ToryMaster
New member
מיצי../images/Emo108.gif רבין
שרשור רבין מוקדם שמתחיל כבר היום, אתם מוזמנים לשרשר לכאן קטעיםכתבתם, דברים שעלו לכם בראש, מה שאתם רוצים. אני מתחילה בקטע שכתבתי: שמונה שנים, קשה להאמין. מילדה בת 7 גדלת והפכת לנערה, לאישה קטנה. מהילדה הקטנה שישבה מול הטלוויזיה ובכתה גדלת והפכת לאישה, אישה שמתמודדת עם הצער והכאב שבחייה שלה. אישה שעדיין זוכרת, אישה שעדיין מתגעגעת ועושה כל שביכולתה בכדי ללכת בדרכו. רואה אותך יושבת שבורה לחלוטין, רואה אותך מחניקה את הדמעות ומחזיקה את עצמך בכוח, נושכת את שפתייך בכדי שלא לפרוץ בבכי מטורף. יושבת מול הטלוויזיה וצופה בעצרת, מאשימה את עצמך על כי אינך שם, על כי וויתרת, על כי פחדת וחששת. זוכרת את הימים הראשונים, זוכרת את ההלם אשר הכה במדינה בגלים גלים, יצחק רבין נפטר ואיננו עוד, דרכו לשלום נפגעה על ידי אותם שלושה כדורים אשר פילחו את ליבו. דרכו לשלום ועתידה של מדינת ישראל נקטע, נחתך, נפגע על ידי אחד מאיתנו, על ידי אדם אשר הוא אנחנו, על ידי ישראלי, יהודי, עורך דין לעתיד. בו ברגע שנפל יצחק רבין ונהרג, זו הייתה נקודת המפנה בחייך. זוכרת אני כל זאת, זוכרת אותך מנסה בכוח שלא לבכות, שלא להישבר. אנשים זוכרים, המדינה זוכרת, מנסים ללכת בדרכך, אך מה הטעם עכשיו? איחרתם, איחרנו כולנו, איחרנו להבין את דרכו ואת הצדק והיופי שבה. מדינת ישראל שרויה בכאב עז, כל שנה, יום בשנה, הם מתאספים שם בכיכר ועושים הצגה, הצדה שאיכפת להם, הצגה כאילו הם חיים את הסבל יום יום. הם לא. את יודעת את זה. מדינת ישראל והדרג המדיני משתמשים במוות הזה, בטרגדיה המשפחתית הזו, לטובתם הם, מנסים להרוויח על חשבון הרצח הבל יאמן הזה. פתטי. יושבת וצופה בטלוויזיה, בעצרת, רואה אותך נושכת שפתיים בכדי שלא להתפרץ בזעם אין אונים. רואה את זעמך על הדיבורים המנופחים הללו, הבוקעים משפתיהם של אנשים אשר לא מאמינים בדבריהם הם, בשפה גבוהה, מנסים להותיר רושם. כה קשה לכם לדבר בשפה יום יומית? כה קשה לכם לדבר אל העם? כה קשה לכם, יו בשנה, להיות חלק מאיתנו ולכאוב את כאבנו כפי שאנו כואבים אותו? יום בשנה, זה כל אשר מוכנים אתם להשקיע לזכרו, לזכר האדם אשר הוביל את מדינתנו דרך כה רבה, האדם אשר יכול היה להמשיך ולהובילה לעבר שלום, לעבר חיים. השלום היה צוואתו. אבסורד, בעצרת למען השלום, נרצח האיש הגדול ביותר בתולדות מדינתנו וכל אשר מוכנה המדינה להשקיע למענו הוא יום אחד בשנה! יום אחד מסכן ולא חשוב! לא האירועים והדיבורים הם אלה שישנו! לא אלה הם שהיו גורמים לו להתגאות בנו! המעשים היום יומיים, הניסיון שלנו לשנות משהו, לא רק לדבר. אפילו ביום הזה, היום אשר יכול היה להיות יום זיכרון ואבל אמיתי, משתמשים אתם כמנוף להשפעה פוליטית. הוא היה הקברניט ואנו היינו הספינה שלו, מדוע אנו כה מופתעים שמדינתנו הקטנה נקלעה למים סוערים והלכה לאיבוד בכאוס כשהוא נרצח? פנינו לשלום או לאלימות? אל תאמרו, עשו! הראו! נזכור ולא נשכח אותך, כי אין עוד אנשים כמוך, לא ניתן לזכרך להישכח.
שרשור רבין מוקדם שמתחיל כבר היום, אתם מוזמנים לשרשר לכאן קטעיםכתבתם, דברים שעלו לכם בראש, מה שאתם רוצים. אני מתחילה בקטע שכתבתי: שמונה שנים, קשה להאמין. מילדה בת 7 גדלת והפכת לנערה, לאישה קטנה. מהילדה הקטנה שישבה מול הטלוויזיה ובכתה גדלת והפכת לאישה, אישה שמתמודדת עם הצער והכאב שבחייה שלה. אישה שעדיין זוכרת, אישה שעדיין מתגעגעת ועושה כל שביכולתה בכדי ללכת בדרכו. רואה אותך יושבת שבורה לחלוטין, רואה אותך מחניקה את הדמעות ומחזיקה את עצמך בכוח, נושכת את שפתייך בכדי שלא לפרוץ בבכי מטורף. יושבת מול הטלוויזיה וצופה בעצרת, מאשימה את עצמך על כי אינך שם, על כי וויתרת, על כי פחדת וחששת. זוכרת את הימים הראשונים, זוכרת את ההלם אשר הכה במדינה בגלים גלים, יצחק רבין נפטר ואיננו עוד, דרכו לשלום נפגעה על ידי אותם שלושה כדורים אשר פילחו את ליבו. דרכו לשלום ועתידה של מדינת ישראל נקטע, נחתך, נפגע על ידי אחד מאיתנו, על ידי אדם אשר הוא אנחנו, על ידי ישראלי, יהודי, עורך דין לעתיד. בו ברגע שנפל יצחק רבין ונהרג, זו הייתה נקודת המפנה בחייך. זוכרת אני כל זאת, זוכרת אותך מנסה בכוח שלא לבכות, שלא להישבר. אנשים זוכרים, המדינה זוכרת, מנסים ללכת בדרכך, אך מה הטעם עכשיו? איחרתם, איחרנו כולנו, איחרנו להבין את דרכו ואת הצדק והיופי שבה. מדינת ישראל שרויה בכאב עז, כל שנה, יום בשנה, הם מתאספים שם בכיכר ועושים הצגה, הצדה שאיכפת להם, הצגה כאילו הם חיים את הסבל יום יום. הם לא. את יודעת את זה. מדינת ישראל והדרג המדיני משתמשים במוות הזה, בטרגדיה המשפחתית הזו, לטובתם הם, מנסים להרוויח על חשבון הרצח הבל יאמן הזה. פתטי. יושבת וצופה בטלוויזיה, בעצרת, רואה אותך נושכת שפתיים בכדי שלא להתפרץ בזעם אין אונים. רואה את זעמך על הדיבורים המנופחים הללו, הבוקעים משפתיהם של אנשים אשר לא מאמינים בדבריהם הם, בשפה גבוהה, מנסים להותיר רושם. כה קשה לכם לדבר בשפה יום יומית? כה קשה לכם לדבר אל העם? כה קשה לכם, יו בשנה, להיות חלק מאיתנו ולכאוב את כאבנו כפי שאנו כואבים אותו? יום בשנה, זה כל אשר מוכנים אתם להשקיע לזכרו, לזכר האדם אשר הוביל את מדינתנו דרך כה רבה, האדם אשר יכול היה להמשיך ולהובילה לעבר שלום, לעבר חיים. השלום היה צוואתו. אבסורד, בעצרת למען השלום, נרצח האיש הגדול ביותר בתולדות מדינתנו וכל אשר מוכנה המדינה להשקיע למענו הוא יום אחד בשנה! יום אחד מסכן ולא חשוב! לא האירועים והדיבורים הם אלה שישנו! לא אלה הם שהיו גורמים לו להתגאות בנו! המעשים היום יומיים, הניסיון שלנו לשנות משהו, לא רק לדבר. אפילו ביום הזה, היום אשר יכול היה להיות יום זיכרון ואבל אמיתי, משתמשים אתם כמנוף להשפעה פוליטית. הוא היה הקברניט ואנו היינו הספינה שלו, מדוע אנו כה מופתעים שמדינתנו הקטנה נקלעה למים סוערים והלכה לאיבוד בכאוס כשהוא נרצח? פנינו לשלום או לאלימות? אל תאמרו, עשו! הראו! נזכור ולא נשכח אותך, כי אין עוד אנשים כמוך, לא ניתן לזכרך להישכח.