מילים ....
כהמשך לדיונים האחרונים , עלי להגיד כמה מילים בנושא.
לפני זה , אני מבקש סליחה מראש מכל אנשי ה"אדוויטה" למינהם , על כך שאולי אכתוב מילים קשות כלפי האידאולוגיה הזו.
יש למעשה שתי תנועות בעולמינו -
כניסה פנימה , ויציאה החוצה.
הדבר מתבטא בשאיפה ונשיפה , למשל.
הדבר מתבטא בקייץ (יציאה החוצה) , לעומת חורף (כניסה פנימה).
וכך בכל תהליך.
אצל אנשי האדוויטה (שראיתי בפורום לאורך השנים) קיימת תנועה אחת בלבד - כניסה פנימה.
מה שגורם לאידאולוגיה של "הכל כבר מושלם , הכל כבר כאן , לא צריך יותר כלום , שום דבר לא משנה , הכל לא אמיתי מלבד ההכרה , העולם אשליה , אין שום דרך" וכדומה.
בהמשך זה גורם להעדפה מוחלטת של השתיקה על פני הדיבור , שוב - כי דיבור זוהי יציאה החוצה , ואם כלום "בחוץ" לא אמיתי , אז למה לדבר
(אגב , היום כל מי שיחזור על הביטויים הללו יהפך ל"מואר" , גם זה עצוב).
המדובר בטעות , וטעות קשה :
האידאולוגיה הזו יוצרת נתק בין חיי היום יום (ה"אשליתיים" לכאורה) , לבין ה"ההכרה" (הדבר האמיתי , לכאורה).
נתק שלא ניתן לגשר עליו.
(אגב , אם זו לא נחשבת ל"שניות" , אינני יודע מהי כן)
האמת היא שלהיכנס פנימה זוהי רק חצי עבודה , וזה לא הופך אף אחד למואר.
מה שכן הופך אדם למואר זוהי כניסה פנימה , "התבשמות" ממה שנמצא שם , ואחר כך מציאת הדרך לבטא זאת בעולם החומר בחיי היום יום שלו.
המשמעות של הארה היא "הארת החומר"
זוהי שתיקה (=כניסה פנימה) ואחריה דיבור (= יציאה החוצה).
ממילא אצל המואר , הדיבור מואר כמו השתיקה.
אצל המואר , השתיקה מזינה את הדיבור , כפי שהחורף מזין את פריחתם של האביב והקיץ.
המואר מבטא את הארתו בתוך החומר , מאיר את החומר , מאיר את העולם הזה , מאיר את חיי היום יום.
המואר מבטא את היופי הפנימי - במחשבות מוארות , במילים מוארות , במעשים מוארים.
וכאן מקומן של הדרכים השונות -
באדוויטה אין חשיבות לדרך , כי יש רק "כניסה פנימה" , והפנימיות היא אכן רק אחת.
אך גם אם הכניסה פנימה היא אחת , ישנן דרכים שונות להתבטא כלפי חוץ.
לכל יצור יש את השיר שלו , את המנגינה שלו , את הריקוד שלו.
כל יצור מבטא את האור בחומר בדרך אחרת.
לכן הדרכים והמילים הן סופר חשובות
ויש לטפח אותן וללטש אותן עד ההגעה לשלימות.
בלעדיהן , המואר הוא כמו "נגר בלי כלים" - הוא אולי נגר טוב , אך הוא לא מסוגל להתבטא בעולם ולהאיר אותו.
ואני מניח שדי בזה כרגע.
כהמשך לדיונים האחרונים , עלי להגיד כמה מילים בנושא.
לפני זה , אני מבקש סליחה מראש מכל אנשי ה"אדוויטה" למינהם , על כך שאולי אכתוב מילים קשות כלפי האידאולוגיה הזו.
יש למעשה שתי תנועות בעולמינו -
כניסה פנימה , ויציאה החוצה.
הדבר מתבטא בשאיפה ונשיפה , למשל.
הדבר מתבטא בקייץ (יציאה החוצה) , לעומת חורף (כניסה פנימה).
וכך בכל תהליך.
אצל אנשי האדוויטה (שראיתי בפורום לאורך השנים) קיימת תנועה אחת בלבד - כניסה פנימה.
מה שגורם לאידאולוגיה של "הכל כבר מושלם , הכל כבר כאן , לא צריך יותר כלום , שום דבר לא משנה , הכל לא אמיתי מלבד ההכרה , העולם אשליה , אין שום דרך" וכדומה.
בהמשך זה גורם להעדפה מוחלטת של השתיקה על פני הדיבור , שוב - כי דיבור זוהי יציאה החוצה , ואם כלום "בחוץ" לא אמיתי , אז למה לדבר
(אגב , היום כל מי שיחזור על הביטויים הללו יהפך ל"מואר" , גם זה עצוב).
המדובר בטעות , וטעות קשה :
האידאולוגיה הזו יוצרת נתק בין חיי היום יום (ה"אשליתיים" לכאורה) , לבין ה"ההכרה" (הדבר האמיתי , לכאורה).
נתק שלא ניתן לגשר עליו.
(אגב , אם זו לא נחשבת ל"שניות" , אינני יודע מהי כן)
האמת היא שלהיכנס פנימה זוהי רק חצי עבודה , וזה לא הופך אף אחד למואר.
מה שכן הופך אדם למואר זוהי כניסה פנימה , "התבשמות" ממה שנמצא שם , ואחר כך מציאת הדרך לבטא זאת בעולם החומר בחיי היום יום שלו.
המשמעות של הארה היא "הארת החומר"
זוהי שתיקה (=כניסה פנימה) ואחריה דיבור (= יציאה החוצה).
ממילא אצל המואר , הדיבור מואר כמו השתיקה.
אצל המואר , השתיקה מזינה את הדיבור , כפי שהחורף מזין את פריחתם של האביב והקיץ.
המואר מבטא את הארתו בתוך החומר , מאיר את החומר , מאיר את העולם הזה , מאיר את חיי היום יום.
המואר מבטא את היופי הפנימי - במחשבות מוארות , במילים מוארות , במעשים מוארים.
וכאן מקומן של הדרכים השונות -
באדוויטה אין חשיבות לדרך , כי יש רק "כניסה פנימה" , והפנימיות היא אכן רק אחת.
אך גם אם הכניסה פנימה היא אחת , ישנן דרכים שונות להתבטא כלפי חוץ.
לכל יצור יש את השיר שלו , את המנגינה שלו , את הריקוד שלו.
כל יצור מבטא את האור בחומר בדרך אחרת.
לכן הדרכים והמילים הן סופר חשובות
בלעדיהן , המואר הוא כמו "נגר בלי כלים" - הוא אולי נגר טוב , אך הוא לא מסוגל להתבטא בעולם ולהאיר אותו.
ואני מניח שדי בזה כרגע.
