מילים כתובות
מילים כתובות הגעתי לבית הקפה מבעוד מועד, סורקת את הסביבה מביטה מבחוץ. מנסה לגלות אם התנהגה כמוני ומבינה מהר שמופרעות כמוני יש רק מעט ולא, היא אינה כמוני, היא לא הגיעה שעתיים לפני הזמן. מבחוץ בית הקפה נראה שלו. מעט מלצרים, מעט שולחנות ומעט אנשים בצידם, מעט מהכל. אחרי שהבנתי כי איננה נכנסתי והתיישבתי ליד השולחן הצידי, כפי שסיכמנו. ביקשתי תה צמחים ומסרתי למלצר שאני מחכה למישהי שצריכה להגיע. 'שעתיים', מלמלתי לעצמי בפה מלא טעם מנטה. במצב רגיל לא הייתה לי בעייה להעביר שעתיים עם עצמי, אך כעת כשעצביי מתוחים עד לקצה, קשה לי לומר שאוכל. הוצאתי את יומני והתחלתי לכתוב. בלי לחשוב שיחררתי מילים כתובות, מנסה לראות איך יראו כשיפגשו את הנייר. עצרתי וקראתי. מחקתי ותיקנתי ושוב קראתי. מצאתי שם את לבי מנסה להסתתר מאחורי המילה 'שכחתי', אבל ראו לו. "אני רואה שהקדמת" פנה אליי קול בהיר ושקט. עיניי נשאו אליה. היא הייתה צעירה מכפי שחשבתי, אך קולה ליטף את זה שניסה להסתתר ולא היה לי אכפת. "כן. חששתי לאחר למרות שאמרת שאפשר כי בוודאי תאחרי גם את. בואי, שבי." קמתי לקראתה. היא התיישבה מולי וחייכה. עינייה נחו על יומני, אל תוך המילים שהתערבלו בראשי ברגע שהבחינה בהן. מיהרתי לסגור אותו. "אל תסגרי, לא ידעתי שאת כותבת" שלחה ידה לשלי ומגעה חימם וצימרר אותי בתחושתו. "אני כותבת הרבה, בעיקר לעצמי. מילים על גבי מילים. לפעמים ללא משמעות, לפעמים כדי לחפות על מהלומות, לפעמים..." עצרתי כשעיניה נחו על שלי, מלטפות, מרגיעות. כאילו אמרה, 'אני מבינה, אני איתך'. "אני יודעת" "יודעת מה?" לרגע טבעתי בעיניים שלה ושכחתי על מה דיברנו. "לחפות על מהלומות" "כן" השפלתי מבטי והתביישתי בפרץ הכנות שתפס אותי מולה. "אפשר לראות מה כתבת?" היססתי. ידה נשלחה לעברי ונגיעתה העדינה שיחררה את המנעול הכבד שעל יומני. מסרתי לה אותו בלי להוסיף מילה. הבטתי בה מרפרפת בעינייה אחר כתביי, לעיתים מכווצת גבותיה כמנסה להבין דבר מה ומרפה באמצעות חיוך קטנטן בזוויות פיה. "את מוכשרת" פסקה והגישה לי את יומני שהפך קל למגע לאחר ששיחררה ממנו מעט מהעומס. "חבל שאת מסתתרת" המשיכה, "אל תסתתרי מאחורי המילים ואל תנסי להחביא בהן את פחדייך. תני להן את החופש להתמודד, תני לאחרים לקרוא, תשחררי ואל תשמרי." "את חושבת?" לא הייתי בטוחה שהבנתי. "אני יודעת" שלחה שוב את ידה אל ידי, עיניה עירסלו את כולי בתוכה. נטלתי בידי את היומן והתכופפתי לעבר התיק, להניחו שם. כששבו עיני לראותה, לא הייתה. כשם שבאה, כך נעלמה. לא הבנתי מדוע. דיברנו מעט בטלפון, שם נשמעה אחרת, אך כעת כשנפגשנו ונגעה בי במילים, לא חשבתי שתלך. "לימור?" פנתה אליי בחורה זהובת שיער. "כן?" לא הבנתי מי הייתה. "מצטערת שאיחרתי, את מחכה הרבה זמן?" "כן" "אני באמת מתנצלת. זו בעיה אצלי האיחורים. את בוודאי זוכרת, אמרתי לך בטלפון שאשתדל להגיע בזמן. אני הילה אגב ואני בדרך כלל לא בעד פגישות עיוורות אבל מאוד מצאת חן בעיני בטלפון. וואי, כמה אני מדברת, זה מהתרגשות. למה את שותקת, הכל בסדר?" "אני...כן" הצלחתי רק לגמגם. "את לא מאמינה איזה פקקים תפסו אותי בדרך לכאן ואחר כך למצוא חנייה, בכלל אין מה לדבר. אני רואה שאת שותה תה, להזמין לך עוד? אני יותר בכיוון של קפה, אבל גם תה זה בסדר..." לאט לאט הבנתי שמי זו שלא הייתה, שהייתה כלא הייתה. באה ונגעה ואיפשרה למילים הכתובות למלא את החסר והקלה את מגען בי. הילה המשיכה לדבר. 'איזה רעש' חשבתי. אולי אכתוב משהו שישתיק אותה.
מילים כתובות הגעתי לבית הקפה מבעוד מועד, סורקת את הסביבה מביטה מבחוץ. מנסה לגלות אם התנהגה כמוני ומבינה מהר שמופרעות כמוני יש רק מעט ולא, היא אינה כמוני, היא לא הגיעה שעתיים לפני הזמן. מבחוץ בית הקפה נראה שלו. מעט מלצרים, מעט שולחנות ומעט אנשים בצידם, מעט מהכל. אחרי שהבנתי כי איננה נכנסתי והתיישבתי ליד השולחן הצידי, כפי שסיכמנו. ביקשתי תה צמחים ומסרתי למלצר שאני מחכה למישהי שצריכה להגיע. 'שעתיים', מלמלתי לעצמי בפה מלא טעם מנטה. במצב רגיל לא הייתה לי בעייה להעביר שעתיים עם עצמי, אך כעת כשעצביי מתוחים עד לקצה, קשה לי לומר שאוכל. הוצאתי את יומני והתחלתי לכתוב. בלי לחשוב שיחררתי מילים כתובות, מנסה לראות איך יראו כשיפגשו את הנייר. עצרתי וקראתי. מחקתי ותיקנתי ושוב קראתי. מצאתי שם את לבי מנסה להסתתר מאחורי המילה 'שכחתי', אבל ראו לו. "אני רואה שהקדמת" פנה אליי קול בהיר ושקט. עיניי נשאו אליה. היא הייתה צעירה מכפי שחשבתי, אך קולה ליטף את זה שניסה להסתתר ולא היה לי אכפת. "כן. חששתי לאחר למרות שאמרת שאפשר כי בוודאי תאחרי גם את. בואי, שבי." קמתי לקראתה. היא התיישבה מולי וחייכה. עינייה נחו על יומני, אל תוך המילים שהתערבלו בראשי ברגע שהבחינה בהן. מיהרתי לסגור אותו. "אל תסגרי, לא ידעתי שאת כותבת" שלחה ידה לשלי ומגעה חימם וצימרר אותי בתחושתו. "אני כותבת הרבה, בעיקר לעצמי. מילים על גבי מילים. לפעמים ללא משמעות, לפעמים כדי לחפות על מהלומות, לפעמים..." עצרתי כשעיניה נחו על שלי, מלטפות, מרגיעות. כאילו אמרה, 'אני מבינה, אני איתך'. "אני יודעת" "יודעת מה?" לרגע טבעתי בעיניים שלה ושכחתי על מה דיברנו. "לחפות על מהלומות" "כן" השפלתי מבטי והתביישתי בפרץ הכנות שתפס אותי מולה. "אפשר לראות מה כתבת?" היססתי. ידה נשלחה לעברי ונגיעתה העדינה שיחררה את המנעול הכבד שעל יומני. מסרתי לה אותו בלי להוסיף מילה. הבטתי בה מרפרפת בעינייה אחר כתביי, לעיתים מכווצת גבותיה כמנסה להבין דבר מה ומרפה באמצעות חיוך קטנטן בזוויות פיה. "את מוכשרת" פסקה והגישה לי את יומני שהפך קל למגע לאחר ששיחררה ממנו מעט מהעומס. "חבל שאת מסתתרת" המשיכה, "אל תסתתרי מאחורי המילים ואל תנסי להחביא בהן את פחדייך. תני להן את החופש להתמודד, תני לאחרים לקרוא, תשחררי ואל תשמרי." "את חושבת?" לא הייתי בטוחה שהבנתי. "אני יודעת" שלחה שוב את ידה אל ידי, עיניה עירסלו את כולי בתוכה. נטלתי בידי את היומן והתכופפתי לעבר התיק, להניחו שם. כששבו עיני לראותה, לא הייתה. כשם שבאה, כך נעלמה. לא הבנתי מדוע. דיברנו מעט בטלפון, שם נשמעה אחרת, אך כעת כשנפגשנו ונגעה בי במילים, לא חשבתי שתלך. "לימור?" פנתה אליי בחורה זהובת שיער. "כן?" לא הבנתי מי הייתה. "מצטערת שאיחרתי, את מחכה הרבה זמן?" "כן" "אני באמת מתנצלת. זו בעיה אצלי האיחורים. את בוודאי זוכרת, אמרתי לך בטלפון שאשתדל להגיע בזמן. אני הילה אגב ואני בדרך כלל לא בעד פגישות עיוורות אבל מאוד מצאת חן בעיני בטלפון. וואי, כמה אני מדברת, זה מהתרגשות. למה את שותקת, הכל בסדר?" "אני...כן" הצלחתי רק לגמגם. "את לא מאמינה איזה פקקים תפסו אותי בדרך לכאן ואחר כך למצוא חנייה, בכלל אין מה לדבר. אני רואה שאת שותה תה, להזמין לך עוד? אני יותר בכיוון של קפה, אבל גם תה זה בסדר..." לאט לאט הבנתי שמי זו שלא הייתה, שהייתה כלא הייתה. באה ונגעה ואיפשרה למילים הכתובות למלא את החסר והקלה את מגען בי. הילה המשיכה לדבר. 'איזה רעש' חשבתי. אולי אכתוב משהו שישתיק אותה.
