מילואים.
לא להאמין, חשבתי שזה כבר אף פעם לא יגמר. מילא פריירים לא נגמרים, אבל למה לסחוט אותם? עשרים וחמישה ימי מילואים. אני לא מאמין שאני עוד עושה את זה. מי שרק שומע מסתכל עלי עלי ברחמים. פאאאק!!!! טוב לפחות שהסיוט הזה נגמר. בפעם הבאה אני חייב למצוא דרך החוצה. זה לא עסק ככה כל שנה. רבאק, די! כבר לא עושה לי את זה לישון באוהל ולא להתקלח ארבעה ימים כי המג"ד המפגר חושב שזה לא נורא כי בזמנו הוא הוא בכלל התקלח עם ג´ריקן שהחבר שלו החזיק מעליו. ממש עושה לי את זה המורעל הזה. לקראת הצהרים אני תופס טרמפ עם הרכב שיוצא להביא דואר מצפת. בדרך למטה הנהג מחליט לכבד אותי במה שחברו הטבח בישל. "ססססאמק , חמש דקות אתה לא יכול להתאפק??!! חכה שאני ארד לפחות!" הנהגוס מסתכל עלי ושופך "מה קרה לך אחי? וואללה לא עשיתי כלום, נשבע לך באמשלי!". עכשיו מה אני אריב איתו? ממילא אני כבר עוזב. "איך לא, אתה תגיד לי, רק שנינו באוטו וריח גהנום ואני יודע שלא הפלצתי". נדמה היה לי לרגע שהרכב נכנס בקבר הצדיק שקבור בצד הדרך. בזמן שכבר דימינתי לי איך כל הבתולות עולות לקברי לקבל ברכה שתזכה אותן בשידוך הולם, הגענו לצומת. נעמדתי ליד תחנת האוטובוס, למקרה שיופיע אחד פתאום, וקיוויתי לטרמפ לכיוון הבית, לכרמיאל. דרך של כמעט חצי שעה, אם אתה לא גומר מוקדם באיזה עיקול בירידה. הוצאתי לי סיגריה והתישבתי על התיק. המצית לא ציית לאורך שלושה נסיונות. ברביעי הצלחתי. אין כמו המזג אויר פה, צלול, נעים ולא חם מידי. הראש עדיין אפוף משהו מהלילה הקודם. לילה אחרון במילואים, ירדנו לפאב הסמוך בבת יער, וירדנו על כמה חצאים. כאילו לא די, כשחזרנו נאלצנו לעבוד כל הלילה. ארבעה ימים ללא מקלחת, יומיים בלי שינה, פטיש דופק בראש, מתכון בדוק לשינה במשך השבת. בזמן שאני עוסק בספירת המלאי, מחליקה לידי אלפא אדומה, חלונות כהים, אני לא רואה מי בפנים. מתרומם מהר ומתקרב לרכב. החלון מחליק למטה באיטיות של סרטי ג´יימס בונד, מולי נהגת שחרחורת, אשכרה נערת ג´יימס בונד. "לאן את מגיעה?" זרקתי בתקווה. "לאורגזמה" החזירה לי נערת הג´יימס בונד. פאאק, היא לא רואה שאני עייף ומסריח?! עכשיו היא משחקת לי משחקים? "אי חושב שאני ארד לפני, אם אפשר בכרמיאל?" הצלחתי לאלתר משהו. חיוך שחשף שתי שורות שיניים צחורות הבהיר לי שהתשובה חיובית. זרקתי את הסיגריה, לקחתי את התיק, שנזרק במושב האחורי, והתישבתי מהר לידה. "תודה שעצרת לי" פלטתי. ""אני מצטער, אני בטח קצת מסריח עם המדים האלה". על ידית ההילוכים מעץ נחה היד שלה, מוכנה לכל הפתעה שלא תבוא, להוריד הילוך, להאט, להאיץ. אצבעות שחומת ארוכות. עם מטען קטן יותר של עיפות היתי יכול לדמיין למה האצבעות האלה מסוגלות. ובכל זאת למרות העייפות עם המדים אתה נהיה ישר חרמן. ימין ושמאל, רק חור וחור. עם החצאית הקצרה והירכיים המדהימות שגדשו את המושב, לא היה צריך לדמיין הרבה. במערכת התנגן האלבום האחרון של אינפקטד משרום. לא בדיוק הדבר שחלמתי עליו ברגע זה. קצת קשה להרדם עם דופדופ בראש. "אתה נוסע הביתה?" שאלה הילדה. "כן" החזרתי. "אתה לא מזהה אותי, נכון? שמי שירה. אתה נמרוד עד כמה שאני זוכרת." אני מריח צרות, הראש מהנהן ומנסה מהר להריץ את כל החברות, גם החד יומיות, שעצרו אצלי. היא נראית לי צעירה מידי, לא יכול להיות שיצאנו, לא זוכר שירה. "האמת היא שלא" השבתי ומיד גלשתי ל "את חיילת?" בניסיון לשנות נושא. "לא תודה, פעם אחת הספיקה לי. אני באמצע תואר שני בחיפה. אני גרה שני רחובות ממך, ב´עפרוני´. אתה ב´נחליאלי´ נכון?" אז היא לא ילדה. הוקל לי מעט, והיא ראתה אותי בשכונה. ישששש!!! יש לי טרמפ עד למיטה! "כן, עברתי לפני כשנה וחצי. קרוב לעבודה וקצת שקט" , את סוף המשפט היה לי קצת קשה לשמוע. הראיה שלי התערפלה והראש החל לנקר. ניסיתי להחזיק את עצמי, עוד עשרים דקות. לא, לא הולך. שקעתי לתוך עצמי. אין לי מושג כמה זמן זה לקח. הרגשתי טלטול עדין. הרמתי את הראש, היד שלה על הברך שלי, מנסה להעיר אותי. "א..א..אני מצטער, נרדמתי. היו לי כמה ימים מאוד מעיפים". מבט נוסף הבהיר לי שהגענו, אנחנו ליד הבית שלי, היא ממש יודעת איפה אני גר. "תשמעי, אני באמת מודה לך שהקפצת אותי עד הבית". פתחתי את הדלת ונכנסתי מאחור לקחת את התיק מהמושב האחורי. "כמו שאמרתי, אני בעפרוני 15, אם בא לך אתה מוזמן לקפוץ מתי שבא לך" ועוד לפני שהספקתי להוציא מילה, הושיטה לי פתק עם הפרטים שלה. "תודה. תזהרי, אני עוד עלול לנצל את ההזמנה" הוספתי. "לא מאימים על יונה ביון" זרקה לי עם חיוך של בת יונה ופרחה. נכנסתי הביתה ורצתי למקלחת. התיק נשאר ליד הדלת. נפרק אותו אחר כך, לא בוער, יש לי את כל השבת. שמתי לשמוע ברקע את סמדג', קצת צ'ילאוט ים תיכוני. יצאתי למרפסת להכניס את כיסא הפלסטיק. פתחתי את המים הרותחים, והתישבתי על הכיסא תחת הזרם שקירצף לי את הגב. עברתי על כל פיסה מגופי והמים דוקרים, והמים חודרים. אחרי כמה דקות, הצלחתי להקים את עצמי ולחפוף את מה שפעם היה שער והיום נראה ומרגיש יותר כמו קש. הסבון הנוזלי זרם כמים וריחות נעימים עלו באפי. זהו, גמרנו עם המדים המסריחים. תקעתי את השפופרת בקיר ונתתי לידים ללטף את גופי. עם הסבון, לאורך, לרוחב, ועומק כל הגוף. הוצאתי את הכיסא והתישבתי באמבטיה. פתחתי את המים וכיוונתי לי אל בין הרגליים. עצמתי עינים עייפות . שירה הופיעה לי מיד מול העינים. אולי זה באמת רעיון טוב, ושווה לבקר אותה יותר מאוחר. בינתיים התמכרתי למגע המים. לא, לא קשרתי את עצמי או משהו כזה, סתם געגועים לעבודת כפיים. לאחר שסחטתי את עצמי . נעמה לי הרגשת הריקנות. לאחר שלוש שעות של שינה עמוקה, הקמתי את עצמי מחפש מה לעשות עם עצמי. החלטתי לנסות את השכנה. בכל זאת, טוב שכנה קרובה מחברה נמוגה (פתגם חרמנים עתיק). כעבור חצי שעה הייתי אצלה, לא כל כך בטוח מה אני מחפש שם, ואולי כן. אם היו ספקות כלשהם הרי שהם נעלמו ברגע שהיא פתחה לי את הדלת. "היי, טוב לראות אותך. אני רואה שהחלפת את המדים. בוא, בוא תכנס." הזדנבתי אחריה. הבית נראה לי כמו ארמון יחסית לבית שלי. אבל לא לאורך זמן התמקדתי בבית. היא לבש חצאית מינימלית שכמעט לא השאירה מקום רב לדמיון, והמקום שכן יועד לדמיון התמלא מיידית בתוך מכנסי. כפסע היה ביני מלהמרח על הרצפה ולגשש אחר אחוריה ככלבלב מיוחם. "תשתה משהו?" שאלה בטון שהבהיר שכדאי שזה יהיה כן, מהר ורק תחליט. "כן, יין אדום ישמח את לבבי עד מאוד" אמרתי. מזגה לעצמה מנה משולשת של וודקה עם תוספת של רד בול, ולי את היין שביקשתי. "קח, אני מקווה שעם היין יצא הסוד, או איך שאתה קורא לזה" צחקנו והתישבנו על השטיח. הפעם הטעם המוזיקלי שלה היה יותר לטעמי, היפהופ סנגלי של DAARA J , עם קישוטי רגאי ורגמאפין, פיזר באסים שמנים בכל הבית. באסים שנותנים לך בראש, וכמו מכתב שרשרת מחדירים בך את הרצון להעביר את זה הלאה. אחרי עוד כוס או שתיים עבור כל אחד מאיתנו, ושיחה חלולה על לא כלום, שירה הציעה להכנס לג'קוזי. היה יותר קל להגיד לא לדון קורלאונה מאשר לסרב לה עכשיו.
לא להאמין, חשבתי שזה כבר אף פעם לא יגמר. מילא פריירים לא נגמרים, אבל למה לסחוט אותם? עשרים וחמישה ימי מילואים. אני לא מאמין שאני עוד עושה את זה. מי שרק שומע מסתכל עלי עלי ברחמים. פאאאק!!!! טוב לפחות שהסיוט הזה נגמר. בפעם הבאה אני חייב למצוא דרך החוצה. זה לא עסק ככה כל שנה. רבאק, די! כבר לא עושה לי את זה לישון באוהל ולא להתקלח ארבעה ימים כי המג"ד המפגר חושב שזה לא נורא כי בזמנו הוא הוא בכלל התקלח עם ג´ריקן שהחבר שלו החזיק מעליו. ממש עושה לי את זה המורעל הזה. לקראת הצהרים אני תופס טרמפ עם הרכב שיוצא להביא דואר מצפת. בדרך למטה הנהג מחליט לכבד אותי במה שחברו הטבח בישל. "ססססאמק , חמש דקות אתה לא יכול להתאפק??!! חכה שאני ארד לפחות!" הנהגוס מסתכל עלי ושופך "מה קרה לך אחי? וואללה לא עשיתי כלום, נשבע לך באמשלי!". עכשיו מה אני אריב איתו? ממילא אני כבר עוזב. "איך לא, אתה תגיד לי, רק שנינו באוטו וריח גהנום ואני יודע שלא הפלצתי". נדמה היה לי לרגע שהרכב נכנס בקבר הצדיק שקבור בצד הדרך. בזמן שכבר דימינתי לי איך כל הבתולות עולות לקברי לקבל ברכה שתזכה אותן בשידוך הולם, הגענו לצומת. נעמדתי ליד תחנת האוטובוס, למקרה שיופיע אחד פתאום, וקיוויתי לטרמפ לכיוון הבית, לכרמיאל. דרך של כמעט חצי שעה, אם אתה לא גומר מוקדם באיזה עיקול בירידה. הוצאתי לי סיגריה והתישבתי על התיק. המצית לא ציית לאורך שלושה נסיונות. ברביעי הצלחתי. אין כמו המזג אויר פה, צלול, נעים ולא חם מידי. הראש עדיין אפוף משהו מהלילה הקודם. לילה אחרון במילואים, ירדנו לפאב הסמוך בבת יער, וירדנו על כמה חצאים. כאילו לא די, כשחזרנו נאלצנו לעבוד כל הלילה. ארבעה ימים ללא מקלחת, יומיים בלי שינה, פטיש דופק בראש, מתכון בדוק לשינה במשך השבת. בזמן שאני עוסק בספירת המלאי, מחליקה לידי אלפא אדומה, חלונות כהים, אני לא רואה מי בפנים. מתרומם מהר ומתקרב לרכב. החלון מחליק למטה באיטיות של סרטי ג´יימס בונד, מולי נהגת שחרחורת, אשכרה נערת ג´יימס בונד. "לאן את מגיעה?" זרקתי בתקווה. "לאורגזמה" החזירה לי נערת הג´יימס בונד. פאאק, היא לא רואה שאני עייף ומסריח?! עכשיו היא משחקת לי משחקים? "אי חושב שאני ארד לפני, אם אפשר בכרמיאל?" הצלחתי לאלתר משהו. חיוך שחשף שתי שורות שיניים צחורות הבהיר לי שהתשובה חיובית. זרקתי את הסיגריה, לקחתי את התיק, שנזרק במושב האחורי, והתישבתי מהר לידה. "תודה שעצרת לי" פלטתי. ""אני מצטער, אני בטח קצת מסריח עם המדים האלה". על ידית ההילוכים מעץ נחה היד שלה, מוכנה לכל הפתעה שלא תבוא, להוריד הילוך, להאט, להאיץ. אצבעות שחומת ארוכות. עם מטען קטן יותר של עיפות היתי יכול לדמיין למה האצבעות האלה מסוגלות. ובכל זאת למרות העייפות עם המדים אתה נהיה ישר חרמן. ימין ושמאל, רק חור וחור. עם החצאית הקצרה והירכיים המדהימות שגדשו את המושב, לא היה צריך לדמיין הרבה. במערכת התנגן האלבום האחרון של אינפקטד משרום. לא בדיוק הדבר שחלמתי עליו ברגע זה. קצת קשה להרדם עם דופדופ בראש. "אתה נוסע הביתה?" שאלה הילדה. "כן" החזרתי. "אתה לא מזהה אותי, נכון? שמי שירה. אתה נמרוד עד כמה שאני זוכרת." אני מריח צרות, הראש מהנהן ומנסה מהר להריץ את כל החברות, גם החד יומיות, שעצרו אצלי. היא נראית לי צעירה מידי, לא יכול להיות שיצאנו, לא זוכר שירה. "האמת היא שלא" השבתי ומיד גלשתי ל "את חיילת?" בניסיון לשנות נושא. "לא תודה, פעם אחת הספיקה לי. אני באמצע תואר שני בחיפה. אני גרה שני רחובות ממך, ב´עפרוני´. אתה ב´נחליאלי´ נכון?" אז היא לא ילדה. הוקל לי מעט, והיא ראתה אותי בשכונה. ישששש!!! יש לי טרמפ עד למיטה! "כן, עברתי לפני כשנה וחצי. קרוב לעבודה וקצת שקט" , את סוף המשפט היה לי קצת קשה לשמוע. הראיה שלי התערפלה והראש החל לנקר. ניסיתי להחזיק את עצמי, עוד עשרים דקות. לא, לא הולך. שקעתי לתוך עצמי. אין לי מושג כמה זמן זה לקח. הרגשתי טלטול עדין. הרמתי את הראש, היד שלה על הברך שלי, מנסה להעיר אותי. "א..א..אני מצטער, נרדמתי. היו לי כמה ימים מאוד מעיפים". מבט נוסף הבהיר לי שהגענו, אנחנו ליד הבית שלי, היא ממש יודעת איפה אני גר. "תשמעי, אני באמת מודה לך שהקפצת אותי עד הבית". פתחתי את הדלת ונכנסתי מאחור לקחת את התיק מהמושב האחורי. "כמו שאמרתי, אני בעפרוני 15, אם בא לך אתה מוזמן לקפוץ מתי שבא לך" ועוד לפני שהספקתי להוציא מילה, הושיטה לי פתק עם הפרטים שלה. "תודה. תזהרי, אני עוד עלול לנצל את ההזמנה" הוספתי. "לא מאימים על יונה ביון" זרקה לי עם חיוך של בת יונה ופרחה. נכנסתי הביתה ורצתי למקלחת. התיק נשאר ליד הדלת. נפרק אותו אחר כך, לא בוער, יש לי את כל השבת. שמתי לשמוע ברקע את סמדג', קצת צ'ילאוט ים תיכוני. יצאתי למרפסת להכניס את כיסא הפלסטיק. פתחתי את המים הרותחים, והתישבתי על הכיסא תחת הזרם שקירצף לי את הגב. עברתי על כל פיסה מגופי והמים דוקרים, והמים חודרים. אחרי כמה דקות, הצלחתי להקים את עצמי ולחפוף את מה שפעם היה שער והיום נראה ומרגיש יותר כמו קש. הסבון הנוזלי זרם כמים וריחות נעימים עלו באפי. זהו, גמרנו עם המדים המסריחים. תקעתי את השפופרת בקיר ונתתי לידים ללטף את גופי. עם הסבון, לאורך, לרוחב, ועומק כל הגוף. הוצאתי את הכיסא והתישבתי באמבטיה. פתחתי את המים וכיוונתי לי אל בין הרגליים. עצמתי עינים עייפות . שירה הופיעה לי מיד מול העינים. אולי זה באמת רעיון טוב, ושווה לבקר אותה יותר מאוחר. בינתיים התמכרתי למגע המים. לא, לא קשרתי את עצמי או משהו כזה, סתם געגועים לעבודת כפיים. לאחר שסחטתי את עצמי . נעמה לי הרגשת הריקנות. לאחר שלוש שעות של שינה עמוקה, הקמתי את עצמי מחפש מה לעשות עם עצמי. החלטתי לנסות את השכנה. בכל זאת, טוב שכנה קרובה מחברה נמוגה (פתגם חרמנים עתיק). כעבור חצי שעה הייתי אצלה, לא כל כך בטוח מה אני מחפש שם, ואולי כן. אם היו ספקות כלשהם הרי שהם נעלמו ברגע שהיא פתחה לי את הדלת. "היי, טוב לראות אותך. אני רואה שהחלפת את המדים. בוא, בוא תכנס." הזדנבתי אחריה. הבית נראה לי כמו ארמון יחסית לבית שלי. אבל לא לאורך זמן התמקדתי בבית. היא לבש חצאית מינימלית שכמעט לא השאירה מקום רב לדמיון, והמקום שכן יועד לדמיון התמלא מיידית בתוך מכנסי. כפסע היה ביני מלהמרח על הרצפה ולגשש אחר אחוריה ככלבלב מיוחם. "תשתה משהו?" שאלה בטון שהבהיר שכדאי שזה יהיה כן, מהר ורק תחליט. "כן, יין אדום ישמח את לבבי עד מאוד" אמרתי. מזגה לעצמה מנה משולשת של וודקה עם תוספת של רד בול, ולי את היין שביקשתי. "קח, אני מקווה שעם היין יצא הסוד, או איך שאתה קורא לזה" צחקנו והתישבנו על השטיח. הפעם הטעם המוזיקלי שלה היה יותר לטעמי, היפהופ סנגלי של DAARA J , עם קישוטי רגאי ורגמאפין, פיזר באסים שמנים בכל הבית. באסים שנותנים לך בראש, וכמו מכתב שרשרת מחדירים בך את הרצון להעביר את זה הלאה. אחרי עוד כוס או שתיים עבור כל אחד מאיתנו, ושיחה חלולה על לא כלום, שירה הציעה להכנס לג'קוזי. היה יותר קל להגיד לא לדון קורלאונה מאשר לסרב לה עכשיו.
