מילים של הרבה זמן
הי חברות וחברים
המון זמן שרוצה לכתוב כאן. זה המקום שאסף אותי המון פעמים, וכל כך מחפשת מקום.
(חשבתי, שאולי זו יכולה להיות גם הזמנה לכל מי שרוצה להרגיש יותר חלק, בואו לספר עליכם בין אם אתם מהותיקים או החדשים זה בכל מקרה יעשה טוב.)
עכשו מנסה להפסיק להתחמק, ולהתמקד.
הגעתי לכאן לפני שנים, בת מבית חרדי מבני ברק שלא מכירה את עצמה ומה מרגישה. מה רוצה. אף פעם לא היה קשר טוב עם המשפחה וסהמשך ניסיתי להתנתק לגמרי. אחר כך עזבתי את העולם החרדי לגמרי ואז הם כבר לא רצו לדבר איתי. זה פגע למרות שהקל... מסובך.
אחרי שנה די טובה שוב ירידה. נפילה. וזה מרגיש כמו משהו שלא יכולה לשאת יותר. כבד ממש ומבקשת עזרה ומנסה לשמור עדיין ולא לקלקל יותר. אבל שוב פסיכיאטר חדש תרופות חדשות וחרדות קשות שמוחקות שארית של מסוגלות לשרוד.
בעבודה מתפקדת במינימום, לפחות לעומת הציפיות שלי מעצמי והביקורתיות ששורפת אותי. שקלתי כבר לעזוב בגלל התחושה הזו שמגיע להם יותר. במקום זה מנסה. משתפת קצת עמיתות ובהדרכה ומנסה. וזה מפרק אבל אולי קצת עוזר למצוא עוד חלק, רק לדקה, רק להיום. רק לנשום.
מצאתי המון אנשים טובים. לא מבינה למה זה מגיע אלי אבל זה קיים וזה טוב.
לא באמת מאמינה שמה שלא הצליחו הפסיכיאטרים הקודמים והכדורים השונים במינונים השונים יצליח הרןפא החדש. אולי קצת אמונה היתה עוזרת. ואני כבר מיואשת כל כך וכועסת. ומרגישה איך נזרקת מהעולם הזה ונהיית לא אקטואלית. אין לי כסף לחיות נורמלי, אין לי סבלנות ומצב רוח. למה זה חייב להמשיך.
החרדות שלי הפכו להיות חזקות ממש ובינתיים, בטישור, הקלונקס די צמוד אלי. הבחילות והפחד-כעס על האוכל והכל מסתבך.
ועם הכל השבוע שלי מלא בעבודה והתנדבויות ולימודים וקצת חברות וכמה טיפולים. והרוב שם בסך הכל אנשים טובים.
מקווה שקצת הסברתי ובפעם הבאה שאכתוב תוכלו קצת יותר להבין... אם יעניין אותכן/ם. אשמח לקרוא מכל מי שמוכן - רוצה לשתף.
וסליחה אם זה נראה שאני מנסה להצדיק את המילים שלי אם עוד מישהו יכתוב. אני מנסה אבל אין חובה...
לילה טוב
הי חברות וחברים
המון זמן שרוצה לכתוב כאן. זה המקום שאסף אותי המון פעמים, וכל כך מחפשת מקום.
(חשבתי, שאולי זו יכולה להיות גם הזמנה לכל מי שרוצה להרגיש יותר חלק, בואו לספר עליכם בין אם אתם מהותיקים או החדשים זה בכל מקרה יעשה טוב.)
עכשו מנסה להפסיק להתחמק, ולהתמקד.
הגעתי לכאן לפני שנים, בת מבית חרדי מבני ברק שלא מכירה את עצמה ומה מרגישה. מה רוצה. אף פעם לא היה קשר טוב עם המשפחה וסהמשך ניסיתי להתנתק לגמרי. אחר כך עזבתי את העולם החרדי לגמרי ואז הם כבר לא רצו לדבר איתי. זה פגע למרות שהקל... מסובך.
אחרי שנה די טובה שוב ירידה. נפילה. וזה מרגיש כמו משהו שלא יכולה לשאת יותר. כבד ממש ומבקשת עזרה ומנסה לשמור עדיין ולא לקלקל יותר. אבל שוב פסיכיאטר חדש תרופות חדשות וחרדות קשות שמוחקות שארית של מסוגלות לשרוד.
בעבודה מתפקדת במינימום, לפחות לעומת הציפיות שלי מעצמי והביקורתיות ששורפת אותי. שקלתי כבר לעזוב בגלל התחושה הזו שמגיע להם יותר. במקום זה מנסה. משתפת קצת עמיתות ובהדרכה ומנסה. וזה מפרק אבל אולי קצת עוזר למצוא עוד חלק, רק לדקה, רק להיום. רק לנשום.
מצאתי המון אנשים טובים. לא מבינה למה זה מגיע אלי אבל זה קיים וזה טוב.
לא באמת מאמינה שמה שלא הצליחו הפסיכיאטרים הקודמים והכדורים השונים במינונים השונים יצליח הרןפא החדש. אולי קצת אמונה היתה עוזרת. ואני כבר מיואשת כל כך וכועסת. ומרגישה איך נזרקת מהעולם הזה ונהיית לא אקטואלית. אין לי כסף לחיות נורמלי, אין לי סבלנות ומצב רוח. למה זה חייב להמשיך.
החרדות שלי הפכו להיות חזקות ממש ובינתיים, בטישור, הקלונקס די צמוד אלי. הבחילות והפחד-כעס על האוכל והכל מסתבך.
ועם הכל השבוע שלי מלא בעבודה והתנדבויות ולימודים וקצת חברות וכמה טיפולים. והרוב שם בסך הכל אנשים טובים.
מקווה שקצת הסברתי ובפעם הבאה שאכתוב תוכלו קצת יותר להבין... אם יעניין אותכן/ם. אשמח לקרוא מכל מי שמוכן - רוצה לשתף.
וסליחה אם זה נראה שאני מנסה להצדיק את המילים שלי אם עוד מישהו יכתוב. אני מנסה אבל אין חובה...
לילה טוב
