נאמר : "בעצב תלדי בנים"
ולמרות שחווית הלידה אכזרית, רוב הנשים לא יוותרו עליה. מדוע ? כי הן יודעות שיצירת החיים שתבוא להן עם הלידה, שווה כל פיסת כאב ( אני אסייג כבר עכשיו ואומר שרוב הנשים כדי שהקנטרנים שבחבורה לא יקפצו לספר שיש אישה בסרילנקה ושתיים באקוודור שלא רוצות ) המילה , להבדיל, היא יצירה שאי אפשר לתפוס אותה בחושים שלנו.אנחנו לא רואים את היופי שבבולבול המדמם. אנחנו לא מתמוגגים מנגינות צווחותיו של התינוק הפצוע. אנחנו לא טועמים או מריחים את היצירה. ובכל זאת, גם היא אוצרת חיים. והראיה : הטקס האכזרי והברברי הזה נשמר גם כשהעם שלנו עבר תקופות אפלות וקשות מנשוא ואולי יש לו חלק המתת החיים המופלא שקיבלנו ( וכי כמה עמים שהיו "נאורים" יותר, שרדו אלפי שנים ??? ) לכן, כשעוסקים ברוחניות צריך לזכור שהשיפוט אינו יכול לבוא ממקום של הגיון צרוף שכן טיבו של הגיון שהוא מוגבל לאינדיקציות גשמיות .
