מישהו אחר;

[Tears Dont Fall]

מישהו אחר;

בתוך כל הערפל ששורר כבר כמעט 5 שנים, אני לא מוצאת נקודה של אור. וכמה שאני אחפש, אני לא אמצא, ככה אמרו לי חכמים. `היא תצוץ לך משומקום ותסנוור אותך כלכך`, האומנם? אני יכולה להגיד שטוב לי, כי יש לי הכל; עבודה, חברים, משפחה, בית, יופי. אבל מה הטעם בכל זה, אם יש בי גם ריקנות נוראית? אין טעם. ואם יש, הוא בטח מר כמו קפה שחור בלי סוכר. אני תמיד הילדה שצוחקת, משתוללת, מלאת שמחת חיים, מכייפת מכל דבר שקיים ככה זה מול כולם, אפילו קצת מול המראה עם עצמי. אבל אז מגיע הלילה ויש חושך וקר אף אחד לא רואה, לא יודעף לא שומע, לא מנחש שבעצם אני טובעת בכרית שהיא בעצם של מישהו אחר של בנאדם שמת ואני נורא מתגעגעת, ואפעם לא יודעת איך מביעים את הגעגוע הזה אליו, כי הוא לא נמצא. אני טובעת בכרית של מישהו אחר, מרגישה בה בטוחה ושמורה, בניגוד לכל מקום אחר. אני טובעת בכרית של מישהו אחר, שמביט עליי מכל זווית ואומר; אני טובעת בכרית של מישהו אחר, ששינה לי את החיים, דווקא ברגע שהוא הלך. ומאז? מאז אני תקועה, ואולי אפילו מתדרדרת. ואני לא מצליחה לעצור את עצמי, ואם אני לא אצליח, אז איך מישהו אחר כן יעצור? רק הנקודת אור שאמורה לסנוור אותי עד ממש. נראלי שזה קשור לכאן.

 

[eshkolit32]

../images/Emo201.gifהיי מגי

אני מבינה אותך לגמרי. הרבה פעמים כשזה קורה לי מה שתיארת, ההתקפה הזאת של הכאב בלילה, אני לא יודעת מה לעשות אותה ואיך להפסיק. ביומיום אנחנו מתנהלים כאילו הכל בסדר ושמנו את האבל שלנו בצד אבל בתכלס זה קצת לא הגיוני. אין לנו ברירה, כדי לתפקד אנחנו מוכרחים לשים את כל הצער שלנו על מי שהלך לנו בצד. אחרת - נשתגע. כל בני האדם הם כמונו מגי, לכולם יש כאב והם הולכים ברחוב ומנהלים לעצמם את החיים כאילו הכל בסדר, מכריחים את עצמם לחייך, לשמוח, לראות קצת תקווה, לדמיין אור בקצה המנהרה, לשאוף שאיפות ולחלום חלומות. אם הבנתי נכון רמזת שאולי לאהבה יש כוח לגרום לנו להיות שמחים באמת, שלמים באמת, למרות הכאב. תקני אותי אם אני טועה. אני מאמינה שאותם אנשים חכמים לא טעו, אי אפשר לחפש אותה. בן אדם יכול לקדם את עצמו בקריירה, בלימודים, לשנות מראה, לבחור סגנון חיים אחר, לנסוע לחו"ל. אפשר לעשות המון אבל לחפש את האהבה במו ידינו זאת משימה בעייתית. אני באמת מאמינה שיש לאהבה כוח לשנות לנו את החיים, להשפיע עלינו ולגרום לנו לזרוח. אין דבר חזק ממנה בעיני. ולצערנו צריך פשוט להאמין בה והיא מגיעה לבד ומתי שבא לה. (ככה אמרו לי....גם אני עדיין מחכה

) אני מקווה שהיא תגיע אלייך מהר. באמת. ועד אז תמשיכי במה שאת עושה, נראה לי שזה הדבר הנכון. מבחינת איך להביע געגוע למי שלא כאן - מניחה שלכתוב לעצמך (וגם כאן) את מה שאת מרגישה בטח עוזר לך לפעמים לא? קצת מרוקן את הכאב שיש בפנים.

 

[A GIFT OF LOVE]

מגי,

"אני תמיד הילדה שצוחקת, משתוללת, מלאת שמחת חיים, מכייפת מכל דבר שקיים ככה זה מול כולם, אפילו קצת מול המראה עם עצמי. אבל אז מגיע הלילה ויש חושך וקר אף אחד לא רואה, לא יודעף לא שומע, לא מנחש שבעצם אני טובעת בכרית שהיא בעצם של מישהו אחר" בתוך תוכי עמוק בלב תמצא שמחה לצד כאב תמצא פחדים ואהבות כולם סגורים במגירות מה שרואים מבחוץ לא דומה למה שרואים מבפנים.... [בתוך תוכי/ ליאת אחירון] מה שרואים מבחוץ לא דומה למה שרואים מבפנים.... הכאב שבך כל כך גדול.. יש בו מין תקווה, חיפוש אחר נקודת אור גואלת, תחינה אילמת... אבל תמיד, תמיד כשמגיע הלילה את טובעת בכרית של אותו מישהו אחר... מרגישה שוב את אותה ריקנות מחלחלת בתוכך... את אותו חסר של המישהו האחר.... אלה הסודות של חייך את לא תגלי לעולם כל עוד תכסי את פנייך איש לא יראה את השריטות המתחבאות מתחת לסודות [הסודות/ דניאל סלומון] ואיש לא יודע... כולם רואים בך את אותה ילדה שמחה וצחקנית.... איש לא רואה את הכאב. איש לא רואה את הריקנות המקוללת... "ומאז? מאז אני תקועה, ואולי אפילו מתדרדרת. ואני לא מצליחה לעצור את עצמי, ואם אני לא אצליח, אז איך מישהו אחר כן יעצור?" ראש מונח על כרית לבנה עצים בתקופת שלכת שם מונח בית ילדותי כעת צריך ללכת [עמירם לוי/ אחר כך בא הגשם] ואיש לא יודע שאת טובעת באותה כרית. שאת עדיין מתחפרת בה... שאת שקועה במישהו שכבר אינו.... ההודעה שלך מאוד נגעה לליבי... אני מקווה שמתישהו, אותה נקודת אור תגיעה, תסנוור בהבזק מרגיע, מנחם...

"`היא תצוץ לך משומקום ותסנוור אותך כלכך`, האומנם?" אני מקווה מאוד....

 

[יתומה לשתי אימהות]

מגי,

אני חושבת שכל אחד שאבד את אחד מהוריו חש בכאב או בריקנות שציינת שאת חווה.יותר מכך אני בטוחה שזה תהליך הגיוני ואפילו בריא! ישנו פתגם שאומר ``אחרי המעשים נמשכים הלבבות``. אם את תבחרי לשקוע בכאב הזה ולתת לו לנהל לך את החיים אז את מובילה את עצמך לתהום פעורה. ואם את רוצה באמת להצליח בחיים ולהמשיך לצחוק ולהיות אדם קורן אז את תצטרכי לנתב את הכאב למקום המתאים ולזמן המתאים, למצוא אדם קרוב שיכול להיות איתך כשכואב ורק להבין אותך בלי ביקורתיות. אני אישית גיליתי שלידיד שלי יש את המסוגלות להבין אותי כשכואב (וכואב הרבה!) וכשיש לי את ההרגשה הזו לומשנה מתי גם ב3 בלילה אני מדברת איתו. הרבה פעמים אחרי המילה השניה אני בוכה. והוא בוכה יחד איתי, מבין אותי, מנסה להזדהות, ללא ביקורת, רק הבנה. נ.ט.ו הבנה. וזה מרגיע, זה עובר, זה עוזר! תנסי. . . לגבי מה שאמרת על מה שאמרו לך אני מאמינה שאם יש דבר כזה אז לא צריך לחשוב עליו. והוא יבוא!! כי ההתעסקות רק `מוכיחה` לך הנה זה רחוק ממני...מבינה?! מחזיקה לך אצבעות. רוטינק`ה.