השניה, לגמרי
אם אני (וזו אני) אשפוט את הפרק לפי הרגש, זה לגמרי השניה. כמות הרגשות שבאפי (הסדרה, לא הדמות, למרות שגם) התמודדה איתה, היתה עצומה. מבחינת כל הדמויות. פעם ראשונה של הסדרה עם פרק באמת עמוק, לפי דעתי לפחות. הרגשות בין אנג´ל ובאפי (והעלילה עצמה, הסקס, ההתבגרות), ג´ני וג´ילס, זאנדר וקורדיליה והעניין עם וילו. וילו ואוז (באוטו, שהיא רוצה שהוא ינשק אותה), ספיק ודרוסיליה והאם ערפדים יכולים להרגיש והאם הם טהורים או לא מהבחינה הזו, אנג´ל וההתפתחות שלו לאורך הפרקים האלו... והכל ביומולדת של באפי ועם כל זה היא צריכה להתמודד ביומולדת שלה. עם אנג´ל שהפך לרע. לא סתם קראו לפרק "תמימות". אני חושבת שזה השלב שבו באפי באמת התחילה להיות סדרה איכותית. (לפני זה היה היתה פשוט טובה וכיפית, עכשיו זה אפילו יותר). חוצמזה שגם פה התחילו להיות שמות יותר מגניבים לפרקים

כל סוף עונה שניה, מהפתעה והלאה, היתה פסגה אמיתית בפרקי באפי וואט סו אבר, לפחות לדעתי. (כמובן שהיו עוד פסגות, בכללן השביעית אבל אני לא פה לספלייר). עונה שניה... נוסטלגי, אפקטים ככה ככה, אבל אין... על הבדיחות הישנות של זאנדר, על הספריה, על הבגדים של אנג´ל וזה שהוא עוד נראה כמו ערפד צעיר ולא כמו מישהו בן 30, על ספייק הרע באמת, על דרוסיליה, ג´ני, קנדרה, הסיפורים של העונה הזו. זה פשוט כיף לראות את העונה הזו. לא יודעת מה איתכם, אבל בפרקי ימי הולדת (שאני שונאת כי מזניחים את השאר ונותנים עדיפות רק לבאפי בלאט) זה הפרק היחיד שממש שווה ציון. נהניתי. *רק הערה: אני אוהבת את כל פרקי באפי, אפילו את גו פיש והעונה הרביעית, אני מדברת על פרקים "טובים וגרועים" לפי מדד באפי, שהפרק הכי גרוע של באפי יבוא לפני הפרק הכי טוב של כל סדרה אחרת (אפילו המחווה למועדון ארוחת הבוקר בדוסון קריק). ולא כי אני מעריצה של באפי אלא כי זה המדד שלי, כי זה פשוט יותר טוב מכל דבר אחר. אפילו גו פיש ועונה רביעית.