מילים שלחשתי לאמא...

[מאי 282]

מילים שלחשתי לאמא...

אני רוצה שתחזרי,אז מה אם זה נשמע כל כך ילדותי
אני רוצה שתבואי,להרגיש מעט הקלה,גם אם הנני מבינה שאת אינך יכולה
אני רוצה שתיכנסי בדלת ותחייכי את חיוכך,מבטיחה שאתן לך לאחר מכן להמשיך בדרכך
אני רוצה רק עוד פעם אחת לשמוע את קולך,רק עוד פעם אחת ויחידה לשאול בעצתך
אני רוצה לצעוק לשמיים כל כך חזק ובמקום יוצא לי כזה קול חלש ונחנק
אמא,את זוכרת שהבטחת לי שלעולם לא ניפרד וששרתי לך חזק שהשיר לך הוא עד?

 

[mykal]

התרגשתי מדבריך,

אני כל היום השארתי את הדבברים פתוחים,
וקראתי אינספור פעמים.
את מבטאת תחושות ומחשבות שלי,
שאני לעיתים מנסה להדחיק.
וכאן כשאת כתבת, זה נראה לי כ"כ טבעי ונבון.

 

[מאי 282]

תודה יקירתי,מנחמות מילותייך.

 

[נועָה]

נורא התלבטתי אם להגיב

מה שניצח היה שאם לא אגיב אז בשביל מה אני כאן, אם לא בשביל להשמיע גם את קולי.
את הקול של הצד השני.
בדרך כלל אני לא מגיבה להודעות הרגשיות מהסוג הזה שמביעות המון כאב וצער. אני מרגישה שאין לי זכות להתערב.
כאן, מאי יקרה, הרגשתי שדווקא בגלל שאת כל-כך נוגעת ללב, אני לא יכולה להישאר אדישה ולשתוק.
נכון, זה נורא ילדותי, אבל יותר מזה, אני מרגישה שזה לא נכון ושאת מכאיבה לעצמך, ובגלל זה גם יוצא לך קול חלש ונחנק ואת לא מצליחה לצעוק לשמיים.
את יודעת, אם בסוף היית כותבת שאת יודעת שזה בלתי אפשרי כל מה שאת רוצה וחולמת כאן, זה היה נראה לי יותר מאוזן.

אני חושבת שאת צריכה לעבד את האבל שלך על אימך.
אל תטעי לחשוב שעומק ורוחב אהבתך כלפי אימך משתקפים בעומק ורוחב האבל שלך עליה. זו טעות שאנשים רבים עושים, וזה לא נכון.
היום יודעים שעיבוד מוצלח של אבל הוא כשהאדם הקרוב לך נשאר בתוך העולם שלך, אבל זה לא עוצר אותך.
אם איבדת אימך ואת רוצה לכבד אותה, לא תוכלי לעשות זאת אם את מתמקדת במותה. את צריכה להתמקד בחייה ולחגוג את מי שהיא היתה.
ולסיום, אני מאמינה שאת צריכה לשחרר את אימך מהצער, הסבל והכאב שאת עוברת, כדי שהיא תהייה איפה שהיא נמצאת בשקט ובשלווה.

ואם כל זה לא נראה לך, אז ממש סליחה מאוד שהתערבתי.

שולחת לך חיבוק חם חם

 

[מאי 282]

איבדתי את אמי לפני חודשיים אז אני

לגמרי לא קולטת שהיא לא תחזור יותר
אני לגמרי מתעסקת במותה,לצערי גם אני זוכרת רק את מותה
כאילו כל הרגעים של חייה לפני מחלתה ולפני מותה נמחקו מזכרוני
אני לגמרי כלפי חוץ חזקה מכולם,מאבא,מילדיי,ממשפחתה של אמי
אבל פה,פה אני כן מרשה לעצמי לומר את כל מה שאני חושבת באמת
אני מקווה שיבוא יום ויהיה ברשותי לומר שעשיתי את העיבוד הנכון לאבל
ולשחרר אותה באמת.

 

[אשבל1]

מאי יקרה

אני שמחה שאת מרגישה כאן חופשיה לכתוב, ולשחרר רגשות ומחשבות.... בניגוד לנועה אני חושבת שהרגשות יכולות להתחיל ולהיגמר איפה שזה מרגיש לך... וזה בדיוק חלק מהעיבוד בעיני.

שולחת לך חיבוקים חמים, ורוצה לומר שאני חושבת שזה מאוד קשה להיות חזקה מכולם, מקווה שזה לא "יכביד" עלייך בהמשך...

 

[נועָה]

 

[אשבל1]

שלום נועה

לגיטימי לכתוב את דעתך, אבל אני סקרנית, היות ולא שיתפת כאן על עצמך הרבה, האם חווית אובדן אם?

 

[נועָה]

חוויתי אובדן אב

שהיה קרוב לי מאוד.

 

[אשבל1]

עצוב לאבד הורה

באופן כללי אני מאמינה שכל אדם ימצא את הדרך הנכונה, המתאימה לו להתאבל, וכל אחד ימצא את הדרך שלו המתאימה לו לעיבוד האבל (בתיקווה....לא כולם עושים זאת)

קצת לא אהבתי , או יותר נכון נשמע לי כמו "סיסמא" המשפט הבא שכתבת : "אם איבדת אימך ואת רוצה לכבד אותה, לא תוכלי לעשות זאת אם את מתמקדת במותה. את צריכה להתמקד בחייה ולחגוג את מי שהיא היתה.
ולסיום, אני מאמינה שאת צריכה לשחרר את אימך מהצער, הסבל והכאב שאת עוברת, כדי שהיא תהייה איפה שהיא נמצאת בשקט ובשלווה. "

אני מאמינה שבכל זיכרון, אנו מכבדים את האם המתה, כל אחת עברה אובדן שונה, אחד פתאומי, ואחד ארוך ומיסר, לכל אחת הקשר הפשוט או הסבוך עם האם, כל אחת נפרדת בקצב שלה ואין פה לדעתי עניין של כבוד האם או שיחרור האם, לא חושבת שנכון לומר לאבל תהיי כך וכך... כדי שנפש אמך תהיה שלווה, המת איננו ואנחנו כאן, אנושיים וחיים, וכל אחת והקצב שלה, זו דעתי

 

[נועָה]

תודה לך אשבל על הניחום והתמיכה

ולגבי מה שכתבתי, בעיניי זו לא סיסמא או קלישאה, ותרשי לי להסביר. אם לא תקבלי את הדברים גם אחרי ההסבר, אני אבין אותך.
לגבי הקצב השונה של כל אחד, יש אנשים שגם אחרי שנים עוד לא התאוששו מהכאב, ואני לא מאמינה בקשר כזה עם האם דרך הכאב.
במקרה הזה, לא ידעתי כמה זמן עבר, אבל ידעתי שלא מדובר בזמן רב. (ויחד עם זה זכרתי שהיא כתבה שהיא נפרדה מהאם שהיא הכירה עוד לפני שהיא נפטרה כי היא היתה חולה). וזו הסיבה שהתנצלתי בסוף וביקשתי סליחה.
אבל חשבתי שאם הדברים לא יהיו מתאימים עכשיו, אולי הם יהיו מתאימים לאחר-כך. זה לא רק הזמן שעושה את הדברים, זה גם מה שאנחנו עושים עם הזמן. ובפורום לפעמים קשה לדייק עם הדברים שמתאימים לאדם באותו רגע.
כי לפעמים משהו יכול להתאים לו כעצה לדרך לעוד שבוע או חודש.
אבל אני רוצה שתדעי שהרגשות שלי היו בהחלט לא פשוטים ולא קלים, ואח"כ במשך השבת בהחלט התייסרתי.

כתבתי:
"אם איבדת את אימך ואת רוצה לכבד אותה, לא תוכלי לעשות זאת אם את מתמקדת במותה. את צריכה להתמקד בחייה ולחגוג את מי שהיא היתה."
זאת מכיון שהמוות היה חלק קטן מאוד מחייה. אני מאמינה בלשאת את היופי שלה, את המחשבות שלה, לשאת את הלב שלה איתה.

"ולסיום, אני מאמינה שאת צריכה לשחרר את אימך מהצער, הסבל והכאב שאת עוברת, כדי שהיא תהייה איפה שהיא נמצאת בשקט ובשלווה."
אני מאמינה בעולם הבא. ואני מאמינה שהמת לא יכול להמשיך הלאה אם אנחנו נאחזים בקשר איתו דרך הכאב והצער. ושאנחנו לא יכולים להיות רק אגואיסטים ולהסתכל רק על עצמנו. אני מאמינה שיש לנו את האחריות לאפשר לו את השקט והשלווה.
באותה מידה, אני מאמינה שהמת רואה אותנו.
ולמה יש לי תחושה שהדברים שלי עדיין ייראו לך לא מקובלים?
כי אני מאמינה בשחרור האם....
נכון, לא בשלב הזה שמאי נמצאת בו, אבל בהמשך, כן...

 

[אשבל1]

כנראה שזו התחושה שלך בגלל שאנחנו מאמינות

בדברים שונים, ואיש באמונתו יחיה וזה בסדר גמור .

 

[נועָה]

נכון

אלא שהעניין הוא האם האמונה שלי תורמת לי ומקלה עליי או לא. האם אני עדיין נשארת עם הכאב, או לא. טיפלתי בו ושיחררתי אותו.
לפי דעתי זה מה שחשוב בסופו של דבר.
בכל אופן לא מדובר על כך כשהאבל טרי אלא מאוחר יותר.

 

[אשבל1]

אני בטוחה שלאדם מאמין קל יותר

גם לאדם ש"חזק" יותר ביהדות קל יותר, אמונה מחזקת .

לגבי הכאב, אצלי לפחות, הוא עולה וצף מהרבה כיוונים ובסיטואציות שונות, קשה "להשתלט" , כי הוא מגיע ממקום רגשי , משנים של חוויות משותפות עם אמא וממקום של הפסד חוויות רבות עם אמא , ומצב רגשי הוא דינמי, כל תהליך האבל הוא מחזורי, ולכן אני באופן אישי חושבת שחשוב לטפל , אבל לומר שאפשר לשחרר לתמיד... לא פשוט בעיני.

ונועה יקרה, סלחי לי, אני אינני אדם רוחני, אבל מאוד מכבדת מי שכן

 

[נועָה]

אשבל יקרה

אני אדם רוחני, אבל אני חילונית.
לקח לי תהליך מסוים להשתחרר מתחושת הקורבן בקשר לחסרונו של אבי בחיי.
המניע היה שהקשר לא יהיה דרך הכאב, וזה בלי קשר לעניין הרוחני, אלא משום שהבנתי שעומק אהבתי כלפיו לא משתקף בעומק האבל שלי עליו.
הבנתי שאני לא צריכה את הכאב כדי להישאר קשורה אליו.

נכון שהכאב מגיע ממקום רגשי, אבל הצלחתי לנתב אותו דרך הראש, ולהעביר אותו לפסים אחרים, כי לא רציתי שימשיך להיות לי קשה ורע, ולא רציתי שאני אתהלך בתחושת מסכנות.
לא היתה כל סיבה. היה לי אבא שהיו לי חוויות טובות איתו.
לא הייתי ילדה מוכה, לא עברתי התעללות, היתה לי ילדות נהדרת, הוא היה דמות משמעותית בחיי.

זה שזה הסתייים, זה שלנשים אחרות יש אבות, זה שהפסדתי חוויות רבות, כל זה לא מדבר אליי. אני לא משווה. זה לא מציאותי. זה לשחק בנדמה לי. לי היה מה שהיה לי, ואני גאה בזה.
ויש נשים אחרות שיש להן אבות בחיים שאלוהים ישמור, עדיף כבר להיות יתומה, גם זה לא מנחם אותי, ואני לא מסתכלת גם על זה.
היום כבר אפילו לא עוברת בי מחשבה שהוא חסר לי. בטח שהוא חסר לי, אבל אני לא מזוכיסטית, ואני יודעת שחשיבה מהסוג הזה היא טריגר, אז אין לה מקום אצלי.

לא פשוט לשחרר אבל כדאי... בעיקר כי כשאת משחררת את אימא, זה משחרר גם אותך.
לא היום, לא מחר, אבל כדאי להתחיל לתכנן לעשות את זה.

ואני משחררת אותך מלהחליף את דעתך בדעתי. באמת.
ואני מבטיחה לך שאני "יורדת" ממך, גם אם אני כל-כך רוצה שלא יהיה לך כואב. זהו. סיימתי להסביר...

 

[אשבל1]

תרגישי חופשיה, אני מרגישה חופשיה להביע דעתי

ופתוחה לשמוע דעתך ודעות והתמודדויות אחרות, גם זו מטרת הפורום, לקיים דיאלוג.

אני שמחה בשבילך מכל הלב שמצאת את המקום השקט שלך

 

[נועָה]

תודה אשבל, אני שמחה על הרשות

אני לא מרגישה בנוח בויכוח, או כשאני מרגישה שאני מנסה לשכנע.
זה לקח עבודה למצוא את המקום השקט שלי. אבל משמצאתי אותו, כבר אין את התנודות האלה.

אחרי ההזדהות עם הרגשות הכואבים שלי, שכך מטפלים בהם ומרפאים אותם, הייתי צריכה להזדהות עם הרגשות של הזכרונות הטובים שלי עם אבי ולהיצמד רק אליהם. ואז לא לאפשר לכל מיני שטויות אחרות לבלבל לי את המוח.
אחר-כך זה עובד באופן אוטומטי בלי לחשוב.
העקרון הוא שהלב מוביל, אבל הראש מנהל.

אני מאמינה בך, שאת יכולה לעשות את זה, למצוא את המקום השקט שלך.

 

[אשבל1]

מקווה שתרגישי נוח ,

אני מרגישה שזו שיחה ולא ויכוח

תודה , אבל זה כל כך מורכב, אולי כי התייתמתי בגיל צעיר משני ההורים, ואני חווה המון דברים שוב דרך האמהות, זה בכלל לא פשוט, אבל אני תמיד אופטימית ועם חיוך ומוצאת את השקט דרך הילדים והבעל .

 

[נועָה]

הגעת לדרך הכי טובה

למצוא את השקט, בחיים שיצרת עם הבעל והילדים.

ואולי עוד תהיה דרך לעשות את המורכב ליותר פשוט.

 

[עדיה222]

לנועה - על השליטה במחשבות

אחרי מות אמי היה ברור שאני מגייסת את המחשבה, את ה"ראש" כמו שאת קוראת לו, כדי לעבור את הזמנים הקשים. אלה היו זמנים של דחיפות, ובלעדי ה"ראש" לא הייתי שורדת. למשל, היה לי תפעול מיוחד נגד הבכי. הרגשתי שאם אני אבכה מרה תהיה אחריתי. זה תפעול שעכשיו אני רואה שאני לא משתמשת בו, כי באופן יומיומי אני פחות סובלת. כאילו הצלחתי לשטוף את המוח שלי, וביום יום אני קצת זומבי מבחינת הצער, שכמובן גם פולש דרך השליטה המחשבתית ודרך שכבות הזמן.
את הנסיון והחווייה האלה אני מספרת כדי לומר שממש ברור לי שהשליטה במחשבה, ההכוונה הפעילה של המחשבה - הם משהו רב עוצמה ורב תועלת.
כמובן, הטכניקה שלי היא פשוטה מדי ולא פותרת את בעיית החיים של האיש הכאוב. שכן האדם שטוף הצער בסך הכל מביא את עצמו לנמנום זומבי. ואילו בתפיסה שלך, החשיבה משאירה לאדם את חייו. היא פועלת על הרגשות ועל התכנים הפנימיים כמו אולי קרניים - מאתרות את העצב, את הצער שלא מאפשר חיים, מפרידות אותם משאר התכנים, מקרינות אותם, ממוססות, ומשאירות בשלמות את האדם בלי צערים וכאבים.
אני חושבת שזה אפשרי, ושזה מועיל, במקרי חירום נוראים.