מיקרה מזעזע שקרה לי

חיים 1990

New member
מיקרה מזעזע שקרה לי

שאני רוצה לשמוע את דעתכם בנושא, אז ככה. אני רשום בישיבה. ואני כמעט לא מבקר בא. אני עובד. יש לי קשרים מאד טובים עם הרבנים שם. שבוע שעבר (יום שלישי נראה לי) מיתקשר אליי הראש ישיבה מדבר איתי שואל אותי מה איתך? אתה בישיבה? אמרתי לו שלפעמים. אז הוא אמר לי שזה לא אמור להיות כך. בקיצור. בסוף הוא אמר לי סוף שבוע תתקבל החלטה אם אתה נשאר בישיבה או לא. אמרתי לו שמצידי ההחלטה יכולה להתקבל היום. שהוא מעיף אותי. הוא אמר שזה בלתי אפשרי וניתק. היום אחד הרבנים שאני בקשר טוב איתו (אני סמכתי עליו בהכל עכשו אני חושד בו שהוא הלך לספר לר``י שאני לא מאמין) מיתקשר אליי. ואומר לי חיים אני רוצה לדבר איתך. בו לישיבה. לבשתי את המדים (שחור לבן) והגעתי. דיברתי איתו. ואחרי זה היתעכבתי שם הרבה. פתאום הראש ישיבה מגיע אליי קורא לי לבית מדרש מאחורה. ואז הוא מתחיל לשאול אותי מה איתי וכו`. ואז הוא מצביע לי על הסיפרי מוסר שואל אותי זה מעניין (לקרוא בהם) אותך? אמרתי לו לא. ואז הוא חטף כריזה ונתן לי סטירת לחי מבזה תוך כדי צעקות אפיקוירס כופר לא רוצה לראות אותך יותר. וכמובן שכל הבחורים בבית מדרש נהיו בשקט ויסתכלו. וזה הרגשה מה זה גרועה ומבזה. אני הלכתי הבייתה וכל הדרך עצרתי את הדמעות. הגעתי הביתה נכנסתי לחדר סגרתי את הדלת ובכיתי. וזה לא נרגע עכשו שזה כבר בערך שלוש שעות אחרי עדיין יש לי דמעות בעיינים. הפעם האחרונה שבכיתי זה בכיתה ד`. עכשו אני מיתלבט שווה להגיש עליו תלונה במשטרה? (אני פחות מ18 אז זה קצת בעיה בלי ההורים אבל אפשרי) שזה לשרוף גשרים עם העולם החרדי. ואולי גם יגרום למריבה במשפחה שאני עכשו ביחס בסדר איתם. או לחפש נקמה אחרת? למשל איזה רב אחד הציע לי ללכת לשטיינמן לספר לו את זה. והוא טוען ששטיינמן נורא מיתעצבן על דברים כאלו. גם הציעו לי לרתום את להידוק הקשר עם המשפחה שאני היתיעץ עם ההורים. ולהגיד להם בסוף שאני מאד רציתי ללכת אבל בשבילכם אני לא הולך. אני עדיין לא עושה כלום אני מחכה לשמוע את דעתכם. תודה רבה
 
מחייב עריכה (וגם קצת הגהה..)

מקרה מזעזע שקרה לי שאני רוצה לשמוע את דעתכם בנושא, אז ככה. אני רשום בישיבה. ואני כמעט לא מבקר בה. אני עובד. יש לי קשרים מאד טובים עם הרבנים שם. שבוע שעבר (יום שלישי נראה לי) מתקשר אליי הראש ישיבה. מדבר איתי שואל אותי: " מה איתך? אתה בישיבה?" אמרתי לו שלפעמים. אז הוא אמר לי שזה לא אמור להיות כך. בקיצור, בסוף הוא אמר לי "בסוף השבוע תתקבל החלטה אם אתה נשאר בישיבה או לא" אמרתי לו שמצידי ההחלטה יכולה להתקבל היום. שהוא מעיף אותי. הוא אמר שזה בלתי אפשרי, וניתק. היום אחד הרבנים שאני בקשר טוב איתו (אני סמכתי עליו בהכל, עכשו אני חושד בו שהוא הלך לספר לראש ישיבה שאני לא מאמין) מתקשר אליי. אומר לי "חיים אני רוצה לדבר איתך, בוא לישיבה." לבשתי את המדים (שחור לבן) והגעתי. דיברתי איתו. אחרי זה התעכבתי שם הרבה. פתאום הראש ישיבה מגיע אליי קורא לי לבית מדרש מאחורה. ואז הוא מתחיל לשאול אותי מה איתי וכו`. אז הוא מצביע לי על הספרי מוסר שואל אותי "זה מעניין אותך [לקרוא בהם]? אמרתי לו לא. הוא חטף קריזה ונתן לי סטירת לחי מבזה תוך כדי צעקות "אפיקוירס כופר לא רוצה לראות אותך יותר" כמובן שכל הבחורים בבית מדרש השתתקו והסתכלו. וזו הרגשה מה זה גרועה ומבזה. אני הלכתי הביתה וכל הדרך עצרתי את הדמעות. הגעתי הביתה נכנסתי לחדר סגרתי את הדלת ובכיתי. זה לא נרגע עכשו שזה כבר בערך שלוש שעות אחרי, עדיין יש לי דמעות בעינים. הפעם האחרונה שבכיתי זה בכיתה ד`. עכשו אני מתלבט שווה להגיש עליו תלונה במשטרה? (אני פחות מ18 אז זה קצת בעיה בלי ההורים אבל אפשרי) שזה לשרוף גשרים עם העולם החרדי. אולי גם יגרום למריבה במשפחה שאני עכשו ביחס בסדר איתם. או לחפש נקמה אחרת? למשל איזה רב אחד הציע לי ללכת לשטיינמן לספר לו את זה. הוא טוען ששטיינמן נורא מתעצבן על דברים כאלו. גם הציעו לי לרתום את להידוק הקשר עם המשפחה שאני אתייעץ עם ההורים. להגיד להם בסוף שאני מאד רציתי ללכת אבל בשבילכם אני לא הולך. אני עדיין לא עושה כלום אני מחכה לשמוע את דעתכם. תודה רבה
 

אליזד

New member
ראשית כל - עצה.

חיים יקר. ראשית קבל חיבוק חם ממני. (זה מעורר אצלי שדים ישנים ואני אספר לך עליהם עוד מעט...) את המשטרה עזוב. זו נקמה מאד קטנה. הוא יוזהר והתיק ייסגר מ"חוסר עניין לציבור" אלא אם כן תערב את המועצה לשלום הילד. וגם אז ספק אם הם ישקיעו זמן ואנרגיה במקרה הזה. תביעה על עוגמת נפש באה בחשבון. אבל זה יעבוד רק במקרה שתשקיע הרבה כסף בעורך דין טוב שיוכיח (וזה אפשרי) שיש לך מזה נזק בלתי הפיך ואתה סובל מסיוטים, וכו'. אני בספק אם יש לך הכסף להשקיע בעו"ד שכזה, ואם ההורים יממנו את זה. הרעיון הטוב ביותר הוא זה שהצעת בעצמך. תשתמש בזה להדק את הקשר עם המשפחה. אתה מספר להם שבאת מלא ברצון טוב, וקיבלת מכות. האהבה של ההורים היא התועלת הכי גדולה שאתה יכול להפיק מהמקרה הזה. בהחלט תגיד להם שאתה בדרך למשטרה, תגיד שאתה פונה למועצה, תעשה סקנדל, ותן להם להרגיע אותך בכל דרך אפשרית. זה יעשה לך הרבה יותר טוב מאשר לנקום באדיוט. יש נקמה אחת גדולה שאתה יכול לבצע במעט מאמץ פיזי והרבה מאמץ נפשי: קח את המקרה הזה בתור הקש ששבר את גב הגמל. לפי מה שאתה כותב פה, זה בדיוק הגיל שאתה מקבל בו צו גיוס לא ככה? לך ללשכה, תעבור את המבחנים בהכי הרבה הצלחה שתוכל (צריך עזרה?) בוא לראיון האישי מלא מוטיבציה, תצהיר על נכונות ללכת לקצונה (זה משהו שמעלה את הקב"א) תצהיר שאתה מורעל או כל דבר אחר. קב"א גבוה יעשה לך שירות סביל יותר. והנה הנקמה שלך: בעוד שנה וחצי בעזרת השם אתה תתייצב בבקו"מ לבד - או עם המשפחה התומכת שלך. שלוש שנים אחר כך תצא משם עם המון ביטחון והרגשת זלזול תהומית באיש הקטן ומעורר הרחמים הזה. תרגיש שהוא בסך הכל ייצג את הציבור החרדי שאתה בז לו, תרגיש שהוא - וגם "הם" לא ראויים לנקמה שלך. אין לך נקמה עסיסית ומפרה יותר מזו. רוצה נקמה? אל "תמסמס" את הרגע. קח החלטות. תפנים את התחושה שזה לעולם לא יהיה הציבור שלך. שאתה פה והאדיוט ההוא - על כל מה שהוא מייצג - נמצא בעבר השני של הנהר. זהו. סופי. סגור. בלי לבטים. הנה הנקמה המתוקה שלך.
 

דסדס

New member
מסכימה ולא מסכימה

מסכימה שהוא יכול לחזק מזה את הקשר עם ההורים, וזה שהמשטרה או מהמועצה לשלום הילד לא יתערבו או יעשו משהו.... לא מסכימה עם הנחרצות שהחלטת מה הוא צריך לעשות. כן חיים, קח את זה כקרש קפיצה לקבל החלטות על החיים שלך... אבל אליזד, אני לא חושבת ששום צעד משמעותי בחיים בעיקר לא משהו גדול כמו גיוס ל3 שנים צריך להיות מונע ע"י נקמה באיש קטן ולא חשוב. צעדים כאלו בחיים צריכים להיות מונעים ע"י מטרה של האדם עצמו (ואני לא רואה בנקמה מטרה, ואם כבר אז מטרה ילדותית), או ע"י אידואולוגיה שלו. ההחלטה שלך מה לעשות בחיים שלך צריכה להיות תלויה רק בכך, בלי שום קשר בצורך להתנקם, ברור, עכשיו זה שורף, וזה יכול לשרוף גם עוד הרבה זמן... אני חושבת שהנקמה הכי גדולה שיכולה להיות לך, חוץ מאשר להשתמש בזה לחיזוק הקשר עם ההורים, זה ההבלגה, לא לתת לו להנות מההרגשה שהוא השפיע על כל העתיד שלך. אתה נותן לו הרבה מאוד כוח בידיים אם בזכות פעולה אחת שהוא עשה, שלקחה לו בדיוק שניה אחת, והוא חשב עליה מינוס דקה תקבל החלטתות פזיזות. זה צומת נהדרת להחליט מה אתה רוצה, נתמוך בך גם אם ההחלטה תיהיה להישאר בעולם החרדי כי נוח לך שם. (וכמובן גם אם ההחלטה תיהיה להתגייס או סתם לצאת מהעולם הזה) חיבוקים חמים, והרבה הצלחה.
 

חיים 1990

New member
יש לי בעיה עם הצבא

אני מעוניין להשלים בגרויות ליפני הצבא ואחרי זה מיד להתחיל עם התואר אז אני יצטרך לדחות את הצבא. איזה מבחנים עוברים בצבא? אני בהחלט מעוניין בעזרה כדי לעבור אותם בהצלחה
 

אליזד

New member
ממש לא התכוונתי דווקא לצבא

לא התכוונתי דווקא צבא. וודאי שלא. בגרויות, לימודים, קרייריה, קורס מתקדם לגלישת רוח. תעודת מדריך כושר של" וינגייט" - לא חשוב מה. העיקר שאתה תהיה בתוך עצמך, מסופק, חזק, ויכול להסתכל על החלאה ההוא ממקום של עוצמה. בגרויות זה מצוין, ולהשלים אותם לפני הצבא זה עוד יותר מצוין, זה יעזור לך במבחן הפסיכוטכני, שנאמר "נהרה התפשטה על פניה של הנערה בשעה שהביטה בקהל שנהר למקום...." (-: וזו גם תשובה לך דסדס. לא התכוונתי לעשות צעד ספציפי בגלל נקמה. רק רציתי לומר לו שהנקמה הכי טובה זה לקחת מיד את מה שעומד אצלו על הפרק תחת הכותרת "התפתחות אישית", ואת מה שעומד אצלו על הפרק תחת הכותרת "בריחה מהירה ויעילה מהציבור החרדי" לא חשוב מה זה. ולבצע. העיקר לא לתת לתלונה במשטרה למסממס את הרגע הזה, הרגע שבו אתה מבין כמה נמוך יכול החינוך הישיבתי לרדת.
 
בגרויות על קצה המזלג

בדרך כלל בתי ספר ומכונים שמשלימים בהם בגרויות בעזרת מילגות שונות. זה אחרי הצבא. לפני גיל 18 יש כמה אפשרויות תלוי בכיס ובכח הרצון לדגור: 1. בתי ספר פרטיים (לחמן. יואל גבע. אנקורי. וכו')- לא זול 2. האוניברסיטה הפתוחה - יותר זול. צריך המון משמעת עצמית 3. לימוד עצמי - המשמעת שאמרנו קודם. תכפיל ב20 4. מורים פרטיים באינטרנט - מפרסמים לאחרונה ברדיו 5. דבר נוסף ששוה בדיקה. לא יודע איפה אתה גר. יש ברוב הרשויות המקומיות פרוייקטים משותפים לעיריה ולמשרד החינוך להשלמת שנות לימוד יסודי ובגרויות. הדגש שם הוא על גילאי 16-18 בהצלחה
 

laife

New member
למה לנקום ככה?

לרגע נראה לך שלמשגיח או מי שזה יהיה אכפת בכלל אם יצאת בשאלה? רוצה לנקום ? לך תשרוף לו את האוטו ! אל תצא בשאלה ובוודאי אל תלך להתגייס. אל תעשה דברים שישפיעו עליך רק כדי 'לדפוק' מישהו אחר, הרי לרב שטיינמן או לכל רב אחר לא יזיז כמה פעמים ביום אתה מתפלל ואם אתה מניח תפילין או לא, ובוודאי לא יכו על חטא כשישמעו שיצאת בשאלה - הם לא יזכרו אותך בכלל. בקיצור: אם תנקום דרך יציאה בשאלה ו/או גיוס לצבא - היחיד שיידפק מזה זה פשוט אתה, לא עושים צעדים כ"כ גדולים רק כדי לנקום במישהו.
 

אליזד

New member
והנה מה שזה מעורר אצלי

(חיים יקר. אני מקווה שתקרא ותבין שלא אתה ספגת את הסטירה אלא כולנו. וזו לא הסטירה הראשונה בהסטוריה של החזרה בשאלה. זה לא משנה את העובדה שהשפילו אותך שלא בצדק. זה רק עושה לך להרגיש שאתה חלק ממשהו, ושהצטרפת לחבורה מכובדת של מושפלים על לא עוול בכפם) הייתי ילד בכיתה ח' שובב ומלא חיים. היו לי הציונים הגבוהים בכיתה, והפה הכי מחוצף בהסטוריה של "רזילי". רוב המורים נהגו להרביץ לי בתחושה שנעה בין כעס גדול לאדישות של שעשוע. גם אני לא עשיתי מזה עניין. קיבלתי מכות בבית, קיבלתי בכיתה. ותתפלא, בין זה לזה מאד אהבו אותי. גם פה וגם שם. למה מכות? זו היתה פשוט דרך החינוך המקובלת אז. אבל הפעם ההיא היתה שונה. לא עוד סתם סטירה. ולא מסתם מורה, המנהל בכבודו ובעצמו חשב שזמזמתי בשיעור שלו. הוא קרא לי, ולפני כל הכיתה חבט בי ככה שנפתח לי האף ונפלתי לרצפה. זה לא הרגיע אותו, על הרצפה הוא המשיך לבעוט בי בגסות. אחרי שנרגע קצת, אמר לי לקום וללכת לשטוף פנים. קמתי ללכת. "שכחת את הכיפה על הרצפה" הוא אמר. התכופפתי לקחת את הכיפה. המנהל לא יכל להתאפק כשראה ראש מורכן בהכנעה וחבט בי לרצפה שוב... אני לא סיפרתי כלום בבית. לא עשיתי עניין ממכות וזה הפך להרגל. אבל שאר הילדים בכיתה סיפרו בהלם להורים שהתקשרו נבעתים להורים שלי. היתה ישיבה סוערת בבית. ידה של אמא הייתה על העליונה. "אם נתלונן עליו הוא יקלקל לך ב"בית דוד" היא אמרה. זו היתה השנה הגורלית שבה מחליטים לאיזה ישיבה תלך. ולא שהיא, המזחניקית שנשרפה, הבינה משהו בישיבות, אבל "בית דוד" הייתה אז פסגת הישיבות, ומבחינתה ללמוד שם היתה הצלחה פולנית וקרייריסטית. אז ככה, בקור רוח של אמא פולניה שמוכנה להקריב את הילד למשרפת המולך של "מה יגידו השכנים" היא גנזה את התלונה. ואני אכן התקבלתי ל"בית דוד" ו"חטפתי צידקעס" הפכתי לצדיק נוראי. או בהגדרה הרפואית: "צעיר בגיל ההתבגרות בעל דכאון חולני ונטיות נויירוטיות הבאות לידי ביטוי בתסביכים רליגיוזים סביבתיים" והמשגיח חגג. ההורים שלי , שני מזרוחניקים שנשרפו, באו בהולים לשאול למה הילד בתענית רוב הזמן? ולמה הוא שם שעון מעורר שיעיר אותו בכל "שישים נשימות" (ולך תסביר להם מה נאמר בספרי המוסר על מי שיישן יותר משנת הסוס) ולמה הוא חיוור ועצבני, ולמה יש לו פצעים על הפנים (לא פצעי בגרות) והמשגיח בחיוך רחב ובביטחון הרגיע, והסביר, ושיבח, ואבא רחב ליבו, ואמא שמחה ש"בן של זושא מצליח באוניברסיטה מאד" וכלפי חוץ הכל היה בסדר. עד ליום שבו באתי לדוכן של המשגיח כשאני מותש, מבולבל וממרר בבכי. "אני לא מצליח להתעלות. כבר חודש שלא קיבלתי על עצמי קבלה חדשה. מה יהיה עלי?" והוא? - שם רשעים ירקב - לא חשב לרגע לשלוח לפסיכולוג בחור בריא בנפשו שמתפרק לחתיכות בגלל דברים שהסטייפלער בגיל שמונים לא הגיע אליהם. לא חשב לטפל. מה פתאום? הוא צריך ייעוץ? הוא הלא איש חינוך שספג את משנת "האדמור החינוכי" הלא הוא האדמור מסלונים. אז הוא הפעיל את כל כח הדמיון שלו, ושלח אותי לשבוע ל"איטרי". "יש שם דשא ועצים" אמר מי שהופקד על נשמתי לאמא המבוהלת שלי "זה יעשה לו טוב"... עפר לפיך ר' יעקב גוטמן. ואם לא שנפטרת אחרי מחלת סרטן קשה שבוודאי מרקה את עוונותיך וגרמה לך להרהר בתשובה, הייתי אומר "ילחכו התולעים את לשונך שדובבת בקבר". עד היום, עשרים שנה אחרי ומאות צורות של תרפיה לא הצליחו להשיב לי את הילדות שגזלת ממני ואת בריאות הנפש שהיא מביאה. אבל אתה? שבוע בישיבה עם דשא, זה הפתרון... "יש שם דשא, זה יעשה לו טוב" מי בציבור החרדי יבין אי פעם את הטמטום שבלשים אדם כמוך אחראי לנשמות של מתבגרים? מי יסתכל לי בעיניים ויאמר "טעינו"? אז נסעתי לישיבה עם דשא, וחזרתי בדיוק אותו הדבר, רק מכוסה בכמה עלי שלכת... המשגיח שלח אותי לשיחה מלב אל לב עם הגורו המקומי - ר' יוסף רוט (גם הוא מנוחתן עדן) והוא חלב ממני את נפשי ודמי, ושלח אותי חזרה בייאוש למשגיח - שמיהר להעיף אותי מהישיבה. עפר לפיך יעקב גוטמן. עוד לא התקררו הדמעות שלי, על זה שלא קיבלתי "קבלות" חדשות לראש השנה, ואתה כבר מכריז עלי כעל מצורע ומעיף אותי באמצע שנת הלימודים הביתה. בפעם הבאה שזה קרה כבר הייתי נשוי. בן 21 ועדיין תמים, שוב הלכתי לכל רב שנשלחתי אליו, מאורי זהר ועד לנחום דיאמנט (שהייתי רוצה להקדיש לו פעם פרק נפרד) ושוב בכיתי וסיפרתי, והם שאלו. כן. על הכל. גם על יחסים. ושוב יותר מהר משהתקררו הדמעות שלי החליטו הרבנים (כן, גם שטיימן שלך בתוכם) שאני מקרה פסיכיאטרי, שאני זקוק לתרופות, שאני אויב העם, שאני מסוכן לציבור, שאני חוטא ומחטיא, ושאשתי שכבר הסכימה לחשוב על שינוי מפליג בארץ אחרת, תשתדל בכל טצדקי אפשרי להביא אותי (בזהירות שלא ארביץ) לבית הדין לקבלת גט. במהירות האפשרית ... כאלה הם חיים יקר. והאמן לי שאני מאמין באלוהים ותורתו, זו שנמסרה למשה מסיני ולא תהא מוחלפת. מאמין מעשרת הדברות ועד לחומרה של ה"נודע ביהודה" לגבי ווסת. אבל לא יכול להבין בשום צורה איך אלו שמתיימרים לייצג את האלוהים שלי בגדו בי ככה. זה מה יש חיים, השיטה הזו של נסיון אווילי ונואש להחזיר בתשובה בא מאותו מקום מטופש ומעורר רחמים שממנו באה הסטירה של אחרי. וחי אלוהים ותורתו שאין עוד ציבור שאמון כל כך על החיבה המזוייפת ועל הסטירה המכוערת שאחריה כמו הציבור החרדי של 2006. פעם באה מורה בכירה בבית יעקב לר' שלמה זלמן אוייערבך ובקשה להתייעץ בנושאי חינוך. "אמרי לי הרבנית" שאל אותה ר' שלמה-זלמן "מי יושב בגהינום?" "הרשועים" ענתה המורה בתמימות. "כן, נכון" לא הרפה ר' שלמה-זלמן "אבל במזרח, במזרח של הגהינום, בשורה הראשונה, מי יושב שם?" "לא יודעת למה מתכוון הרב" אמרה המורה. ר שלמה זלמן רכן לעבר השולחן ואמר לאט ובשקט "במזרח של הגהינום יושבים מורות בבית יעקב ומשגיחים בישיבות אשר במילה אחת לא נכונה הרגו נפשות" חיים יקר. תן לאלוהי הנקמות לעשות את העבודה שלך. איך כתוב על העולם הבא? "עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה" אין לי ספק שיש שם מישהו שיהיה אחראי לתלות את ראש השיבה המגעיל שלך עם התחתונים למעלה, או למטה, או בלי תחתונים בכלל כשערוותו כלפי חוץ, לאמור: ככה ייעשה לאיש אשר במחי מכה משפילה אחת חשף את ערוותו יחד עם ערוות הציבור החרדי כולו. ואתה? לשכת גיוס. ולימודים, ועבודה טובה, ומשפחה אוהבת משלך. זו הנקמה שלך.
 

חיים 1990

New member
מרגש מאד

צרת רבים נחמת שוטים ושווה לי להיקראות שוטה בשביל זה, אני חושב שיש צדק בדבריך אני בהחלט יחשוב על זה, הסיפור שלך מאד מרגש הוא הביא לי דמעות (האם זה נורמלי אחרי שכבר הרבה שנים לא בכיתי פתאום אני בוכה כזה מהר?) הרבנים בהחלט אטומים ושטיינמן הוא לא שלי. תודה על העצות והעידוד שהיה כל כך חסר לי. האלה שנקראו חברים שלי מהישיבה המכסימום שהם עשו זה להיתקשר לברר מה הנייעס מכלי ראשון לא יותר מי זה אז שוב תודה רבה
 
אנלא ממש יודע מה לומר

אבל ת`סיפור ש`ך(אליזר)ממש ריגש אותי(אומנם לא עד דמעות..)אבל הזדהיתי איתו בחלק מהמקרים וגם לך חיים אני מזדהה איתך מכל הלב כי גם אני נקרא מ``פצועי הישיבות``(פשוטו כמשמעו!)ולדעתי הדבר הכי טוב לעשות זה להמשיך ולעשות מה שאתה רוצה צבא/לימודים וכו` אבל מה שתיקח איתך מהזעם זה שתמיד תשאף לטוב ביותר! ב.ה.צ.ל.ח.ה!
 

shach mat

New member
אליזד אתה מזגזג!

אני קורא את תגובותיך ומשהו לא ברור לי. מצד אחד אתה כולך נסער , רואים כמה הנושא נוגע ללבך ,כנראה שגם אתה יצאת ממורמר במהלך חייך. אתה קורא אין ספור פעמים לנקמה ומנסה תוך כדי הודעתך להרגיע את פיצעך שוטט הדם. אתה מייעץ לחיים1990 לא למסמס , בלי לבטים ,להיות חזק, לקחת החלטות- הכל אימרי שפר, מילים יפות אבל תכלס אתה נותן עיצות שרק פתי שמאמין לכל דבר נופל ברשת המילים "כדורבנות" שלך. אתה הרי יודע שמשמעות המילים "לצאת" : זה להשאר ללא בית, ללא משפחה ,לעבוד ולהוציא את הכסף על השרדות יום יומית בדידות נוראית , וכף הקלע הכי גדול זה לבטים ותהיות קבועות שנמצאים תמיד בלב. האם אתה לוקח אחריות על עיצותיך ? האם אתה מסייע פיזית ונפשית לאורך כל הדרך המתישה הזאת לכל מי שבטעות משתכנע ממך? הפוסט שלך מלא תסכולים של חייך ואתה רוצה שכל מה שעשית או לא עשית יעשו אחרים, שינקמו את ניקמותך!!! אתה כותב שאתה מאמין בהקב"ה בתורתו ומצוותיו. אני לא מבין איך זה מסתדר , הטרנספר שאתה עושה לכל מי שאתה רק יכול, לצאת מהציבור החרדי. באיזה דרך אתה ממליץ לקיים את תורת ה' בלי להשתייך לציבור החרדי? כל אחד לפי שיכלו דעתו ויכולתו ??? זה נשמע לך הגיוני? הרי הציבור החילוני בטח לא מקיים את מה שאתה מאמין בו. אני מקוה שאין פגיעה בדברי אליך - ממש אין זאת הכוונה אבל לפי הנקרא יש סתירה בדבריך! ולמתבחששת -אם עריכתי לא נראת לך, איתך הסליחה!
.
 

אליזד

New member
שאלה יפה שאלת בני.

שח מט, שאלה יפה שאלת. ואני מניח שרק הוצאת במלים את מה שאחרים חושבים. והתשובה בהחלט מלאה ומורכבת. אני אנסה, לאט לאט. כנראה שגם אתה יצאת ממורמר במהלך חייך. אתה קורא אין ספור פעמים לנקמה ומנסה תוך כדי הודעתך להרגיע את פיצעך שוטט הדם (ראשית, שח מט יקר. כותבים "שותת" בשני ת'. שוטטות זה משהו שאפשר להכנס עליו לכלא..) בהחלט בהחלט. אני קורא לנקמה מהמקום הפרטי שלי לבד. בהחלט שלא הייתי כל כך נסער אם לא שהייתי שם פעם, וכאבל ההשפלה האישית שלי עוד לא נמחה (וראה כמה שנים עברו) ואני בהחלט מנסה תוך כדי כתיבה להרגיע את פצעי האישי. בדיוק בשביל זה אני כותב. וזה מרגיע. אוהו מרגיע. גם תהליך הכתיבה, גם עצם הפרסום וגם התגובות שאחרי. אולי לא כל אחד יכול להרגע דרך זה. אבל לי זה עושה נורא טוב. אתה הרי יודע שמשמעות המילים "לצאת" : זה להשאר ללא בית, ללא משפחה ,לעבוד ולהוציא את הכסף על השרדות יום יומית בדידות נוראית וכף הקלע הכי גדול זה לבטים ותהיות קבועות שנמצאים תמיד בלב. כמה שאתה צודק. רק רגע אחד לפני שאני מסביר. רציתי לשאול: אתה שמעת ממני פעם אחת קריאה ל"יציאה" או "יציאה בשאלה"? אתה שמעת אותי פעם מטיף למישהו לעזוב סתם כך את המשפחה? להפסיק לקיים משהו? אני חושב שח מט, שאם תעבור שוב על כל ההודעות שלי לעולם לא תמצא בהם קריאה למישהו לחזור. לא בשאלה, לא בתשובה, ולא לחזור מסטול מאלכוהול מפאב מעושן באלנבי. תמצא בהם המון מילים על מימוש אישי, על עוצמה, על סיפוק, על כבוד עצמי, על אהבה, תמצא בהם נחמה, תמצא מרירות, תמצא הטפה לחיים מאושרים ולא מפוחדים. אבל לעולם לא תמצא בהם הטפה "לצאת" או "להכנס" הטפתי לחיים, בצורה נכוחה וברורה, לעזוב את הישיבה וללכת להשלים צבא ולימודים. מה לעשות? קצת נסיון יש לי ברוך השם, וגם כמה הצלחות פה ושם, ואם היית רואה כמוני לאיזה פרח יכול להפוך בחור שהרגיש מטומטם ומושפל בתוך הציבור החרדי כשהוא יוצא ללמוד ומשלים צבא - גם אתה היית מטיף. אחמדינג'אד וחמינאללה היו עצלנים לעומתך... אבל רגע אחד, לפני שאני ממשיך, תרשה לי לספר לך עוד חלק קטן מהסיפור האישי שלי: אחרי שטלטלתי את עצמי מרב ליועץ, ובמר יאושי פניתי למישהו שהאינטואיציה שלי הרגישה שהוא יבין דבר לאשורו. ואכן, ר' נפתלי קפלן, שהיה אז משגיח ב"בית מתתיהו" סירב לשמוע ממני פרטים. סירב להאזין לרכילות עסיסית על חיי. סירב לדעת מה אני מקיים ומה לא. הוא חשב כמעט ארבע שעות תמימות (כשהוא מהלך בשבילי בית וגן) ואחר כך אמר לי: "אין לי מה לעשות איתך. אני מטפל בבעיות של דת. אתה צריך סיכולוג טוב (פסיכולוג בעברית של אמריקאי). לא פסיכיאטר - פסיכולוג אז חיפשתי, ולא מצאתי, והאינטוציה שלי הובילה אותי שוב לעוד אדם שמציל את כבודו החינוכי של הציבור החרדי: ר' משה שפירא, והוא מצא לי את ד"ר יצחק טווערסקי מארזי הבירה. שהוא מקצוען אמיתי אבל בן לשושלת אדמורים, עם זקן ארוך ולבוש מלא (משהו שרק באמריקה יכול לקרות) באתי אליו וביקשתי שיחזיר אותי להיות אברך ישר דרך כמו שהייתי. הוא הביט בי במבט עצוב ומלא סמכות: "אני לא יכול לעזור לך להיות בן אדם דתי" הוא אמר, במבטא אמריקאי כבד. "בשביל להיות בן אדם דתי צריך להיות קודם כל בן אדם. אני יכול לעזור לך להיות בן אדם. זה ייקח זמן. אחרי שתהיה בן אדם תחליט מה אתה רוצה לעשות עם הדת. אני חושב שאז לא תצטרך אותי" המשפט הזה, שהיה בשבילי כמו סכין חדה באישיות. חוזר ומכה בי עד היום, וממנו אני שואב את ה"הטפה" שלי שח מט יקר. יש אנשים שהם "בני אדם" גם בתוך הציבור החרדי. יש כאלה שמוצאים את הסיפוק לדברים הכי עמוקים בנפשם גם בתוך המערכת. בהחלט יש כאלה. נכון. הם נהנים מכל העולמות. גם עולם הזה, וגם ינחלו עולם הבא, אם רק יתאמצו קצת. יש להם משפחה אוהבת, אולי אישה, ילדים, ואין לבטים. נכון. זו בהחלט אלטרנטיבה מפתה. אבל יש כאלה, שח מט, ורבים מהם מרוכזים פה בפורום, או לפםחות עוברים פה מדי פעם. יש כאלה, ואני בתוכם, שהציבור החרדי לקח להם את הדבר הכי בסיסי שבגללו ובזכותו ובשבילו חי כל אדם על פני הגלובוס הזה: הזכות להיות הם עצמם. יש כאלה שבעידוד הציבור החרדי דרכו בעצמם על כל תכונה חיונית בנשמה שלהם. אנשים שלפי הכללים שלימדו אותם, להם עצמם אין זכות להתקיים. אנשים שיש להם מצד אחד יכולות נהדרות ומצד שני בור ענק באישיות שהוא מין וואקום שחייב להתמלא. אנשים שהחופש הוא בדם שלהם, שהזעקה שלהם להיות "משהו" להיות אדם, עולה הרבה מעבר לממוצע הישיבתי. האנשים האלה שח מט יקר, סובלים נורא בתוך המערכת החרדית. הם מושפלים, מתייחסים אליהם כאל זבל, סוג ב', חדלי אישים, פושעים, בושה משפחתית, האנשים האלה לא מוצאים בתור הציבור החרדי את הזכות להיות אדם. להיות מה שהם. מה שאלוהים ברא אותם לפיו. ואני מטיף להם בשפה ברורה ונכוחה - לכו והיו אתם. על מה שזה אומר. צבא? צבא. לימודים? לימודים. לעזוב את הבית? לעזוב. להפסיד את הילדים? להפסיד. נשמע נורא נכון? נשמע מקומם נכון? שמע לי שח מט חביב, האמן ותן כבוד לשנים ולנסיון: לעולם, לעולם לא הצליח אדם לשרוד בכבוד תוך דריכה על עצם קיומו. אם הוא אב שדרך על עצם קיומו בגלל הילדים? הנזק לילדים יהיה גדול יותר. אם הוא ילד שדרך על נשמתו מחשש להתקף הלב של האב? כשהעסק יתפוצץ - והוא יתפוצץ - האב ירגיש הרבה יותר גרוע. אי אפשר, אין שום סיכוי ואין שום צורה בעולם לחיות במסווה, אם אתה דורך על הדברים שהם עצם ולב האופי שלך. החכמה היא לדעת איפה עובר הגבול בין משהו שהוא "אתה" לבין משהו שאפשר להתפשר עליו. אני למשל בשביל ילד מתוק שיחיה איתי בבית? מוכן לגור בבני ברק, ללבוש כיפה כשאני בתוך העיר, לקנות רק גלאט, לא לראות סרטים שיש בהם עירום, לשמור שבת כהלכתה, להתפלל כל בוקר, ואפילו ללמוד כל יום שעה ב"כויילל בעלי בתים" אבל אם תגיד לי לעזוב את המוסיקה? הרגת אותי. אבוד. לא יחזיק מעמד. ביקשת ממני להפסיק לאהוב נשים יפות? להפסיק לחפש אהבה ולתת לנחום דיאמנט לשדך לי בעלת תשובה מכוערת ושמנה? הרגת אותי. לא יעבוד. וזו התשובה הראשונה לך (יש עוד...) אכן, לפעמים כשאתה הולך לחפש את עצמך אתה נשאר בלי בית. לפעמים בלי משפחה. בטח שעדיף להתרגל לחיות כמו אברך מסכום זעום וחישובי מחירים אינסופיים, מאשר להתרגל למסך פלזמה שטוח ולעבוד כמו חמור כדי לקנות אותו. בהחלט. קשה להיות חילוני. ועוד יותר קשה לצאת בשאלה. ויסורי המצפון? הם מכרסמים ויכרסמו לנצח. וכמה כוסות ויסקי שתשתה, גם אם הוא סינגל מאלט, לא ישרשו אותם החוצה. אבל מה חבוב? שמע טוב: הכל שווה. אולי קשה לך למצוא חברים, אבל זו הדרך היחידה למצוא את עצמך. קשה. בטח שקשה. ולפעמים אתה יושב בסתם לילה עצוב בבית, חסר פרנסה ואהבה. אבל יש לך אותך. ואופי שרכשת במאמץ אדיר. ואישיות שבנית נגד כל הסיכויים. ואתה יודע שהכל פתוח, ואם רק תשקיע תגיע לסופו של העולם. ואתה יודע מעבר לכל ספק שגם בשביל עשרה ילדים מסולסלי פאות לא שווה להתאבד. ואתה מלא בתחושה של השג, ושל אמת, ויודע מעל לכל חשש שלעולם לעולם לעולם לא תחזור להיות המושפל הדפוק ההוא מהישיבה, שלעולם לא תחזרי להיות הפירחחית מהסמינר. וזו הרגשה שאין דומה לה, ושבלעדיה? עדיף פשוט למות. (אני עושה פה הפסקה, גם כדי שיהיה אפשר להכין תה, וגם כי הפורום עוד מעט יצעק עלי שעברתי את מספר המלים המותר להודעה (לכם זה לא קורה אה?) אבל אני כבר ממשיך. אל תלך לשום מקום...)
 

אליזד

New member
שאלה יפה שאלת בני (2)

האם אתה לוקח אחריות על עיצותיך ? האם אתה מסייע פיזית ונפשית לאורך כל הדרך המתישה הזאת לכל מי שבטעות משתכנע ממך? אין לך מושג כמה נגעת בנקודה רגישה. ברחמי אלוהים כי רבו, ובגלל שלוש עשרה שערות לבנות ברקה השמאלית (ספרתי) יוצא לי מפעם לפעם לשבת עם בחור, או אברך על סף היציאה. תתפלא כמה אנשים מוכנים לשמוע מילה טובה. ואני מדבר, ומסביר, ומשכנע להגשים, ולטפל, ולא להזניח, ולקחת אחריות ואומץ, ואני יושב מולו חושב לעצמי שהלוואי ולא הייתי סתם קשקשן שמוכר מלים בקלות. הלוואי והייתי איש בעל יכולת גדולה להכיל אחרים, הלוואי והייתי יכול להיות מין מוסד של איש אחד, ללוות כל אחד שאי פעם התייעץ אתי עד שאראה אותו מסודר ועומד על רגליו. הלוואי והיה לי כח נפשי לטלפון כל יום לכל אחד שפעם דיברתי איתו ולהתעניין, לשאול, לתמוך. הלוואי והייתי צדיק שמוכן להקריב חייו לעזר הזולת, הלוואי והייתי מין " הרב פירר" כזה של היוצאים. אבל אני לא. אני סתם איש חומרני תאוותן מריר וחסר סבלנות. ואני יודע שהוא יילך עכשיו לעצמו, ויתמודד בעצמו, ויותש בעצמו. ואני אהיה עסוק ומרוגז ואגואיסט מדי מכדי לעזור לו. אבל אין לי אפילו גרם של ספק שאני קונה לי גן עדן. זה התיקון של קשקשן בגרוש כמוני. להגג, ולדבר עם כולם, ולספר, ולהזכיר, ולהיות מסיונר של הגשמה עצמית, ולהטיף עד גועל נפש "למצוא את שורש הנשמה ולהיות אתה", ולתת להוא שיוצא למסע ענק ומסובך את הדחיפה הזו שהוא כל כך זקוק לה. לתת לו תקווה. לספר לו שאפשר. להסביר לו בדיוק את מה שהסברתי לך בפוסט שלפני שתי דקות: שלא מדובר בכלל באלוהים, מדובר בו עצמו. ובאמת הפנימית שלו. ואני מדבר ומדבר, ומנסה להסביר איך כדאי לנהל את המסע הזה. ומנסה להסביר מה ממרחק השנים נראה אחרת. ומראה כמה פשוט זה להתחיל להיות אתה, וכמה אפשר להתקדם בכמה צעדים טכניים ופשוטים. ואני אומר לו בעצם את מה שכל יוצא היה אומר - אם רק היה לו ,כמוני, את התאווה להגיד משפט פשוט אחד באלף מלים מסובכות... (-: אילה אור, שבגיל עשרים וחמש לקחה אותי למעדון סלסה בפעם הראשונה, לא נשארה כדי לדאוג לי. היא הסבירה לי את העקרונות, ואני טיפסתי וטיפסתי, התאמנתי, ולמדתי, ורקדתי, ושרתי, וניגנתי, ונתתי למוסיקה הזו לחלחל ולשנות את חיי. וזה, למען האמת שח מט יקר, בדיוק הסיבה שבגללה מאד כדאי גם לך לצאת באיזו שאלה קטנה: העולם הוא ניר, אתה יכול לצייר עליו מה שאתה רוצה. אתה לא צריך עסקן חרדי שידאג לך כל חייך. אתה לא צריך את ר' שמואל וייערבך או ר' יענקב גוטמן כדי שיקבעו מה תהיה. אתה צריך דחיפה קטנה, עידוד אחד, ותקווה אחת. את המסע אתה עושה לבד. ואם אתה חכם? אתה נהנה גם מהדרך, לא רק מהתוצאה. וזו ,מבחינתי, חילוניות טהורה. הפוסט שלך מלא תסכולים של חייך ואתה רוצה שכל מה שעשית או לא עשית יעשו אחרים, שינקמו את ניקמותך!!! אין לך מושג כמה רוצה. אני נורא רוצה שאחרים ילמדו מהטעויות שלי ויתקנו אותם. אין לך מושג כמה אני אשמח כשהיוצא בשאלה הראשון יזכה במשפט ויקבל משמורת או הסדרי ראיה נורמלים על הילד החרדי שלו. איןלך מושג כמה אני שמח שאחי הצעיר הלך לשרות קרבי, בגרויות ואוניברסיטה (שלושה דברים שלא עשיתי) אתה יכול נסות. זו אחלה תרפיה: במקום לאכול את הלב על משהו שלא הצלחת, במקום לחזור לזה בראש שוב ושוב, נסה לעודד אחרים ללמוד מהטעויות שלך ולא לחזור עליהן. נשבע לך שכשההוא מצליח אתה יכול להרגיש מין תיקון קטן גם לך עצמך... נכון. זו נחמה די מחורבנת. אבל בחיי שזה משכיח את הכאב לפעמים. ונותן סיפוק מטורף. הייתי רוצה עכשיו למשל לדבר עם בחור שחטף סטירה מהמשגיח שלו, שהעיפו אותו מהישיבה ונתנו לו להרגיש עפר ואפר. שההורים שלו משוכנעים שהוא בושת נצח לכל המשפחה, הייתי נורא רוצה לדבר איתו ולהגיד לו: אל תחכה עד גיל עשרים וחמש. תתחיל לטפל בעצמך כבר עכשיו! לך ותדאג כבר עכשיו שתהיה לך נשמה וכבוד עצמי. וכשהייתי רואה את הציונים שלו במתמטיקה, או את הפרצוף הגאה שלו בתור מצטיין פלוגתי ב"גולני" הייתי מרגיש קצת תיקון גם לנשמה שלי. בהחלט. למען האמת, ואחרי כל הקשקשנות שלי, אין הרבה אנשים שהשפעתי על החיים שלהם. לרוב האנשים אני סתם טיפוס מוזר שייתכן ואמר להם משהו חכם כשהם פגשו אותו. אבל יש שלושה אנשים שדחפתי חזק "החוצה", ואני חלק ממה שהם היום. ונשבע לך, שלפעמים כשרע לי, או אחרי חתונה מעצבנת כשאני נוסע מריר ועצוב באקספרס המקרטע שלי. אני מנסה להיזכר ברגעים הטובים שראיתי אצלם. בקורס קצינים, בציונים, בקומה הזקופה שלהם, באהבה שהם מצאו, בנורמליות, בתחושת הביטחון. בפריחה שלהם. ונשבע לך שזה בשבילי כמו לדמיין מה הייתי עושה בחמישים מליון בלוטו. אני משעין את הראש על החלון, מחייך לעצמי, ולכמה רגעים אני מרגיש מישהו. ממש מישהו.
 
למעלה