melancholy man
New member
מיק הרך
כשכותבים על איזה סינגר סונגרייטר, בדרך משתרבבת פנימה המילה טראבדור, קט סטיבנס? טרבדור, דונבן? בטח טראבדור! דילן? אבי כל הטרבדורים!!, מתישהו נדמה היה לנו, שכל בחור צעיר שיודע שני אקורדים ונכנס לאולפן חמוש בשיער ארוך ודאווין, הוא "טראבדור", מיק סופטלי, היה טראבדור אמיתי, טראבדור מהז'אנר ההולך ונעלם של "זה השיר שכתבתי, עכשיו בבקשה שימו כמה פני בתיבת הגיטרה שלי", הוא אומנם מידיי פעם הצליח להשאר מספיק בשביל להקליט פה ושם, אבל רוב הזמן הוא הסתובב בדרכים באנגליה ואירופה וכתב על מה שעובר עליו. סופטלי שנולד בלונדון, פוטר ב 1959 מעבודתו כשוליה של מהנדס ויצא לדרכים עם דרכים עם גיטרה, הוא התחיל את המסע שלו בספרד, עד שבסופו של דבר, חלומות רומנטיים על סצנה ספרותית שוקקת הובילו אותו לפריז, שם הוא התיישב בחברת ביטניקים אנגליים אחריםבעזרתם הוא ספג את התרבות המקומית (בעיקר דרך קצהו של בקבוק קוניאק) ואף זנח את השאיפות הספריות שלו שנבעו מכתביהם של גינזבורג וקרואק ושאר סופרי ומשוררי ה beat, לטובת, ניסיונות בתחום המוסיקה בהשראת ראמבלינג ג'ק אליוט, דרול אדמס, וודי גאט'רי ופיט סיגר. עם שובו לאנגליה הוא מגלה שהיא הפכה למדינה שמוכנה למהפכת פולק. בהשראת ביקורו של דילן כל ילד מחוצ'קן עם איזשהו חוש קצב (וגם כמה בלי) פתאום לוקחים גיטרה בייד ומנסים את כוחם בפריטת נשמתם העדנים לחרוזים ואקורדים במסגרת עדות הגרינג' ווילג', סופטלי שבשלב הזה הפך לסוג של חתול רחוב, מבין איפה נמצא הכסף ופותח פאב/ מועדון למוסיקת פולק בשם the Spinning Wheel, סביב הפאב, נוצרת סצנה קטנה של פולק, למרבה המזל, אחד הצעירים שקיבל הזדמנות ראשונה שם, היה אחד דונבן ליץ', שבאופן מפתיע יותר, אשכרה פרץ את סצנת החננות והפך לאומן מקליט ואפילו מוכר בצעד מפתיע לא פחות, הוא נזכר בסופטלי שהיה סוג מנטור עבורו ומשכנע אותו לקחת מנהל (ואת המנהל לקחת את הטיפוס הבעייתי) ואף לחתום על חוזה הקלטה עם EMI. התוצאה של ההשתדלות הזאת (שכללה הקלטת שירים של סופטלי על ידי דונבן) הייתה האלבום Songs For Swingin' Survivors אחד מאלבומי הפולק הבריטיים הכי עמוקים והכי אמרקאים שנוצרו אי פעם, דונבן אולי זכה לכינוי "דילן הבריטי" אבל סופטלי אשכרה היה כזאת חוץ כמובן מהבדל קטן אחד, שהוא לא. סופטלי יצר לעצמו קול ייחודי, כמו דילן הוא לקח את השפעות הפולק האלה ולא חיקה אחרים אלא טווה מהם משהו חדש, אבל השירה לא בדיוק שם, יכולות הכתיבה, היו קרובות, אבל לא ממש במקום ויותר חשוב אולי, הוא עשה את כל זה מאנגליה, שם אווירת הווילג' הייתה הרבה חלק מהתרבות. השיא של האלבום, הוא ביצוע משלו ל The War Drags On (שיר שדונבן הקליט קודם) ואולי שיר המחאה הראשון שמתיחס באופן ספציפי למלחמת ויטאנם (צעד קצת פחות שנוי במחולקת כשנזכרים שמי שנחלם שם היו אמרקאים ולא בריטים) ומצליח לתפוס את מהות האימה של המלחמה הזאת כלפי החייל הבודד, כשרבים עוד ראו בה צעד מחושב ולא ממש מזיק בשח הגלובלי במסגרת המלחמה הקרה. Let me tell you the story of a soldier named Dan. Went out to fight the good fight in South Vietnam, Went out to fight for peace, liberty and all, Went out to fight for equality, hope, let's go, And the war drags on. Found himself involved in a sea of blood and bones, Millions without faces, without hope and without homes. And the guns they grew louder as they made dust out of bones That the flesh had long since left just as the people left their homes, And the war drags on. חוץ מזה, הוא מתמודד באומץ עם התמכרות לקוקאין (Jeannie קורע הלב) נותן חזון פוסט אפוקליפטי על קץ העולם (After The 3Rd World War Is Over) ובעיקר, משלב את כל זה, עם אווירת מסע ונדודים (Keep Movin' On אחד משירי הנוודים היותר טובים שנכתבו) וכמה קאברים לא אופיינים לזמן ולתקופה (The Bells Of Rhymney של פיט סיגר, Strange Fruit שאנחנו מכירים מהביצוע של בילי הולדיי ו Plains Of The Buffalo של גאט'רי המסיים את האלבום). למרות כל אלה, הוא כאמור כל הזמן לייד, הוא פוגע, בוגר, חכם ומעניין אבל מספיק, זה בשילובהעבודה העצובה, שאף אחד מלבד המוערבים ישירות (והיו מעט כאלה) לא שמע את האלבום, יצר אצלו אכזבה, שהובילה אותו לצעד השיווקי האולטימטיבי אחרי שעשית אלבום ראשון מאכזב ומסקרן והוא פשוט נעלם חזרה לרחובות, פעם בכמה זמן הוא נותן שיר למישהו, מופיע באופן אקראי ומנסה להקליט מידיי כמה שנים, אבל בגדול, פשוט עוזב את התעשייה והעשייה. ב 1970, הסצנה המוסיקלית באנגליה, כבר הייתה שונה לגמרי, דונבן, קט סטיבנס, אל סטוארט, שלא לדבר על אמרקאים דוגמת ג'יימס טיילור ופול סיימון, יצרו ציפיה אצל חברות התקליטים, לסינגר/סונגרייטר הבא שיעשה את זה בענק, ברקע, יוצרים אישיים הרבה יותר, כמו טים באקלי, רוי הרפר, ניק דרייק ואחרים, התחילו לקבל הזדמנות ונדמה היה, לפחות לדונבן, שהציבור מוכן לקבל חזרה את מיק סופטלי, אז הוא שוב מפעיל קשרים ומכניס את מיק הנודד לאולפן, הפעם בפקיחו הצמוד של Terry Cox מי שעבד אז עם פיירפורט ו Yes, קוקס זה, אוסף סביב סופטלי הרכב בחרת חלומות של בריטים כפופים חסרי שיניים (להלן כוכבי פולק) שמורכב מבחברים ב Trees, Soft Machine ו Fotheringay, ריצ'רד תומפסון ואחרים. התוצאה, האלבום sunrise שנשמע שונה לגמרי ממה שהוא עשה עד אז, קוקס בונה סביב השירים אווירה בריטית מלאה בהפתעות עדינות שנעה בין קאנטברי לג'אז, אבל בלי לעייף, הקול של סופטלי, השתפר פלאים ועדיין נשאר ייחודי ומעניין ונושאי הכתיבה שלו השתנו לגמרי, אם ב 1965 הוא היה מוטרד ממלחמות, עכשיו, העניין שלו עבר לטבע, מה שהולם בדיקנות את האווירה הפולקית פסיכדלית של האלבום ואת הטעמים האוריאנטליים שצצים בתוך התבשיל העשיר הזה שסופטלי לקוקס רקחו ונע רוב הזמן בטווח שבין דונבן ל ISB ופיירפורט. האלבום מגיע לשיאו עם Caravan האקוסטי והנפלא, אם Keep Movin' On מאלבום הבכורה, היה לקוח היישר מעולם הנוודים שקפצו מרכבת לרכבת באמריקה, עכשיו הוא הרבה יותר רפלקטיבי ומצליח גם לתאר קצת את הטבע ולעבוד עם מטאפורות פשוטות ויעלות וכמובן, שגם העיבוד וההפקה כבר לא נשמעים כמו משהו שבא לאחר שהקליטו את וודי גאט'רי בטיפ פשוט ב 1940, עוד שיר שבהחלט שווה תשומתת לב (והפיבוריט האישי שלי) הוא ship הארוך והאיטי, עם השילוב הקסום של סקסופון מתוזמן הייטב, גיטרות זורמות ובאסים איטיים בתוך תחושת המסע הבילתי נגמר (בספינה, רכבת, מטוס, חללית וכל דבר אפשרי אחר), נראה אולי שמיק התיישב והקליט אלבום, אבל הראש שלו, נמצא כל הזמן בדרכים, מתגעגע לטבע, לאוויר הפתוח ולתזוזה המתמדת הוא כל כך רוצה לזוז כבר שלא אכפת לאן או אפילו למתי,ב time machine אולי הקטע הכי טוב מוסיקלית באלבום ולבטח המרשמים ביותר, כבר מדבר על מסע בזמן, באופן לא מפתיע, השיר הזה, אולי הכי פשוט טקסאלית שהוא כתב אי פעם, הוא גם המוכר ביותר שלו וב love colours הוא כבר מפליג מוסיקלית להודו ומגיע למחוזות זן מופלאים היישר מספר המהלכים של דונבן.
כשכותבים על איזה סינגר סונגרייטר, בדרך משתרבבת פנימה המילה טראבדור, קט סטיבנס? טרבדור, דונבן? בטח טראבדור! דילן? אבי כל הטרבדורים!!, מתישהו נדמה היה לנו, שכל בחור צעיר שיודע שני אקורדים ונכנס לאולפן חמוש בשיער ארוך ודאווין, הוא "טראבדור", מיק סופטלי, היה טראבדור אמיתי, טראבדור מהז'אנר ההולך ונעלם של "זה השיר שכתבתי, עכשיו בבקשה שימו כמה פני בתיבת הגיטרה שלי", הוא אומנם מידיי פעם הצליח להשאר מספיק בשביל להקליט פה ושם, אבל רוב הזמן הוא הסתובב בדרכים באנגליה ואירופה וכתב על מה שעובר עליו. סופטלי שנולד בלונדון, פוטר ב 1959 מעבודתו כשוליה של מהנדס ויצא לדרכים עם דרכים עם גיטרה, הוא התחיל את המסע שלו בספרד, עד שבסופו של דבר, חלומות רומנטיים על סצנה ספרותית שוקקת הובילו אותו לפריז, שם הוא התיישב בחברת ביטניקים אנגליים אחריםבעזרתם הוא ספג את התרבות המקומית (בעיקר דרך קצהו של בקבוק קוניאק) ואף זנח את השאיפות הספריות שלו שנבעו מכתביהם של גינזבורג וקרואק ושאר סופרי ומשוררי ה beat, לטובת, ניסיונות בתחום המוסיקה בהשראת ראמבלינג ג'ק אליוט, דרול אדמס, וודי גאט'רי ופיט סיגר. עם שובו לאנגליה הוא מגלה שהיא הפכה למדינה שמוכנה למהפכת פולק. בהשראת ביקורו של דילן כל ילד מחוצ'קן עם איזשהו חוש קצב (וגם כמה בלי) פתאום לוקחים גיטרה בייד ומנסים את כוחם בפריטת נשמתם העדנים לחרוזים ואקורדים במסגרת עדות הגרינג' ווילג', סופטלי שבשלב הזה הפך לסוג של חתול רחוב, מבין איפה נמצא הכסף ופותח פאב/ מועדון למוסיקת פולק בשם the Spinning Wheel, סביב הפאב, נוצרת סצנה קטנה של פולק, למרבה המזל, אחד הצעירים שקיבל הזדמנות ראשונה שם, היה אחד דונבן ליץ', שבאופן מפתיע יותר, אשכרה פרץ את סצנת החננות והפך לאומן מקליט ואפילו מוכר בצעד מפתיע לא פחות, הוא נזכר בסופטלי שהיה סוג מנטור עבורו ומשכנע אותו לקחת מנהל (ואת המנהל לקחת את הטיפוס הבעייתי) ואף לחתום על חוזה הקלטה עם EMI. התוצאה של ההשתדלות הזאת (שכללה הקלטת שירים של סופטלי על ידי דונבן) הייתה האלבום Songs For Swingin' Survivors אחד מאלבומי הפולק הבריטיים הכי עמוקים והכי אמרקאים שנוצרו אי פעם, דונבן אולי זכה לכינוי "דילן הבריטי" אבל סופטלי אשכרה היה כזאת חוץ כמובן מהבדל קטן אחד, שהוא לא. סופטלי יצר לעצמו קול ייחודי, כמו דילן הוא לקח את השפעות הפולק האלה ולא חיקה אחרים אלא טווה מהם משהו חדש, אבל השירה לא בדיוק שם, יכולות הכתיבה, היו קרובות, אבל לא ממש במקום ויותר חשוב אולי, הוא עשה את כל זה מאנגליה, שם אווירת הווילג' הייתה הרבה חלק מהתרבות. השיא של האלבום, הוא ביצוע משלו ל The War Drags On (שיר שדונבן הקליט קודם) ואולי שיר המחאה הראשון שמתיחס באופן ספציפי למלחמת ויטאנם (צעד קצת פחות שנוי במחולקת כשנזכרים שמי שנחלם שם היו אמרקאים ולא בריטים) ומצליח לתפוס את מהות האימה של המלחמה הזאת כלפי החייל הבודד, כשרבים עוד ראו בה צעד מחושב ולא ממש מזיק בשח הגלובלי במסגרת המלחמה הקרה. Let me tell you the story of a soldier named Dan. Went out to fight the good fight in South Vietnam, Went out to fight for peace, liberty and all, Went out to fight for equality, hope, let's go, And the war drags on. Found himself involved in a sea of blood and bones, Millions without faces, without hope and without homes. And the guns they grew louder as they made dust out of bones That the flesh had long since left just as the people left their homes, And the war drags on. חוץ מזה, הוא מתמודד באומץ עם התמכרות לקוקאין (Jeannie קורע הלב) נותן חזון פוסט אפוקליפטי על קץ העולם (After The 3Rd World War Is Over) ובעיקר, משלב את כל זה, עם אווירת מסע ונדודים (Keep Movin' On אחד משירי הנוודים היותר טובים שנכתבו) וכמה קאברים לא אופיינים לזמן ולתקופה (The Bells Of Rhymney של פיט סיגר, Strange Fruit שאנחנו מכירים מהביצוע של בילי הולדיי ו Plains Of The Buffalo של גאט'רי המסיים את האלבום). למרות כל אלה, הוא כאמור כל הזמן לייד, הוא פוגע, בוגר, חכם ומעניין אבל מספיק, זה בשילובהעבודה העצובה, שאף אחד מלבד המוערבים ישירות (והיו מעט כאלה) לא שמע את האלבום, יצר אצלו אכזבה, שהובילה אותו לצעד השיווקי האולטימטיבי אחרי שעשית אלבום ראשון מאכזב ומסקרן והוא פשוט נעלם חזרה לרחובות, פעם בכמה זמן הוא נותן שיר למישהו, מופיע באופן אקראי ומנסה להקליט מידיי כמה שנים, אבל בגדול, פשוט עוזב את התעשייה והעשייה. ב 1970, הסצנה המוסיקלית באנגליה, כבר הייתה שונה לגמרי, דונבן, קט סטיבנס, אל סטוארט, שלא לדבר על אמרקאים דוגמת ג'יימס טיילור ופול סיימון, יצרו ציפיה אצל חברות התקליטים, לסינגר/סונגרייטר הבא שיעשה את זה בענק, ברקע, יוצרים אישיים הרבה יותר, כמו טים באקלי, רוי הרפר, ניק דרייק ואחרים, התחילו לקבל הזדמנות ונדמה היה, לפחות לדונבן, שהציבור מוכן לקבל חזרה את מיק סופטלי, אז הוא שוב מפעיל קשרים ומכניס את מיק הנודד לאולפן, הפעם בפקיחו הצמוד של Terry Cox מי שעבד אז עם פיירפורט ו Yes, קוקס זה, אוסף סביב סופטלי הרכב בחרת חלומות של בריטים כפופים חסרי שיניים (להלן כוכבי פולק) שמורכב מבחברים ב Trees, Soft Machine ו Fotheringay, ריצ'רד תומפסון ואחרים. התוצאה, האלבום sunrise שנשמע שונה לגמרי ממה שהוא עשה עד אז, קוקס בונה סביב השירים אווירה בריטית מלאה בהפתעות עדינות שנעה בין קאנטברי לג'אז, אבל בלי לעייף, הקול של סופטלי, השתפר פלאים ועדיין נשאר ייחודי ומעניין ונושאי הכתיבה שלו השתנו לגמרי, אם ב 1965 הוא היה מוטרד ממלחמות, עכשיו, העניין שלו עבר לטבע, מה שהולם בדיקנות את האווירה הפולקית פסיכדלית של האלבום ואת הטעמים האוריאנטליים שצצים בתוך התבשיל העשיר הזה שסופטלי לקוקס רקחו ונע רוב הזמן בטווח שבין דונבן ל ISB ופיירפורט. האלבום מגיע לשיאו עם Caravan האקוסטי והנפלא, אם Keep Movin' On מאלבום הבכורה, היה לקוח היישר מעולם הנוודים שקפצו מרכבת לרכבת באמריקה, עכשיו הוא הרבה יותר רפלקטיבי ומצליח גם לתאר קצת את הטבע ולעבוד עם מטאפורות פשוטות ויעלות וכמובן, שגם העיבוד וההפקה כבר לא נשמעים כמו משהו שבא לאחר שהקליטו את וודי גאט'רי בטיפ פשוט ב 1940, עוד שיר שבהחלט שווה תשומתת לב (והפיבוריט האישי שלי) הוא ship הארוך והאיטי, עם השילוב הקסום של סקסופון מתוזמן הייטב, גיטרות זורמות ובאסים איטיים בתוך תחושת המסע הבילתי נגמר (בספינה, רכבת, מטוס, חללית וכל דבר אפשרי אחר), נראה אולי שמיק התיישב והקליט אלבום, אבל הראש שלו, נמצא כל הזמן בדרכים, מתגעגע לטבע, לאוויר הפתוח ולתזוזה המתמדת הוא כל כך רוצה לזוז כבר שלא אכפת לאן או אפילו למתי,ב time machine אולי הקטע הכי טוב מוסיקלית באלבום ולבטח המרשמים ביותר, כבר מדבר על מסע בזמן, באופן לא מפתיע, השיר הזה, אולי הכי פשוט טקסאלית שהוא כתב אי פעם, הוא גם המוכר ביותר שלו וב love colours הוא כבר מפליג מוסיקלית להודו ומגיע למחוזות זן מופלאים היישר מספר המהלכים של דונבן.
