מילכוד דומה
מאוד הזדהיתי עם הסיפור של מיקי. אני בת 45 נשואה פלוס 3 ילדים. חיי הנישואין אף פעם לא היו משהו, אבל מכוח האנרציה הם נמשכו. החלוקה שבינינו היא שעלי בערך מוטל הכל בבית והוא אכן עובד ומפרנס למופת אך לא מעבר לזה. תמיד טענתי שיש לו מוגבלות רגשית. הקשר הרגשי בינינו נמחק זמן קצר אחרי הנישואין. לי היה חשוב לשמור על מסגרת הנישואין ולכן שמרתי עליהם. איך לא? למען הילדים. הוא היה חופשי לעשות כרצונו. פעמיים בשנה הוא נוסע לטיולי תענוגות לחו"ל ואני את רוב כספי משקיעה בבית ובילדים. אני חייבת להדגיש כי הוא דואג לצרכים הבסיסיים של הבית אולם הקשר שלו עם הילדים כמעט לא קיים. הוא מאוד אינדיבידואליסט ואת קשרי הילדות עם חבריו הטובים לא ניתק עד היום והוא קשור אליהם בנימי נפשו. אני לא מוצאת בזה פסול אלא שזה תופס מקום ענק בחיי היומיום שלו. לפני כשנתיים הוא נסע לחו"ל. לי ולילדים הוא אמר שהוא נוסע ללונדון לתחרות ספורט (הוא משחק בקבוצה כלשהי). זמן קצר לאחר מכן התברר לנו מ"חבריו הטובים" שהוא למעשה נמצא בתאילנד. כיוון שבאותם ימים מכרנו את הדירה והיינו עתידים לקנות דירה חדשה, כי הקודמת היתה גדולה ורק העמיסה עלינו מבחינה כספית. ניסיתי לאתר אותו או לברר באמצעות חבריו את מס´ הטל´ בו הוא נמצא, אך לשווא. כיוון שכך חששתי שמא יעשה שימוש בכספי הדירה. יש לציין כי באחד הימים הוא התקשר הביתה ובתי הבכורה שאלה אותו היכן הוא נמצא? והוא ענה לה כי אין זה מעניינה. דבר זה העלה את חשדי עוד יותר. אז החלטתי שכדי להבטיח את כספי הדירה, הטלתי עיקולים על חשבונותיו שם היו כספי הדירה (נכון הייתי פראיירית). כשהוא חזר וגילה את דבר העיקול הוא זעם עד לב השמיים כאילו אני זו שרימיתי. בעידנא דריתחא הצעתי לו שנתגרש. הוא חשב וקנה את הרעיון שלי. כאשר התחלנו בהליכי הגירושין עורך דין קבע מזונות זעומים שבית המשפט היה אמור לאשרם על פי חוק. לאחר כמה ימים שכנעתי אותו לעשות שלום בית והסכם ממון. כך היה וכך זה היום. אלא שמאז הוא חי בבית כצל. יוצא כאוות נפשו. בקושי מדבר בבית. בקושי מתקשר עם הילדים. שלא לדבר על כך שהוא לא נוקף אצבע בעבודות הבית. התנהגות שגובלת בחוצפה וגסות רוח. אם כך - למה אני עדיין איתו? מהסיבה הכלכלית הפשוטה שלבד ודאי לא הייתי מצליחה לעמוד בנטל הכלכלי הזה, ואילו היום כשהוא גר בבית אין לו ברירה ליטול חלק שווה בהוצאות הבית. מיותר לציין שמערכת היחסים הזו וההתנהלות שלו בבית משפיעה לרעה על הילדים, על האווירה בבית ובכלל הוא כדוגמא אישית רעה לזוגיות והתנהגות בכלל כאבא, בעל וכו´. אין ספק שהמצב כפי שהוא קשה מאוד אך עדיף מהאפשרות שהייתי נשארת עם הילדים וחיה כמעט בדלות בלתי אפשרית. עד כאן הסיפור . ככל שהוא נראה בלתי נסבל ובלתי אפשרי.
מאוד הזדהיתי עם הסיפור של מיקי. אני בת 45 נשואה פלוס 3 ילדים. חיי הנישואין אף פעם לא היו משהו, אבל מכוח האנרציה הם נמשכו. החלוקה שבינינו היא שעלי בערך מוטל הכל בבית והוא אכן עובד ומפרנס למופת אך לא מעבר לזה. תמיד טענתי שיש לו מוגבלות רגשית. הקשר הרגשי בינינו נמחק זמן קצר אחרי הנישואין. לי היה חשוב לשמור על מסגרת הנישואין ולכן שמרתי עליהם. איך לא? למען הילדים. הוא היה חופשי לעשות כרצונו. פעמיים בשנה הוא נוסע לטיולי תענוגות לחו"ל ואני את רוב כספי משקיעה בבית ובילדים. אני חייבת להדגיש כי הוא דואג לצרכים הבסיסיים של הבית אולם הקשר שלו עם הילדים כמעט לא קיים. הוא מאוד אינדיבידואליסט ואת קשרי הילדות עם חבריו הטובים לא ניתק עד היום והוא קשור אליהם בנימי נפשו. אני לא מוצאת בזה פסול אלא שזה תופס מקום ענק בחיי היומיום שלו. לפני כשנתיים הוא נסע לחו"ל. לי ולילדים הוא אמר שהוא נוסע ללונדון לתחרות ספורט (הוא משחק בקבוצה כלשהי). זמן קצר לאחר מכן התברר לנו מ"חבריו הטובים" שהוא למעשה נמצא בתאילנד. כיוון שבאותם ימים מכרנו את הדירה והיינו עתידים לקנות דירה חדשה, כי הקודמת היתה גדולה ורק העמיסה עלינו מבחינה כספית. ניסיתי לאתר אותו או לברר באמצעות חבריו את מס´ הטל´ בו הוא נמצא, אך לשווא. כיוון שכך חששתי שמא יעשה שימוש בכספי הדירה. יש לציין כי באחד הימים הוא התקשר הביתה ובתי הבכורה שאלה אותו היכן הוא נמצא? והוא ענה לה כי אין זה מעניינה. דבר זה העלה את חשדי עוד יותר. אז החלטתי שכדי להבטיח את כספי הדירה, הטלתי עיקולים על חשבונותיו שם היו כספי הדירה (נכון הייתי פראיירית). כשהוא חזר וגילה את דבר העיקול הוא זעם עד לב השמיים כאילו אני זו שרימיתי. בעידנא דריתחא הצעתי לו שנתגרש. הוא חשב וקנה את הרעיון שלי. כאשר התחלנו בהליכי הגירושין עורך דין קבע מזונות זעומים שבית המשפט היה אמור לאשרם על פי חוק. לאחר כמה ימים שכנעתי אותו לעשות שלום בית והסכם ממון. כך היה וכך זה היום. אלא שמאז הוא חי בבית כצל. יוצא כאוות נפשו. בקושי מדבר בבית. בקושי מתקשר עם הילדים. שלא לדבר על כך שהוא לא נוקף אצבע בעבודות הבית. התנהגות שגובלת בחוצפה וגסות רוח. אם כך - למה אני עדיין איתו? מהסיבה הכלכלית הפשוטה שלבד ודאי לא הייתי מצליחה לעמוד בנטל הכלכלי הזה, ואילו היום כשהוא גר בבית אין לו ברירה ליטול חלק שווה בהוצאות הבית. מיותר לציין שמערכת היחסים הזו וההתנהלות שלו בבית משפיעה לרעה על הילדים, על האווירה בבית ובכלל הוא כדוגמא אישית רעה לזוגיות והתנהגות בכלל כאבא, בעל וכו´. אין ספק שהמצב כפי שהוא קשה מאוד אך עדיף מהאפשרות שהייתי נשארת עם הילדים וחיה כמעט בדלות בלתי אפשרית. עד כאן הסיפור . ככל שהוא נראה בלתי נסבל ובלתי אפשרי.
