לואיז בשלכת
New member
מימוש
אני חושב על זה הרבה. הרבה. כבר זמן רב שאני מסתובב עם הדחף הפנימי לממש. כבר זמן רב שאני שואל את עצמי מה זה בדיוק, ולמה, ואיך, ואולי. אני עוצם את עיני ורואה את זה קורה. איך אני נכנס לבנין. מוודא שוב, מול הפתק שביידי, שהכתובת נכונה. כן. זה כאן. נכנס למעלית הישנה. לוחץ על הקומה הנכונה. מציץ בשעון. השעה 22:00. הגעתי בדיוק בזמן. המעלית נעצרת. פותח את הדלת וחושב לעצמי שזו מנת האור האחרונה שאקבל לשעה הקרובה. סוגר את הדלת מאחורי ופורץ אל החושך של חדר המדרגות. ממצמץ מסביבי ומחפש את הדירה הנכונה. מצאתי. מתקרב אל הדלת ומתרגש. מסדר את הבליטה בתחתונים, למרות שלא אוכל לה, לא במצב הזה. נוגע בידית, ונסוג עם היד. זה רגע חגיגי, אני רוצה לעצור, להנות מטעמו של רגע. פותח את הדלת ורואה את צלליתה. כפי שסיכמנו, היא יושבת על הספה. חושך מוחלט, רק חלון אחד פתוח. אור הירח מחולל כתמים של צל על הקירות. צדודיתה נשפכת על הרצפה. אני סוגר מאחורי את הדלת. שומע אותה נעה בספה. גם היא מתרגשת. מניח את הפאוץ' בצד. צועד לעברה. לא רואה את פניה. מקווה שהיא לא רואה את פני. חשוך מספיק. היא נאנחת בשקט ומיישרת רגליה. לא אומרת כלום. כאן - השקט שולט. אני מזיז מעט את השולחן וכורע על ברכי מולה. שיערה זע ברוח הקרירה הנושבת מבחוץ. קר לה, היא ערומה. ולי חם. אני מזיע מהתרגשות. אינני מתבלבל. אסור לי לגעת בגופה. רק לשוני יכולה. רק ללשון מותר. היא מפסקת את רגליה. הריח המשכר של ערוותה עולה באפי. איני יכול להמתין עוד. אני צולל פנימה, מלקק ושותה. שומע אותה גונחת מעל. היא תופסת בראשי, דוחפת אותו פנימה. אני ממשיך. קשה לי. כואבת לי הלסת, הלשון כבר לא יכולה. אך אני ממשיך. עד שתפרפר. עד שתגמור. עד שתשקוט. ואז אצעד החוצה. בשקט. עם הבליטה שבתחתונים.
אני חושב על זה הרבה. הרבה. כבר זמן רב שאני מסתובב עם הדחף הפנימי לממש. כבר זמן רב שאני שואל את עצמי מה זה בדיוק, ולמה, ואיך, ואולי. אני עוצם את עיני ורואה את זה קורה. איך אני נכנס לבנין. מוודא שוב, מול הפתק שביידי, שהכתובת נכונה. כן. זה כאן. נכנס למעלית הישנה. לוחץ על הקומה הנכונה. מציץ בשעון. השעה 22:00. הגעתי בדיוק בזמן. המעלית נעצרת. פותח את הדלת וחושב לעצמי שזו מנת האור האחרונה שאקבל לשעה הקרובה. סוגר את הדלת מאחורי ופורץ אל החושך של חדר המדרגות. ממצמץ מסביבי ומחפש את הדירה הנכונה. מצאתי. מתקרב אל הדלת ומתרגש. מסדר את הבליטה בתחתונים, למרות שלא אוכל לה, לא במצב הזה. נוגע בידית, ונסוג עם היד. זה רגע חגיגי, אני רוצה לעצור, להנות מטעמו של רגע. פותח את הדלת ורואה את צלליתה. כפי שסיכמנו, היא יושבת על הספה. חושך מוחלט, רק חלון אחד פתוח. אור הירח מחולל כתמים של צל על הקירות. צדודיתה נשפכת על הרצפה. אני סוגר מאחורי את הדלת. שומע אותה נעה בספה. גם היא מתרגשת. מניח את הפאוץ' בצד. צועד לעברה. לא רואה את פניה. מקווה שהיא לא רואה את פני. חשוך מספיק. היא נאנחת בשקט ומיישרת רגליה. לא אומרת כלום. כאן - השקט שולט. אני מזיז מעט את השולחן וכורע על ברכי מולה. שיערה זע ברוח הקרירה הנושבת מבחוץ. קר לה, היא ערומה. ולי חם. אני מזיע מהתרגשות. אינני מתבלבל. אסור לי לגעת בגופה. רק לשוני יכולה. רק ללשון מותר. היא מפסקת את רגליה. הריח המשכר של ערוותה עולה באפי. איני יכול להמתין עוד. אני צולל פנימה, מלקק ושותה. שומע אותה גונחת מעל. היא תופסת בראשי, דוחפת אותו פנימה. אני ממשיך. קשה לי. כואבת לי הלסת, הלשון כבר לא יכולה. אך אני ממשיך. עד שתפרפר. עד שתגמור. עד שתשקוט. ואז אצעד החוצה. בשקט. עם הבליטה שבתחתונים.
