוקר, כשהבנתי שאני כנראה הולכת למיון, הוא מייד התנדב לבוא איתי.
לא רק שהוא בא איתי, החזיק לי את היד כשהכניסו לי את האינפוזיה וחיבק אותי כשרעדתי מהצמרמורות שהיו לי מרוב חום - הוא גם נשאר באומץ כשאמא שלי הגיעה שעה אחרינו, ולמרות שהיו לו כמה וכמה תכניות ליום הזה, הוא אפילו נשאר איתנו עד שהאחות באשפוז הכריזה על כיבוי אורות וגירוש אורחים כללי. זה לא מובן מאליו, לא היה לי צפוי, בטח לא כשהקשר כל כך טרי. כשאמרתי לו תודה על זה שהוא ליווה אותי, על זה שהוא נשאר, הוא הסתכל לי בעיניים במבט לא מבין ואמר "את החברה שלי, את פה. איפה עוד אני יכול להיות?"
אחרי כל התיאוריות הסופר פמיניסטיות של חלקכם בנוגע אליי, על כמה שאני כלבה שונאת גברים, היו גם כאלה ששאלו מה אני מחפשת בגבר.
אז ככה. בדיוק ככה. זה גבר אמיתי בעיניי. פשוט עושה את מה שנראה לו נכון, בלי לשחק משחקים של כבוד, אגו ו"כמה אני משקיע כשאני לא יודע מה ומתי אני אקבל בחזרה".
שבוע טוב חברים, תשמרו על הבריאות!
