מילואים

[נעיתה]

מילואים../images/Emo195.gif

איך אתן מסתדרות עם נושא המילואים הזה? אני חשה די בודדה בעולם, מסביבי בעיקר אנשים שלא עושים מילואים ונשים שנשואות לאנשים שלא עושים מילואים ובעבודה לא עושה אף אחד מילואים (30 גברים)... ורק לי יש איש אחד שעושה כלללללללל הזמן מילואים. רק לפני חצי שנה הוא עשה 30 יום בג'נין והנה צו חמוד בדואר ל30 יום מילואים באוגוסט לקו זרעית המקולל

, באוגוסט דורון יוצא לחודש חופש וגם עובר את הניתוח האחרון בסדרת ההמנגיומה (אני נורא רוצה לספר לכן על זה, ארחיב בהזדמנות , כי אני חושבת שייש בורות בנושא וזה יכול לעזור גם לנשים נוספות בעתיד). אז למה אני מרגישה כל כך לבד? אני קודחת לו, תבריז אל תלך וכל מיני כאלה, זה לא עושה אותי הכי גאה אבל זה מרגיש לי כל כך לא שיוויוני, מן הרגשה כזאת של לאף אחד לא אכפת. למזלי הבוס שלי אמר לי שהמעט שהחברה יכולה לעשות זה להבין את העדרותי בחודש אוגוסט (זה גם משהו)... הוא עוד הוסיף וצחק "זה ההרתמות שלנו למאמץ המלחמתי". אז מה אני שואלת בעצם? ספרו לי איך זה אצלכן? איך מסתדרים? מה עושים עם הגעגועים של הילד ובכלל אשמח לשמוע שאני לא לבד במערכה.

 

[דיא]

אצלנו

הוא עושה מילואים כאלה קצרים, כל פעם 3-6 ימים וחד יומיים, 6-5 פעמים בשנה. זה מרגיז, כי זה מחסל את הימים בהם הוא יכול להעדר מהעבודה בגין מחלה/חופש ילד. זה מרגיז כי הוא עולה הון תועפות למדינה על כל יום העדרות, ועוד יותר למעסיק שלו, שלא מאוד שמח על כך. זה מרגיז כי זה ברור לכולם שבעצם הוא "סותם חור" ולא באמת תורם ל"מאמץ המלחמתי". זה מאוד מרגיז (אותי) כי הוא כן תורם למאמץ המלחמתי. זה מרגיז כי בין הצו ליום הגיוס יש לו סיוטים והוא עצבני. הילד עדיין מספיק קטן כדי שהגעגועים שלו יתבטאו במבט לדלת החל מהשעה 18:00 וקריאה "אבא?!". אז אני פשוט משתדלת לא להיות איתו בבית עד מאוחר, ואז הוא עייף מכדי לזכור. לא נראה לי שאני איתך בצרת הרבים, כי בשל החמרת מצבו הבריאותי, ככל הנראה האיש ישוחרר או יוקפאו זימוניו (אבל זו כבר צרה מסוג אחר)

 

[happy]

אצלנו החצי יוצא לחודש מילואים בשנה

כלומר 25 יום. שונאת את התקופה הזאת. וגם אני מרגישה שהוא מהבודדים שעושים. לצערי החצי מאוד אוהב את המילואים שלו ולכן הוא בחיים לא חושב לוותר עליהם או להשטמת. אצלנו החצי טס המון. אין לי בעיה עם הטיסות שלו. אפילו קל לי יותר שהוא בחול. כי ממש יש לי ילד אחד פחות בבית. אני הולכת מהגן עם הילדים לאן שהוא בדרך כלל גם אוכלת שם או שאוכלים בבית ואז מקלחות ולישון. שהחצי איננו הילדים במיטות בשעה 20:30. ואני הולכת לישון איזה חצי שעה אחריהם. אבל עם המילואים קשה לי מאוד. כי אני רועדת מפחד. בתקופה שליהי עברה ניתוח הוא לא טס לשום מקום. לדעתי תבקשי ממנו שיבקש שיחרור בתקופה של הניתוח של דורון. הרי יש שיחות עם המ"פ לפני המילואים ואם יש בעיות אישיות בדרך כלל מקלים את המילואים. אשמח לשמוע על המונגומיה של דורון יש לנו בת של חברים שיש לה המנוגומיה ענקית על כל הפנים ועל כל הגפים. היא צריכה בעוד כמה חודשים להתחיל סידרת טיפולים. תחזיקי מעמד.

 

[מעיין ברכה]

מתמודדים בשיטת העז ../images/Emo122.gif

ה

(מ"פ קרבי) עושה 40-50 יום מילואים בשנה, מהם כשלושים ברצף. מתמודדים בשיטת ה"קשה באימונים קל בקרב"

הוא פשוט מאמן אותי כל השנה בתפקוד מול שעות העבודה הרבות שלו והטיסות לחו"ל (שכעת, טפו, יש מעט פחות משום מה), עד שבמילואים אני לא ממש מרגישה הבדל

אני חושבת שההבדל הוא בעיקר נפשי, כי ככל שהילדים גדלים הם מבינים יותר את המציאות (למרות שאני מאוד משתדלת לצמצם חשיפה שלהם לתקשורת) ויותר מודאגים, וגם אני מן הסתם יותר דואגת במילואים מאשר כשהוא בנסיעת עבודה בחו"ל, והם חשים בזה. מה שכן, אצלי הוא מתנדב (כבר עבר את גיל הפטור לקצינים קרביים) ואני ממש לא "חופרת" לו. זה לא פשוט לי, אבל מכבדת את הבחירה שלו - שלנו (וזה מאוד לא פשוט, לאור זה שיש לי שכנה שבעלה התנדב למילואים במלחמת לבנון השניה והיא נותרה אלמנה עם ארבעה ילדים

), אבל אחרי הכל, הוא ואני גדלנו על אותם ערכים, במידה מסויימת, זה חלק מהבחירה ההדדית שלנו זה בזה, ואני מאוד מבינה מהיכן הגיעה הבחירה הזו להמשיך ולתרום, ולא מרגישה שבאמת נכון לשים לו רגליים. מאז שסיימתי את ההתלבטות סביב זה (שהייתה באיזור גיל הפטור וקבלת הפלוגה הנוכחית), שמתי את זה מאחורי, ואנחנו משדרים מסר אחיד לילדים, וזה מקל עלי ועליהם. להגיד שאני לא דואגת? דואגת מאוד, אבל לא ממקום של התלבטות, אלא מהמקום של ההחלטה שנעשתה בשיתוף שנינו. בקיצור, פשוט זה לא, אבל אני רוצה להגיד לך שלא נשמע שהבוס שלך צוחק, ואני חושבת שהגישה הזו ראויה מאוד להערכה. אה, וחלק מן ההתמודדות היא שבמידת האפשר (בתלות במקום השרות ובסוג הפעילות המבצעית) אנחנו נוסעים לבקר אותו ואת הפלוגה גם אם זה בקצווי ארץ. לאור זה שרוב המילואים שלו הם סביב חגים ו/או חופשות (האם זה כי למג"ד יש ארבעה ילדים???) אנחנו משתדלים לשלב נסיעה לגדוד/ פלוגה בחג או בסופ"ש (וכך מצאנו עצמנו בגשם שוטף מביאים נרות חנוכה לפלוגה בשטחים עוד לפני שהרב הצליח להגיע וכו').

 

[נעיתה]

../images/Emo14.gif נגעת לי בנקודות הרגישות

יש לי איש בעל ערכים, הוא חזר לארץ במלחמת לבנון למרות שבפועל לא היינו תושבים ושלושה חודשים לאחר מכן שחזרנו המדינה קיבלה אותנו בביג

בכל מה שקשור לזכויות מול חובות... אבל זה כבר סיפור אחר ובגדול אין כמו

(בלי טיפת ציניות!) יצא ככה שהוא עשה 30 יום לפני חצי שנה ועוד 30 יום באוגוסט + שתי נסיעות עסקים בשבועיים האחרונים ועוד אחת איך שהוא חוזר מהמילואים ואני

. הוא יוצא לארבעה ימי חופשה בכלללל 30 היום האלה יום לניתוח של דורון יום לסידורי מערכת לקראת התואר השני ועד יומיים ליום הולדת

אני מבועתת מהמילואים הללו, בשנה האחרונה הוא לא הפסיק לבקר משפחות של חברים שלנהרגו במלחמה, בשנה הזאת הוא ביטח אותנו מכל הכיוונים ומודיע לי לפחות פעם בחודש איפה נמצא כל החומר, בשנה הזו הוא מדבר הרבה על אהבתו אלינו ועל לחיות את החיים יום יום בהנאה ובשלמות, בשנה הזו הוא עבר משבר גדול שגרם לו לקחת פסק זמן ולבדוק מה הוא באמת רוצה... קשה לי מאוד אני חייה תסריטים שחורים בתקופות כאלו.... במילואים הקודמים מישהו עצר אותי בפקקים ושאל אם הכל בסדר, בכיתי בכי תמרורים, הדמיון הפליג מעצמו, אני חולת נפש ידועה בדמיונות שחורים|מתביישת בצד| השנה אני גם גרה רחוק מכולם, די לבד.... לא יודעת כבד לי, אני לא כועסת ומבינה כל כך את הצורך והרצון ללכת ולשרת אבל זו המשפחה הקטנה שלי

אז אני קצת מקטרת פה אבל בסוף משנסת מותניים, זה יגמר אני יודעת

... אז מה עושים חודש עם ילד בן שלוש באוגוסט?

 

[מעיין ברכה]

קייטנת מילואים נשמע אטרקציה טובה ../images/Emo3.gif

נסי לשלוח את בן השלוש למילואים עם אבא, בטח יעסיק אותו

וברצינות, לא יודעת מה הקונסטלציה המשפחתית, אבל מה עם לנסוע לכמה ימים למשפחה? לקבוע עם חברות לקייטנת "ייאוש אמהות"? בתור מי שמומחית בשקיעה בדמיונות שחורים, יודעת כמה מפתה לשקוע בהם, ומצד שני, כמה חשוב לא לתת להם מקום נרחב מידי ולתסרט את החיובי. ומותר לקטר, זו אחת הדרכים הכי טובות להתמודד (אני אולי כתבתי כמו גיבורה גדולה, אבל זה כי את המילואים הגדולים של השנה הנוכחית כבר עברנו, ואת הקצרים של אוגוסט אני מדחיקה...)

 

[ברבי28]

../images/Emo195.gif הקצין וג'נטלמן שלי

כל חודש בארבעה - חמישה ימי מילואים הוא בתפקיד כזה שאני לא יודעת איפה הוא ומה הוא עושה וזה הכי מתסכל (מפחיד - מי אמר מפחיד ?!), אבל ככה זה עוד מתקופה שירותו הצבאי ... אז בסדר אני מוקפת בעבודה בחברות שהן שמנה וסלתה של הארץ, אבל יוצא שאף אחדג מהבעלים שלהן לא עושה מילואים. פעם אחת מהן אמרה "מה את מתלוננת? זה כאילו הוא נסע לחו"ל" ואני אומרת ... "כן רק בלי המתנות"

שילכו ויחזרו כולם בשלום - אמן !!!

 

[ברבי28]

והנה ... רק דיברנו

בתיבת הדואר חיכה לנו ה

+

(נראה אייקון כמו של צו?) מתי 21-25.9 כמו בכל שנה ביום ההולדת שלי לפני ארבע שנים, בלילה "חפוז" שנפגשבו כשהוא היה במילואים - "עשינו" את נעם ... אז אולי הפעם ...

 

[זברה כתומה 19]

גם אצלינו בערך חודש בשנה, אבל לשמחתי

זה מפוצל ל4-5 ימים כל כמה חודשים. הפיצול הזה הוא עניין של השנה האחרונה והוא מאד מקל ומשמח (עד עכשיו היה חודש רצוף). מזדהה עם תחושת האי-שיוויוניות וגם עם הקושי, אבל חייבת להגיד שלא הייתי מצליחה לחלוק את חיי עם גבר שמשתמט משירות מילואים, ולכן אני לא לוחצת שיבריז. ועם ובלי קשר, עדיין לא הוכחתי את זה מדעית אבל ברור לי שיש קצינת קישור של וירוסים, שדואגת שיהיה וירוס תורן שידביק את הילדים שלי ב-ד-י-ו-ק כשאבא שלהם במילואים. מאחלת לך אוגוסט שפוי, עמוס בדברים משמחים ובעיקר בריא.

 

[ariane]

קצת מתביישת להגיד../images/Emo67.gif

אבל החצי שלי לא עושה מילואים. אני חושבת שהייתי מתחרפנת אם היה נעלם לי לחודש אפילו לכמה ימים. לא בטוחה שהייתי יכולה להתמודד עם הדבר הזה במיוחד שאני חרדתית בתירוף אז בכלל, פעם פעמיים והייתי יכולה לגמור בגאה ישירות. כל הכבוד לבנות שעוברות את זה, אני פשוט מצדיע לכן.

 

[טחג]

אצלנו

בשנה שעברה (אחרי המלחמה) טחנו לפלוגה של בעלי מילואים. משהו כמו 30 יום + 5+5. אז השנה בינתיים עוד לא היו לו מילואים. מה שאומר שעם כל יום שעובר אני בטוחה שהיום יגיע הצו... אני רק תוהה החל מאיזה שבוע של ההריון אפשר לטעון שבעלי לא יכול לצאת כי אני יכולה ללדת בכל רגע

. אצלנו השתמטות היא בכלל לא אופציה, וגם כך התחושה בסביבה. רק הבוס של בעלי עושה לו פרצופים. אפשר להבין אותו כי מדובר על עסק עצמאי קטן (5 עובדים בערך) וההעדרות שלו היא משמעותית. אבל בפלוגה שלהם בד"כ גם משתדלים להתחשב וכל מי שבא עם סיבה מעבר ל"לא מתחשק לי" מקבל בד"כ קיצור של התקופה. ונעיתה - אני לא מבינה. קיבלתם עכשיו צו לאוגוסט? לא אמור להיות לפחות חודשיים התראה מראש על כזו תקופה?

 

[נעיתה]

שבוע 32 לדעתי

ככה לפחות אני מקווה... יש מצב שבחודש תשיעי עוד הולכים למילואים? קיבלנו את הצו לפני חודשיים לתיבת הדואר בפאקינג באר שבע (דירה מימי הסטודנטים שלנו). לפני חודש התקשרה אלינו הביתה קצינת הקישור וככה גילינו.... בכל מקרה גם אם הצו הייה מגיע שלושה ימים לפני המילואים הוא הייה הולך. ככה זה הייה תמיד.... אחרי שחזרנו הוא קיבל שנה פטור.... הוא בכל זאת הלך "מה זה דופק את החברה שלי". אתמול בערב ניסתי להבין מה באמת מפריע לי... אז ככה: 1. שהוא "אוהב" ללכת למילואים ממש אוהב. 2. שהוא אוהב ללכת לעבודה. 3 שהוא אוהב לנסוע לחו"ל מהעבודה. 4. שהוא מבסוס מהחזרה ללימודי התואר השני (עוד 2 ערבים לא בבית). ואז נפל לי האסימון, החיים שלו מלאים בחיים והחיים שלי סובבי דורון. אז כמה החלטות לכבוד אוגוסט. 1. היום בשבוע שהייה מוקדש לדורון ואבא יוקדש לדורון ובייביסיטר וישאיר לי יום פנוי לעצמי. 2 פעמיים בשבוע בערב אני אדאג לסידור שיאפשר לי שעה הליכה (פחחחחחח בזה אני בטוח לא עומדת , אבל מבטיחה לנסות) . 3.למצוא אתגר מעניין בחיים, אולי איזה קורס שנתי של פעם בשבועיים, מאתגר, מעניין אך לא גוזל כוחות. 4. ל ש ח ר ר.... גם את המסך השחור, גם את האיש שלי שבאמת עושה זאת מתוך ערכי חינוך וגם את עצמי. 5. להבין שאני באמת אמא טובה גם אם לא כל יום זה קייטנה (אוגוסט)- מותר להשאר בבית ולהרגיש טוב עם זה, לא חייבים הפעלות ושיגועים כל היום. 6. ללמוד לבקש עזרה ולהכיר בקיומה של עזרה בתשלום, גם אם על חשבון הוצאות אחרות וצימצומן. הייה לי הרבה על מה לחשוב בפרסומות של סופר נני

 

[נייטי]

בטח שיש מצב.

האיש שלי זומן לחודש מילואים בדיוק כשדניאל הייתה צריכה להוולד. הוא יצא לחודש מילואים בשכם, כשדניאל היתה בת שבוע וחצי..... אני נשארתי עם שני הזעטוטים אחרי ניתוח קיסרי והחלטתי שאני לוקחת את הבאסה בסבבה כי אחרת אני חותכת ורידים. חוץ מלדאוג לו נורא בסך הכל לא סבלתי כי מראש החלטתי לא לסבול. גם האיש שלי טוחן מילואים. גם הוא מ"פ, ומילואים לא היה חלק מהחבילה שקיבלתי כשקניתי אותו בתמורה לחמישה גמלים, כי כשקניתי אותו, הוא היה בן 17 ולא ידעתי שהוא יפתח בצבא רגשות ציוניים ומחוייבות לחברה ובלהבלהבלה. חרא עיסקה

את כ"כ צודקת. זה בדיוק מה שמשגע אותי. האיש שלי בעל מצויין ואבא נהדר אבל הוא גם אוהב עוד דברים, ויש לו חיים, והוא אוהב אותם. הנה, באוגוסט, הוא נוסע ל-3 שבועות לארה"ב הברית עם חברים, לפסטיבל הברנינג מן (אין לי כוח לכתוב את זה באנגלית). אני מפרגנת לו את הנסיעה הזאת מכל הלב. באמת. אני שמחה בשבילו שהוא יהנה מכזאת חוויה. אני גם יודעת שלו הייתי רוצה, הוא היה מפרגן לי באותה מידה, מה שבא לי. אבל כל הקטע זה שאני לא רוצה! אני לא רוצה לסוע בלי הילדים, אני לא חושבת שאני אהנה. אני יכולה להעתיק ממך את כל המחוייבויות שלך? מותר להתחייב גם לאותו דבר? אני מאמצת מכל הלב. הלוואי שנצליח.

 

[נייטי]

שכחתי ת'פואנטה

אנחנו העדפנו שהאיש לא ידחה את המילואים כי עם הפלוגה שלו היה ברור שילכו לקראתו ויקצרו לו זמנים ואילו אם הוא היה דוחה אז היו מזמנים אותו למילואים שלושה חודשים אח"כ עם פלוגה שלא הייתה מתחשבת בו והוא היה טוחן חודש מלא. בסופו של דבר הוא עשה רק שבועיים וחצי מתוך החודש וזה הוכיח את עצמו כמשתלם. בקיצור, נראה לי שלא כדאי לדחות גם למי שבהריון או לקראת לידה כי לעשות עם החברה שלך זה תמיד יותר קל.

 

[טחג]

בהצלחה

עם כל ההחלטות החשובות

 

[הגעתי כדי לנצח]

גמאני שותפה מלאה לפעם ב

השבוע לאחר הרבה שנים בעליח מסיים מחר את המילואים

 

[מעין וגם]

מצטרפת לנייטי ולמעיין ברכה

גם אצלי קצין קרבי שמגיע בקלות ל 40-50 ימים בשנה, יחד עם עבודה שכוללת בחודשים האחרונים שבוע בארץ - שבוע בחו"ל (כלומר כל שבוע שני בחודש אני לבד). מה אני עושה? * נעזרת המון בכל מי שמציע - חברות, שכנים, ההורים שלי (סופר סופר סופר סבא וסבתא

). * משתדלת "לקחת את הבאסה בסבבה" כמו שנייטי כתבה. * לא משקיעה כוחות במקומות שאין לי כרגע כוח אליהם (לדוגמא ילד בן שנתיים שהחליט שהמיטה של אבאאמא בהחלט יכולה לשמש כמיטה קבועה שלו) * משתדלים לצאת ביחד בימי שישי בבוקר לבראנצ', פשוט להיות ביחד ולדבר. * מארגנת לעצמי מדי פעם נסיעות לארה"ב מטעם העבודה

(רק שאז אני לא מפסיקה להתגעגע לילדים שלי

) בקיצור, את לא לבד... (צרת רבים - חצי נחמה

) מעין

 

[parpare bar]

לנו יש סטיקר "אני אשת מילואימניק, גאה?" ../images/Emo3.gif

זה אחרי שהוא חזר ממילואים עם שלל סטיקרים "אני מילואימניק גאה".... זאת נקודה סופר רגישה אצלי... האביר שלי הוא האיש שכל אם יהודיה גאה הייתה חולמת עליו: ערכי, מוסרי, ציוני לאומי, קצין קרבי ונסיך החלומות שלי. 555555555555555555555

5555555555555555555555555 רק שאני חרדתית אש. יוצא שהוא עושה מילואים בתדירות די גבוהה, בגיזרת החרמון (כי זה כייף...) פעם תעסוקה, פעם תרגיל, פעם מבצעית ומיני שמות כאלה. עם החובז הוא יצא בסמוך לשבוע 36, במלחמה היה בין אנשי הצו 8 ואני חשבתי שנשמתי נעתקת ומתפיידת. הייתי אז באבל על אימי , שבועיים אחרי מותה הוא הוקפץ למילואים ונותרתי לבד מעבירה לילות בלי שינה - סליחה על הלא פוליטקלי קורט - רק בעזרת ידידי מר וויסקי.... או אז גמלה הבנה- החלטה בליבי על הריון - והתברכנו בשקדיה. בהריון איתה הוא גם נעלם בסביבות שבוע 27 לעוד חודש... גם כמה ימי נישואים שלנו 'נעדרו' בגלל המילואים.. לפני חודשיים עשה מילואים לשבוע, ובספטמבר צפוי לו חודש נוסף. תענוג? אז כמו שאת רואה, את לא לבד. בכל מקרה, אני מרגישה לעיתים קרובות כמוך - הוא לבד או היחיד שנותר במערכת "המילואים", מנסה לעודד אותו להבריז, ואח"כ הוא גורם לי להתבייש על הניסיון.... שבורא עולם ישמור על כולנו!!!! על חיילנו, אבות ילדינו ושיתן לנו כוח להתמודד בחוכמה ובקלות.