מילים שלחשתי לאמא...

נועָה

New member
באופן כללי, קודם מטפלים בכאב ובצער

על-ידי כך שמזדהים איתם, ואחר-כך לא מתבוססים בהם.
ואחר-כך כל מה שכתבת הוא נכון.
יחד עם העוצמה שיש במחשבה, אני לא חושבת ש"משהו לא בסדר אצלך" אם את קצת זומבי מבחינת הצער, כי הקשר שלך עם אימך צריך להיות דרך חייה של אימך ולא דרך מותה. הוא לא צריך להיות דרך הכאב והצער. המוות היה רק חלק קטן מחייה.
ואת מ-ש-ה-ו מיוחד מבחינת יכולת התובנות שלך. תענוג.
 

mykal

New member
מנסה לברר משהו,

המחשבות הן האיזון לרגש,
ואמורות ליצור איזון.
רק שיש לי אי בהירות ביחס למשפט הבא:"הקשר שלך עם אימך צריך להיות דרך חייה של אימך ולא דרך מותה"
נכון, וגם לא מדויק בעיני.
המות נוכח, הנפקדות נוכחת, ההרגל של החיים עם מישהו נשבר,
והאיזון הקיומי הופר, ועלינו למצוא דרך חדשה בלי הדמות האהובה,
פתאום מתפנה הרבה זמן,
פתאום נזכרים בתפקידם במערכות החיים שלנו.
אזי המוות הוא פרק זמן קצר, ואם יורשה לי יציאת הנשמה היא לעיתי שברירי דקות.
ודוקא היכולות והקשרים הקודמים נוכחים בנפקדותם.--זו גם העןצמה שבמחשבה וההבנה
שגורמת לאותו רגש של צער, כאב, געגוע

זה לא שהפסקנו לחשוב, ולהבין, זה שיש מספיק מקום גם לרגשות.
ובד"כ זו לא שמחה.
ואולי מכאן תוכלי לכון (לפחות אותי ) להמשך ההבנה.

ובלי קשר לדברי--המחמאה לעדיה בהחלט נכונה ואני מצטרפת בהסכמה.
 

נועָה

New member
מייקל, צריך לתת מקום

לכל הרגשות של הכאב והצער ולהזדהות איתם, שירגישו שמתחשבים בהם, אבל לא להמשיך להתבוסס בהם עד אינסוף.
צריך לשנות את הקשר עם אביך, לא קשר דרך הכאב. כשאת מדברת על נפקדות, את מדברת על קשר איתו דרך הכאב.
ברור שהמוות נוכח, שהאין הוא חזק, אבל ללמוד לחיות בלעדיו - זה דבר שחייבים לעשות.
אחרת, מה האלטרנטיבה?

ואם כבר רגשות, אז לתת מקום לרגשות החיוביים של איך הוא היה כשהוא היה בתפקידו במערכות החיים שלך. איך הוא תרם למערכות-החיים שלך.
מה ייצא לך מזה שתחשבי שחבל שהיום הוא איננו ממלא את תפקידו יותר במערכת החיים שלך. ייצאו לך מזה לא רק צער וכאב, אלא שכך את גם אינך מכבדת את אביך, שלא רצה לחיות יותר. לטעמו הוא סיים את תפקידו עלי אדמות.
ואני יודעת שקשה לך. אני יודעת, מייקל.
ואני יודעת שגם את מאמינה בעולם הבא. כשאת לא משחררת אותו מהצער והכאב שאת עוברת, את לא מאפשרת לו להיות איפה שהוא בשקט ובשלווה.

כשאת נמצאת בקשר עם אביך דרך חייו (ולא דרך מותו), יש לך אינסוף דברים ואינספור זמנים להיזכר בהם ולהתמקד בהם, זה לא כואב, זה מכבד, וזה אפילו יכול להעלות חיוכים על פניך.
את רק צריכה לשנות את הגישה ואת נקודת המוצא.


שולחת לך מיליון חיבוקים חמים חמים.
 

mykal

New member
כיון שהתגרית


חבל שלא השתתפת אתמול בערב זכרון,
איך דברו על אבא כאיש נדיב, כאיש בעל עקרונות--אבל איש אמת.
השיג בלי להתנגש באיש.
כאדם שידע המון, איש משפחה חם, ומחנך בנשמתתו--
ועל המחנך--מוסיפה את הסיפור האחד מיני רבים, שלא הכרתי עד אתמול.
חבר שאל את הדובר אתמול--טיזו חויה הוא יכול להציע לנוער בכיתות חטיבה ותיכון.
והוא הציע שיפגשו עם אבא--אבל הוא ישאל אם יש לאיש כח,
הוא מבוגר וחולה.--אבא נאות, והם ישבו והקשיבו כמעט 3 שעות,
אבא התרגש ואבא צחק ואבא שאל והם השתתפו, ואבא בכה מהתרגשות והם איתו.
והגדירו "חויה של פעם בחיים", (הארוע היה 4 חודשים לפני פטירתו.

אז אבא כזה--כמה הפסדתי שהחויה התמידית שלי איתו הסתימה.
וכן אני גם יודעת כמה הרוחתי שחייתי עם איש מופלא כזה,
ואני בהחלט מודה שזכיתי.

ולכן אין לי סתירה בין הצער על האובדן, לבין האושר על הזכרונות הטובים הכיפיים
המלמדים, המעשירים. עם כל מה שרכשתי וקיבלתי מאבי היקר.
 

נועָה

New member
מייקל יקרה

מותק שלי, אני לא התגריתי בך, אני כבר מזמן מודעת למי שהיה אביך, איזה אדם גדול ודגול הוא היה, ואיזה דבר נורא זה היה בשבילך לאבד אותו.
אני יודעת ואני מבינה אותך.

אני מבינה שאת עדיין לא מוכנה לוותר על הכאב - את לא מוכנה לוותר על הצער על האובדן, למרות שאני מזכירה לך שלא היתה דרך אחרת, אביך לא רצה להמשיך לחיות, וצריך לכבד את זה.
ואם את לא יכולה לכבד את זה, אם את לא יכולה לכבד את רצונו, יש כאן סתירה בין הצער על האובדן לבין האושר על הזכרונות הטובים.
ואני לא אומרת שבמקרה הזה לא צריך להתאבל על האובדן.

אני לא יכולה לבקש ממך להחליף את דעתך בדעתי, אם את חושבת שזו לא סתירה.
את תשחררי את אביך או תשחררי את הצער על האובדן רק כשאת תרגישי שאת מוכנה, ולא רגע אחד לפני זה, ואולי אף פעם לא. זה לגמרי שלך.

 

mykal

New member
אני בהחלט מוכנה ואפילו רוצה

אבל זה נמצא בי, זה הקושי שבפרידה.
כן, הפנמתי, וקלטתי שהוא לא ישוב,
כן אני בהחלט רגועה ויודעת שעשינו את המיטב שאפשר היה בשבילו.
כן ברור לי שהוא ממש 'בחר' למות ולא רצה יותר.
כן אני מבינה ויודעת שלא חיים לעולם ושזה הסדר הנכון.
וכן אני בס"ה אדם שמח ומאושר.

אבל בכנות אומרת, שיש רגעים ש'האין' הזה מתפרץ בלי שאפשר לעצור אותו.
והחסרון בוטה, זה לא משתק אותי מלהיות פעילה,
זה לא גורם לי להיות בפנים 'חמוצות' עצובות.
ולכן אולי אינני רואה את הסתירה.
אני גם שיחררתי את אבא מזמן, ולא קשרתי את הצער והאובדן באבא
והזכרונות נעימים --זה לא קשור לצער ולשחרור.
 

נועָה

New member
הקושי בפרידה

יקרה, אני רק רוצה שתהיי מודעת.
לא רוצה לשכנע אותך, רק להסביר לך.
כשיש לך קושי בפרידה, אז לא שיחררת.

אני איבדתי את אבי שגם הוא כבר לא רצה יותר לחיות, ואני אף פעם לא אומרת לאחותי: "חבל שאבא לא רואה את..."
או, "אבא נורא חסר לי עכשיו". אלא: "אם אבא היה כאן, הוא בטח היה אומר ש..." זה כבר בנוי אצלי.
ונכון, הזכרונות הנעימים - זה לא קשור לצער ולשחרור, אבל קשה לחיות נטו רק עם הזכרונות הטובים אם לא משחררים את הצער על האובדן. הזכרונות הטובים הרבה פעמים מהולים באיזה דוק של עצב.

אולי זה עוד מוקדם מידיי אצלך. אולי זה עוד יגיע.
מצד שני, לא הזמן הוא זה שעושה, אלא זה אנחנו מה שאנחנו עושים עם הזמן.
הלב מוביל והראש מנהל.

 

נועָה

New member
נ.ב.

זה לא שאי-אפשר להרגיש גם צער וכאב, וגם אושר על הזכרונות הטובים. אפשר. אבל יש סתירה ביניהם. בעיניי.
 

עדיה222

New member
נועה - ממש תודה גדולה על השיתוף

באמת את יודעת הסתכלתי באתר שלך ושברתי את הראש אילו אירועי חיים ואילו תובנות הובילו אותך ליצור את האתר ובו הידיעה והלימוד שאת מציעה. עכשיו אקרא את תגובות אשבל ואת שאר הדיאלוג ביניכן, שהוא מאוד מאוד חשוב! עלי והצליחי במסע!
 

נועָה

New member
עדיה, עברתי אירוע טראומטי

שאחריו הייתי בפוסט-טראומה ובדיכאון. כל החיים שלי התהפכו, התמוטטו. הייתי צריכה כלים כדי לרפא את הרגשות הכואבים שלי, להחזיר לעצמי או למצוא את הערך עצמי שלי, ובכלל את המקום שלי.
להיות שלווה לגבי מי שאני, ולמצוא את סדרי העדיפויות של הלב. ואז יצרתי את האתר, כמובן גם עבור נשים אחרות.
תודה לך על הברכה.

 

עדיה222

New member
נועה תודה שסיפרת

מתנצלת, לא ראיתי את ההודעה שלך קודם. באמת תודה.
אני מאוד מאוד שמחה שמצאת דרך לבנות את מה שהתמוטט, לרפא את הכאב.

האתר שלך מעניין מאוד.
ואני אחזור ואקרא בו.

בשיחה עם מישהו נבון מאוד על נושא ה"חשיבה החיובית" הוא אמר (אולי כבר כתבתי את זה בפורום?...) שנראה לו ש"חשיבה חיובית" דרושה ומועילה במצבי חירום. אלה מצבים שבהם היסוסים, חרטות, פקפוקים בערך שלנו, פקפוק בהחלטות שלנו, ביקורת עצמית, וכו' וכו' - הם ממש מזיקים, הם ממש לא נחוצים. נחוצה פעולה ברורה, נחוץ שקט פנימי וביטחון.
מצבי חירום הם למשל מצב רפואי שדורש התערבות ניתוחית. צריך לפעול בהיגיון רב, אבל מאחר שהתקבלה החלטה, אסור להסס, אסור להפעיל ביקורת עצמית. צריך לגייס את כל הכוחות כדי לעבור את המשבר, כדי שתהיה בנו חיות ורצון לחיות.

אני רוצה להוסיף מצדי, ש"חשיבה חיובית" דרושה ומועילה גם כאשר כל ביקורת עצמית וכל פקפוק הם עזים מדי, והם הורסים את האדם מתוך עצמו. כאשר כל הפנים שלנו עשוי מביקורת, כאשר הפנמנו לאורך שנים דברי אלימות, כעס והשפלה, (ייתכן שהפנמנו ללא התנגדות, משום שאנחנו רגישים מדי או טובי-לב מדי), או כאשר לא היה לנגד עינינו שום מופת של טעם-בחיים, משמעות ואושר, וכאשר בתוכנו אין שום שביב של הערכה עצמית - אז בעצם חייבים "למחוק את הדיסק" ולמלא אותו בתכנים מבחוץ, שהם תכני החשיבה החיובית.

בהתאם לכך אנחנו רואים שאנשים בעלי סבל פנימי אינסופי, התלבטויות, ביקורת עצמית, תחושות של התפרקות, מצאו מזור בדבריהם של רבנים, כמרים, וכהני דתות אחרות, שסיפקו ומספקים את "התכנים החיצוניים" שיכולים לבוא במקום התכנים הקודמים, שאותם הפרט חייב לסלק.
 

נועָה

New member
עדיה, הדברים שכתבת כל-כך נכונים

ובעלי תוכן.
החשיבה החיובית היא גם ההבנה האמיתית של אורך התהליך, שגם אם הוא ייקח המון זמן, בסוף הדברים יסתדרו. התקווה כאן זו דוגמא של נבואה שמגשימה את עצמה.
 

עדיה222

New member
נועה, אני מאמצת

מאוד את מה שאמרת על אורך התהליך. זה שחשיבה חיובית קשורה לתהליך, זה שחשיבה חיובית היא תהלי - זאת זווית חדשה לי. כי בדרך כלל חוויתי את החשיבה החיובית כמשהו הפוך מתהליך, כמשהו בלתי משתנה, כמו השבעות שחוזרות על עצמן ומקפיאות, משתקות, את החשיבה שרוצה לפרוץ לצדדים הדאוגים הכאובים האפלים.
כך שיש בדבריך אור חדש על הנושא.

אגב: איזו מילה רבת עוצמה היא "תקווה"!!
פתאום אני ממש פוגשת אותה, את המילה הזאת, "תקווה".
 

עדיה222

New member
סליחה על הביטוי החיובי - אבל ממש מועיל לי

לקרוא את הדיון שלכן על ההתאבלות. שני התפיסות, הן של אשבל והן של נועה, מוצאות שבילים אל לבבי. עניין אותי מאוד שנועה כתבה, בסוף ההודעה שלמעלה (מ-23.6) שהיא מאמינה בעולם הבא. "אני מאמינה שהמת לא יכול להמשיך הלאה אם אנחנו נאחזים בקשר איתו דרך הכאב והצער. ושאנחנו לא יכולים להיות רק אגואיסטים ולהסתכל רק על עצמנו. אני מאמינה שיש לנו את האחריות לאפשר לו את השקט והשלווה."
אני כמובן לא מאמינה בעולם הבא, ועם זאת אני בהחלט יכולה להבין את הרעיון הזה, אני יכולה להבין את הדבר הזה באיזושהי צורה סמלית, למשל: כ"סיפור לאחור" של הקשר עם אמא. זאת אומרת, לספר לעצמי את הקשר עם אמא באופן אחר, באופן שבו אני פחות קשורה ופחות "אחוזה" באמא (כמובן שברגע זה עיניי מוצפות דמעות וכו' וכו').
והרי זה נכון! הרי כל החיים האלה שעברו עם אמא, אפשר לספר אותם בכל מיני אופנים.
מובן ש"האחריות כלפי המת" היא תמונת ראי מסויימת של "האחריות כלפי עצמנו".
 

עדיה222

New member
למאי - תודה על הביטוי העוצמתי של הגעגועים

לאמא, אני מזדהה איתך מאוד מאוד, ומוסיפה את הצעקה שלי לשמיים.
 

efratushb

New member
היי מאי וכולן...

המון המון זמן לא ביקרתי כאן וחוץ מאשבל לא נראה לי שמישהי תזכור אותי.
מבקרת כאן לעיתים רחוקות מאוד אבל לא מגיבה...
המילים שלך העירו אצלי את כל מה שאני מנסה להרדים...
אני יתומה מאם ואב ולא פשוט בכלל בלשון המעטה, אבל ממרום שנותיי כיתומה, רוצה לומר לך שהאבל שלך טרי,
אפשרי לעצמך להתאבל כמה ואיך שאת מרגישה, לאט לאט את תשחררי גם אם כרגע זה לא נראה מציאותי.
ריגשת אותי מאוד עד כדי כך שהייתי חייבת לכתוב לך כמה מילים, לתמוך ולחזק אותך ולומר לך שכל דרך שתבחרי בה היא הנכונה לך, עבורך... וזה בסדר, כל אחד חווה את האובדן בצורה אחרת ואין כאן נכון ולא נכון... אין כאן חוקים...

מחזקת את כולכן, שולחת המון חיבוקים ונשיקות לאשבל ולכל הבנות.
 

מאי 282

New member
תודה לך,זה אכן מחזק ומחמם את הלב

והכתיבה פה בפורום היא ללא ספק חלק מהתהליך שהוא לא פשוט,
אני מרגישה שפה אני "חופשיה" באמת לומר את מילותיי.
שוב תודה על תגובתך.
 
למעלה