מיץ חושחשים
הבאתי לך תפוזים, לירון מניחה את הארגז הכבד על הרצפה. הם מהפרדס של הקיבוץ. ויש גם מיץ מהמפעל. אני מחייכת אליה, היין שהבאתי לה אתמול לארוחת ערב נראה פתאום מאוד טיפשי ושטחי. היא מתקרבת ומחבקת אותי, יש לה ריח של קליפות הדרים, ואני שואפת אותה לתוכי. הידיים הדקות שלה מקיפות אותי, והיא טומנת את הראש שלה בשקע הכתף שלי. אנחנו עומדות מחובקות קצת, ומשב רוח קריר מבחוץ מזכיר לנו שתפוזים הם פרי של חורף, והגיע הזמן להיכנס. איזה בושם זה? אני מרחרחת את נגה. חדש, קניתי אתמול. את אוהבת? כן, אני עונה. לא מחליטה אם זה שקר או חצי אמת. אין לי התנגדות מיוחדת לריח הזה. מלבד העובדה שהוא כל כך שונה מהריח של קליפות ההדרים. כל כך לא הריח שלה, של הבחורה עם ארגזי התפוזים, והמיץ מהמפעל, והידיים הדקות עם כפות הידיים הרחבות והנעימות, שתמיד היה להם חספוס נעים, כמו קליפה של תפוז. כמה ריחות עברו לי באף, אני חושבת. כמה ריחות שהם לא הריח של לירון. כל כך הרבה בשמים מחו"ל או סתם מהסופרפארם, וקרמים לפנים ולגוף ולשיער, ושמפואים שהניחוח שלהם מתגלה כשהשיער מתפזר, או מתקרב מאוד לאף. ועכשיו הריח הזה, הבושם החדש. הוא לא רע, אני מהרהרת כשהיא ישנה מחובקת בי. זה תמיד עשרה? כמעט תמיד. את יכולה לספור, לירון מחייכת אליי. אני יושבת על הרצפה שלה, מקלפת כבר אתה התפוז הרביעי. בכולם היו עשרה פלחים, ואני מתרשמת. אף פעם לא חשבתי שיש חוקיות בדברים האלה, או שמישהו טרח לעשות מחקר ולבדוק את זה. ויש דרך לבדוק מראש איזה תפוז יהיה מתוק ואיזה לא? בדרך כלל הכהים הם אלה המתוקים יותר. אבל יש גם בהירים מתוקים, לא נראה לי שאפשר לדעת. אז איך את תמיד מוצאת את המתוקים? עניין של חוש. איך את חושבת שמצאתי אותך? היא מחייכת ומנשקת אותי. נשיקה בטעם של תפוזי ולנסיה כהים, ובריח מתוק של פרדס אחרי גשם. אני מתעוררת מהזיכרון של הפרדסים שלה אל תוך מציאות של בוקר ואישה בריח של סופרפארם לידי. מרגישה אשמה נורא על הזיכרון, ויותר ממנו, על האכזבה שלי מהריח החדש הזה, של האישה הישנה לידי. אני עוצמת עיניים, מנסה לסלק את התחושה הכמעט מוחשית של הקליפות ההדרים שפעם עטפו אותי, ולהתרכז במה שיש, גם אם הוא בריח אחר. היא לא תחזור, אני משננת לעצמי. היא שייכת לפרדסים אחרים עכשיו. אולי קוטפת תפוזים? אני ממשיכה את המחשבה, שמתעקשת להישאר. אולי היא קמה מוקדם, כמו שהיא היתה עושה לפעמים בימים של חורף, בורחת מהר לפרדס, אומרת שלום קצר לתאילנדים שעובדים שם, וקוטפת כמה תפוזים, מהם תסחט מיץ בשקט, ותחזור למיטה להעיר אותי, בידיים דקות וחצי דביקות, שאוחזות כוס כתומה. אני מצליחה להירדם שוב, רק כדי להתעורר ממגע של ידיים חלקות מלטפות אותי. אני מתעוררת ומחייכת אל נגה, מרגישה שוב את האשמה על הזיכרון שלה. זה כל כך לא הוגן כלפיה, אני חושבת, בזמן שהיא מכסה את הגוף שלי בנשיקות נעימות וליטופים עם ריח של קרם ידיים ומקלחת של בוקר. הידיים שלי מצטרפות למערבולת הגופים במיטה, מנסות לעשות קצת סדר, או בלאגן. מקווה שעם תחושת ההנאה הגופנית ייעלם קצת הכאב שנגרם, לדעת טובי הרופאים, ממחסור חמור בריח קליפות הדרים על הבוקר. תסתכלי, לירון מדגימה לי, מחזיקה תפוז כתום ויפה ביד. החוכמה היא להוריד את הקליפה בלי לפגוע בפרי. וואלה, אני מחייכת. היא מקלפת תפוז באותה מיומנות כמו שהיא מקלפת את קליפות האדישות ממני. אותה מהירות ואותה יעילות, ובאותן אצבעות דקות וארוכות. תראי לי איך את עושה את זה. אני דורשת. לי, כמו לילד של יהודה אטלס, תמיד יוצא קווץ', כשאני מנסה לקלף את הפרי. או שאני חותכת עמוק מידי את הקליפה, או שאני פשוט נועצת את האצבעות הלא מיומנות שלי בתוכו, מורידה פיסות קטנות שמשאירות את הפרי חבול ופצוע קשות. זה עניין של תחושה, היא ממשיכה להסביר בחיוך, תחתכי בעדינות ארבעה חתכים, היא מעבירה אצבע על הפרי. כאן, וכאן, ובצד השני. ואז מורידה חתיכה מלמעלה, וזהו, מקלפת. היא מדגימה, ומוציאה פרי מושלם ויפה. חותכת בידיים לשניים, ומגישה לי. עשרה פלחים ומתוק להפליא, לא חשבתי אחרת. אני מביטה בה, מוקסמת, איך היא אוכלת את התפוז. איך הסתכלתי עליה אז, מוקסמת. אני נזכרת .לא מבחינה שהיא נכנסת בחזרה לתוך הקליפות שלה. ואני, רק מקווצ'צ'ת אותה יותר ויותר, עד שבסוף היא לא הצליחה לעמוד בזה, והלכה. פשוט קמה יום אחד לפרדס, וחזרה בלי תפוזים. במקום ידיים דביקות ממיץ, היו בבוקר פנים דביקים מדמעות, שסיפרו לי שהיא לא יכולה יותר להיות איתי. אני התיישבתי, מסובבת ביד תפוז לא מקולף, כאילו משלימה עם הליכתה, מנסה רק עוד להדביק קצת את הריח המוכר שלה לידיים שלי. הבטתי בה חוזרת לקליפה, נעטפת מפני. והולכת. משאירה אותי בלי קליפה, דמעות נושרות ממני כמו עסיס התפוז לתוך כוס המיץ. על מה את חושבת? נגה שואלת אותי. אנחנו מכורבלות על הספה, ספה בריח של אבקת כביסה. סתם, על כלום, אני עונה. את רוצה לבוא איתי לארוחת ערב אצל ההורים שלי ביום שישי? בטח, העיניים שלה מאירות. איפה הם גרים? ברחובות, ליד הפקולטה. היא מחזקת את האחיזה שלה בי, ואני מנסה להחזיק את האחיזה הזו. רוצה בה, ולא רוצה בה. רוצה באחיזה, אבל לא ממנה. ולא מוצאת בי את האומץ לקום וללכת. מגדילה במלאכותית את כדור השלג. האחיזה שלה חמה ונעימה, אבל קר לי מרגשות אשם, שלא היא זו שאני רוצה לקחת להורים ביום שישי. למדת פעם בפקולטה, לא? היא שואלת אותי. כן, פעם. אני עונה. עם לירון, אני ממשיכה את המחשבה שעולה בי. למדתי איתה בפקולטה. וכשהיא עזבה אותי, קצת אחרי סיום השנה השנייה, גם אני עזבתי, הלכתי ללמוד סוציולוגיה ארגונית באוניברסיטת תל אביב, לא מצליחה לדמיין משהו שיהיה יותר רחוק ממנה. גם עיר גדולה ומפויחת, וגם לימודים שאינם מדעיים. גם המרחק, אני נאנחת לעצמי, לא מצליח להרחיק ממני את מגע הידיים הדביקות שלה, וגם ריח האוטובוסים בעיר הגדולה מידי בבוקר לא מצליח להשכיח ממני את ריח קליפות ההדרים שלה. זה תפוז טבורי. תפוז מה? טבורי, לירון מחייכת. זה תפוז ברזילאי. מוטציה של תפוז. רואה איך יש פה כאילו טבור? היא מצביעה על ראש התפוז. זה נקרא פרי דיפלואיד. תאום. בדיוק. ובחוץ זה נראה כמו טבור. אז קוראים לזה תפוז טבורי. בשביל מה את שומרת את הקליפות שלו? אוכלים את זה. אבל זה מר. לא אם יודעים לעשות את זה כמו שצריך, היא מסיימת לחתוך ומשרה את הקליפות החתוכות במים קרים. זה יוציא מהם את המרירות, היא אומרת. עוד שבוע יהיו לנו קליפות הדרים מסוכרות, היא מסיימת, מנגבת ידיים. זה יהיה טעים. את מבטיחה, אני מתקרבת אליה, הריח כמעט משכר אותי. מבטיחה. נגה צועדת לידי ברחוב הארוך. זה הקולנוע של הזקנים, אני מצביעה. למה זקנים? כי פה זה הסרטים האיכותיים, לא הזבל שמקרינים בקניון. ותמיד עמוס פה בזקנים, אז זה הקולנוע של הזקנים. אנחנו צועדות בחזרה לבית הוריי, בסוף הרחוב. היא מכניסה את כף ידה בשלי, ואני משלבת אצבעותיי בשלה. ההחלטה להיפרד ממנה מבשילה ומרקיבה בערך באותה מהירות, ואני לא מוצאת בי את העוז לומר לה. היד שלה נעימה בתוך שלי, ואנחנו פוסעות בנחת. היא מנסה להניח את ראשנה על כתפי, אך מגלה שזה לא מאוד נוח תוך כדי הליכה, ומוותרת. בואי נקטוף תפוז אחד, נגה נעצרת ליד העץ, ואני נעצרת איתה. זה לא תפוז. אז מה זה? קוראים לזה חושחש. כמו חושחש הבלש, היא מחייכת. כן, בדיוק. זה נראה כמו תפוז, אבל זה צמח נוי, הוא ממש לא טעים. יש לו טעם מריר חמוץ, ושמים אותו רק לקישוט. אני מביטה בנגה בעצב, וממשיכה לספר. פעם היו פה פרדסים ותחנות אריזה לפירות הדר. קראו לעיר הזו "עיר ההדרים". בגלל זה גם התפוז בסמל העיר בכניסה הדרומית. עכשיו נשארו רק החושחשים, שהם פירות הדר, אבל רק בכאילו.
הבאתי לך תפוזים, לירון מניחה את הארגז הכבד על הרצפה. הם מהפרדס של הקיבוץ. ויש גם מיץ מהמפעל. אני מחייכת אליה, היין שהבאתי לה אתמול לארוחת ערב נראה פתאום מאוד טיפשי ושטחי. היא מתקרבת ומחבקת אותי, יש לה ריח של קליפות הדרים, ואני שואפת אותה לתוכי. הידיים הדקות שלה מקיפות אותי, והיא טומנת את הראש שלה בשקע הכתף שלי. אנחנו עומדות מחובקות קצת, ומשב רוח קריר מבחוץ מזכיר לנו שתפוזים הם פרי של חורף, והגיע הזמן להיכנס. איזה בושם זה? אני מרחרחת את נגה. חדש, קניתי אתמול. את אוהבת? כן, אני עונה. לא מחליטה אם זה שקר או חצי אמת. אין לי התנגדות מיוחדת לריח הזה. מלבד העובדה שהוא כל כך שונה מהריח של קליפות ההדרים. כל כך לא הריח שלה, של הבחורה עם ארגזי התפוזים, והמיץ מהמפעל, והידיים הדקות עם כפות הידיים הרחבות והנעימות, שתמיד היה להם חספוס נעים, כמו קליפה של תפוז. כמה ריחות עברו לי באף, אני חושבת. כמה ריחות שהם לא הריח של לירון. כל כך הרבה בשמים מחו"ל או סתם מהסופרפארם, וקרמים לפנים ולגוף ולשיער, ושמפואים שהניחוח שלהם מתגלה כשהשיער מתפזר, או מתקרב מאוד לאף. ועכשיו הריח הזה, הבושם החדש. הוא לא רע, אני מהרהרת כשהיא ישנה מחובקת בי. זה תמיד עשרה? כמעט תמיד. את יכולה לספור, לירון מחייכת אליי. אני יושבת על הרצפה שלה, מקלפת כבר אתה התפוז הרביעי. בכולם היו עשרה פלחים, ואני מתרשמת. אף פעם לא חשבתי שיש חוקיות בדברים האלה, או שמישהו טרח לעשות מחקר ולבדוק את זה. ויש דרך לבדוק מראש איזה תפוז יהיה מתוק ואיזה לא? בדרך כלל הכהים הם אלה המתוקים יותר. אבל יש גם בהירים מתוקים, לא נראה לי שאפשר לדעת. אז איך את תמיד מוצאת את המתוקים? עניין של חוש. איך את חושבת שמצאתי אותך? היא מחייכת ומנשקת אותי. נשיקה בטעם של תפוזי ולנסיה כהים, ובריח מתוק של פרדס אחרי גשם. אני מתעוררת מהזיכרון של הפרדסים שלה אל תוך מציאות של בוקר ואישה בריח של סופרפארם לידי. מרגישה אשמה נורא על הזיכרון, ויותר ממנו, על האכזבה שלי מהריח החדש הזה, של האישה הישנה לידי. אני עוצמת עיניים, מנסה לסלק את התחושה הכמעט מוחשית של הקליפות ההדרים שפעם עטפו אותי, ולהתרכז במה שיש, גם אם הוא בריח אחר. היא לא תחזור, אני משננת לעצמי. היא שייכת לפרדסים אחרים עכשיו. אולי קוטפת תפוזים? אני ממשיכה את המחשבה, שמתעקשת להישאר. אולי היא קמה מוקדם, כמו שהיא היתה עושה לפעמים בימים של חורף, בורחת מהר לפרדס, אומרת שלום קצר לתאילנדים שעובדים שם, וקוטפת כמה תפוזים, מהם תסחט מיץ בשקט, ותחזור למיטה להעיר אותי, בידיים דקות וחצי דביקות, שאוחזות כוס כתומה. אני מצליחה להירדם שוב, רק כדי להתעורר ממגע של ידיים חלקות מלטפות אותי. אני מתעוררת ומחייכת אל נגה, מרגישה שוב את האשמה על הזיכרון שלה. זה כל כך לא הוגן כלפיה, אני חושבת, בזמן שהיא מכסה את הגוף שלי בנשיקות נעימות וליטופים עם ריח של קרם ידיים ומקלחת של בוקר. הידיים שלי מצטרפות למערבולת הגופים במיטה, מנסות לעשות קצת סדר, או בלאגן. מקווה שעם תחושת ההנאה הגופנית ייעלם קצת הכאב שנגרם, לדעת טובי הרופאים, ממחסור חמור בריח קליפות הדרים על הבוקר. תסתכלי, לירון מדגימה לי, מחזיקה תפוז כתום ויפה ביד. החוכמה היא להוריד את הקליפה בלי לפגוע בפרי. וואלה, אני מחייכת. היא מקלפת תפוז באותה מיומנות כמו שהיא מקלפת את קליפות האדישות ממני. אותה מהירות ואותה יעילות, ובאותן אצבעות דקות וארוכות. תראי לי איך את עושה את זה. אני דורשת. לי, כמו לילד של יהודה אטלס, תמיד יוצא קווץ', כשאני מנסה לקלף את הפרי. או שאני חותכת עמוק מידי את הקליפה, או שאני פשוט נועצת את האצבעות הלא מיומנות שלי בתוכו, מורידה פיסות קטנות שמשאירות את הפרי חבול ופצוע קשות. זה עניין של תחושה, היא ממשיכה להסביר בחיוך, תחתכי בעדינות ארבעה חתכים, היא מעבירה אצבע על הפרי. כאן, וכאן, ובצד השני. ואז מורידה חתיכה מלמעלה, וזהו, מקלפת. היא מדגימה, ומוציאה פרי מושלם ויפה. חותכת בידיים לשניים, ומגישה לי. עשרה פלחים ומתוק להפליא, לא חשבתי אחרת. אני מביטה בה, מוקסמת, איך היא אוכלת את התפוז. איך הסתכלתי עליה אז, מוקסמת. אני נזכרת .לא מבחינה שהיא נכנסת בחזרה לתוך הקליפות שלה. ואני, רק מקווצ'צ'ת אותה יותר ויותר, עד שבסוף היא לא הצליחה לעמוד בזה, והלכה. פשוט קמה יום אחד לפרדס, וחזרה בלי תפוזים. במקום ידיים דביקות ממיץ, היו בבוקר פנים דביקים מדמעות, שסיפרו לי שהיא לא יכולה יותר להיות איתי. אני התיישבתי, מסובבת ביד תפוז לא מקולף, כאילו משלימה עם הליכתה, מנסה רק עוד להדביק קצת את הריח המוכר שלה לידיים שלי. הבטתי בה חוזרת לקליפה, נעטפת מפני. והולכת. משאירה אותי בלי קליפה, דמעות נושרות ממני כמו עסיס התפוז לתוך כוס המיץ. על מה את חושבת? נגה שואלת אותי. אנחנו מכורבלות על הספה, ספה בריח של אבקת כביסה. סתם, על כלום, אני עונה. את רוצה לבוא איתי לארוחת ערב אצל ההורים שלי ביום שישי? בטח, העיניים שלה מאירות. איפה הם גרים? ברחובות, ליד הפקולטה. היא מחזקת את האחיזה שלה בי, ואני מנסה להחזיק את האחיזה הזו. רוצה בה, ולא רוצה בה. רוצה באחיזה, אבל לא ממנה. ולא מוצאת בי את האומץ לקום וללכת. מגדילה במלאכותית את כדור השלג. האחיזה שלה חמה ונעימה, אבל קר לי מרגשות אשם, שלא היא זו שאני רוצה לקחת להורים ביום שישי. למדת פעם בפקולטה, לא? היא שואלת אותי. כן, פעם. אני עונה. עם לירון, אני ממשיכה את המחשבה שעולה בי. למדתי איתה בפקולטה. וכשהיא עזבה אותי, קצת אחרי סיום השנה השנייה, גם אני עזבתי, הלכתי ללמוד סוציולוגיה ארגונית באוניברסיטת תל אביב, לא מצליחה לדמיין משהו שיהיה יותר רחוק ממנה. גם עיר גדולה ומפויחת, וגם לימודים שאינם מדעיים. גם המרחק, אני נאנחת לעצמי, לא מצליח להרחיק ממני את מגע הידיים הדביקות שלה, וגם ריח האוטובוסים בעיר הגדולה מידי בבוקר לא מצליח להשכיח ממני את ריח קליפות ההדרים שלה. זה תפוז טבורי. תפוז מה? טבורי, לירון מחייכת. זה תפוז ברזילאי. מוטציה של תפוז. רואה איך יש פה כאילו טבור? היא מצביעה על ראש התפוז. זה נקרא פרי דיפלואיד. תאום. בדיוק. ובחוץ זה נראה כמו טבור. אז קוראים לזה תפוז טבורי. בשביל מה את שומרת את הקליפות שלו? אוכלים את זה. אבל זה מר. לא אם יודעים לעשות את זה כמו שצריך, היא מסיימת לחתוך ומשרה את הקליפות החתוכות במים קרים. זה יוציא מהם את המרירות, היא אומרת. עוד שבוע יהיו לנו קליפות הדרים מסוכרות, היא מסיימת, מנגבת ידיים. זה יהיה טעים. את מבטיחה, אני מתקרבת אליה, הריח כמעט משכר אותי. מבטיחה. נגה צועדת לידי ברחוב הארוך. זה הקולנוע של הזקנים, אני מצביעה. למה זקנים? כי פה זה הסרטים האיכותיים, לא הזבל שמקרינים בקניון. ותמיד עמוס פה בזקנים, אז זה הקולנוע של הזקנים. אנחנו צועדות בחזרה לבית הוריי, בסוף הרחוב. היא מכניסה את כף ידה בשלי, ואני משלבת אצבעותיי בשלה. ההחלטה להיפרד ממנה מבשילה ומרקיבה בערך באותה מהירות, ואני לא מוצאת בי את העוז לומר לה. היד שלה נעימה בתוך שלי, ואנחנו פוסעות בנחת. היא מנסה להניח את ראשנה על כתפי, אך מגלה שזה לא מאוד נוח תוך כדי הליכה, ומוותרת. בואי נקטוף תפוז אחד, נגה נעצרת ליד העץ, ואני נעצרת איתה. זה לא תפוז. אז מה זה? קוראים לזה חושחש. כמו חושחש הבלש, היא מחייכת. כן, בדיוק. זה נראה כמו תפוז, אבל זה צמח נוי, הוא ממש לא טעים. יש לו טעם מריר חמוץ, ושמים אותו רק לקישוט. אני מביטה בנגה בעצב, וממשיכה לספר. פעם היו פה פרדסים ותחנות אריזה לפירות הדר. קראו לעיר הזו "עיר ההדרים". בגלל זה גם התפוז בסמל העיר בכניסה הדרומית. עכשיו נשארו רק החושחשים, שהם פירות הדר, אבל רק בכאילו.
