מילאנו - חלק 5
רק כשנאבקתי בסוגר של השרשרת שניסיתי לענוד, שמתי לב שזזת מהחלון והתקרבת אלי, רוכן כדי לסייע לי עם הסוגר הסורר.
עמדנו קרוב מאד זו לזה, אני מול הראי ואתה צמוד אלי מגבי. הנחת יד ברכות על כתפי, נשקת בעדינות לעורפי ולחשת באוזני: כמה יפה את.
רעד עבר בגבי.
נשקת שוב לעורפי, משהה את שפתיך עליו, ורק קצה לשונך עוד על עורי, משרטט עיגולים קטנים סביב עצם העורף, לא יכולתי לזוז.
כל ישותי זועקת, מתחננת למגע.
בכל זאת אספתי את כוחותי, הסתובבתי לעברך, ולחשתי בשקט: ׳הנלך?׳
נטלת את הז׳קט שלי וסייעת לי ללבוש אותו, אספתי תיק קטן וצעיף קל ממשי שחור, ויצאנו החוצה, אל הרחוב.
הולכים דוממים.
נדמה כאילו המילים מיותרות, סערה עוברת בשנינו, כל אחד וסערתו הוא, לא יודעים לאן המפגש הזה יתפתח, אך נותנים לרגליים להוליך אותנו מעצמן.
היום התערבב לו עם הלילה, השמיים צבועים בגוונים של פסטל, האוויר הקריר של הסתיו עוטף אותנו, ואנחנו הולכים שלובי ידיים, כבני שש עשרה מתוחים, ורגלינו, בתאום מושלם לוקחות אותנו דרך הGalleria Vittorio Emanuele 2 לעבר ה Piazza del Duomo.
אנחנו נעצרים לרגע בפיתחה של הפיאצה, וממשיכים למרכזה, עומדים בלב הרחבה העצומה, ומתבוננים.
פעמים רבות כבר עמדתי כאן, אך אף פעם אין בי שובע למראה התעוזה הגותית הזו. אני מרימה מבטי מעלה, אל הקצוות המחודדים של תחרת האבן המעטרת את החזית המפוארת של הקתדרלה, האבן קורנת, ממקדת עיני בפרטים הקטנים: מצעד המרטירים, שורות השדים, צריחי האבן המחודדים, הרוזטות דמויי התחרה, הסימטריה המושלמת, הגמלונים המגולפים.... ופתאום דמותה של אגנס האוחזת טלה רך בזרועותיה, כאילו היה עולל קטן. משהו ברכות הזו, בעוצמה וביופי משיתים שלווה בנפשי.
נטלתי את ידי מתוך ידך, ומשכתי אותך אלי בדש הז׳קט שלך.
נצמדת אלי מהצד, ירכי צמודה אל הרווח בין רגליך. ירכיך נצמדות אל ירכי בחוזקה, אוחזות איתן את ירכי כצבת ביניהן.
נשענתי עליך קלות, ואתה כרכת זרועותיך סביב מותני, אצבעותיך מפלסות להן נתיב אל מתחת לז׳קט שלי, מתחת לסריג, מוסוות מעין הציבור וההמולה שמסביבנו.
פעמוני הקתדרלה החלו לצלצל, כשאצבעותיך החלו לפרוט על גופי כאילו הייתי נבל.
עולות מקו המותן, כאילו מהלכות על גופי, באיטיות משוועת, לעבר החזה שלי, שמתחיל בתנועה עדינה של התרוממות וירידה, ככל שהסרעפת שלי מנסה להכניס חמצן לראותי הנרגשות.
ביד אחת אתה חופן שד אחד ומשתהה, כף ידך הגדולה לא יכולה באמת להכיל את כולו בתוכה, כך שאתה עוטף את חלקו התחתון, ומתופף בכריות אצבעותיך על פני השד, תר אחרי הפיטמה, שמרימה ראשה ומתחילה להתקשות למגע אצבעותיך המחפשות.
בינתיים ידך השניה גולשת מטה ברכות, מחליקה על כפלי השמלה שלי, ומשרטטת את הקו הדמיוני התוחם את ישבני, מצייר איתה אגס מושלם, ובסוף העקומה של הלחי, אצבעותיך משקעות עצמן ברווח בין שתי לחיי הישבן, בדיוק מושלם, כאילו אתה מכיר את קווי המתאר שלו מימים ימימה.
מפעיל לחץ קל והודף את הבד השחור עם ידך ודוחף אותה, מרחיק בכך את לחיי ישבני זו מזו. הקלוש הנדיב של השמלה וודאי מכסה את ידך מעיני העוברים והשבים בככר ההומה, אך אני חשה היטב בתוואי אצבעותיך מבעד השכבות שלגופי.
אצבעות ידך השניה כבר איתרו את הקצה הזקור של השד, וכעת בחסות האיפול של בגדי, הן לוחצות את הקצה החמקמק פנימה, כנגד השד הרך, השבוי בתוך כיס החזיה, נמעך כנגדן, נכנע.
הרטט העדין שעבר בי, השתלב בהרמוניה עם קרירות הערב שירדה על העיר.
שפתיך נושקות ברוך לצווארי, שפתי פשוקות מעט, גומעות את אוויר הערב הסמיך בכבדות, וירכי התפוסה בין רגליך חשה היטב את גופך הנרגש, את איברך המתנועע, מזדקף בדוחק בגדיך, כשדמך זורם בו בקצב גובר.
חמימות פושטת באגני, כשגופי משחרר בהדרגתיות את טיפות התשוקה המחליקות בעדינות מתוכי, עד שאני חשה בהן בפתח שפתי הפנימיות. שפתי וודאי מאדימות כעת, נפרדות זו מזו, נפתחות, לאט, מגלות טפח קטן מהלוע הנפער בגופי, לוע הסמוי מהעין כעת, אך שנינו יודעים כעת בא יבוא הרגע הנכון, הרגע בו תהדוף את דפנותיו באיבר מתוח ורוטט, ותחדור אותו בשיא כוחך.
רק כשנאבקתי בסוגר של השרשרת שניסיתי לענוד, שמתי לב שזזת מהחלון והתקרבת אלי, רוכן כדי לסייע לי עם הסוגר הסורר.
עמדנו קרוב מאד זו לזה, אני מול הראי ואתה צמוד אלי מגבי. הנחת יד ברכות על כתפי, נשקת בעדינות לעורפי ולחשת באוזני: כמה יפה את.
רעד עבר בגבי.
נשקת שוב לעורפי, משהה את שפתיך עליו, ורק קצה לשונך עוד על עורי, משרטט עיגולים קטנים סביב עצם העורף, לא יכולתי לזוז.
כל ישותי זועקת, מתחננת למגע.
בכל זאת אספתי את כוחותי, הסתובבתי לעברך, ולחשתי בשקט: ׳הנלך?׳
נטלת את הז׳קט שלי וסייעת לי ללבוש אותו, אספתי תיק קטן וצעיף קל ממשי שחור, ויצאנו החוצה, אל הרחוב.
הולכים דוממים.
נדמה כאילו המילים מיותרות, סערה עוברת בשנינו, כל אחד וסערתו הוא, לא יודעים לאן המפגש הזה יתפתח, אך נותנים לרגליים להוליך אותנו מעצמן.
היום התערבב לו עם הלילה, השמיים צבועים בגוונים של פסטל, האוויר הקריר של הסתיו עוטף אותנו, ואנחנו הולכים שלובי ידיים, כבני שש עשרה מתוחים, ורגלינו, בתאום מושלם לוקחות אותנו דרך הGalleria Vittorio Emanuele 2 לעבר ה Piazza del Duomo.
אנחנו נעצרים לרגע בפיתחה של הפיאצה, וממשיכים למרכזה, עומדים בלב הרחבה העצומה, ומתבוננים.
פעמים רבות כבר עמדתי כאן, אך אף פעם אין בי שובע למראה התעוזה הגותית הזו. אני מרימה מבטי מעלה, אל הקצוות המחודדים של תחרת האבן המעטרת את החזית המפוארת של הקתדרלה, האבן קורנת, ממקדת עיני בפרטים הקטנים: מצעד המרטירים, שורות השדים, צריחי האבן המחודדים, הרוזטות דמויי התחרה, הסימטריה המושלמת, הגמלונים המגולפים.... ופתאום דמותה של אגנס האוחזת טלה רך בזרועותיה, כאילו היה עולל קטן. משהו ברכות הזו, בעוצמה וביופי משיתים שלווה בנפשי.
נטלתי את ידי מתוך ידך, ומשכתי אותך אלי בדש הז׳קט שלך.
נצמדת אלי מהצד, ירכי צמודה אל הרווח בין רגליך. ירכיך נצמדות אל ירכי בחוזקה, אוחזות איתן את ירכי כצבת ביניהן.
נשענתי עליך קלות, ואתה כרכת זרועותיך סביב מותני, אצבעותיך מפלסות להן נתיב אל מתחת לז׳קט שלי, מתחת לסריג, מוסוות מעין הציבור וההמולה שמסביבנו.
פעמוני הקתדרלה החלו לצלצל, כשאצבעותיך החלו לפרוט על גופי כאילו הייתי נבל.
עולות מקו המותן, כאילו מהלכות על גופי, באיטיות משוועת, לעבר החזה שלי, שמתחיל בתנועה עדינה של התרוממות וירידה, ככל שהסרעפת שלי מנסה להכניס חמצן לראותי הנרגשות.
ביד אחת אתה חופן שד אחד ומשתהה, כף ידך הגדולה לא יכולה באמת להכיל את כולו בתוכה, כך שאתה עוטף את חלקו התחתון, ומתופף בכריות אצבעותיך על פני השד, תר אחרי הפיטמה, שמרימה ראשה ומתחילה להתקשות למגע אצבעותיך המחפשות.
בינתיים ידך השניה גולשת מטה ברכות, מחליקה על כפלי השמלה שלי, ומשרטטת את הקו הדמיוני התוחם את ישבני, מצייר איתה אגס מושלם, ובסוף העקומה של הלחי, אצבעותיך משקעות עצמן ברווח בין שתי לחיי הישבן, בדיוק מושלם, כאילו אתה מכיר את קווי המתאר שלו מימים ימימה.
מפעיל לחץ קל והודף את הבד השחור עם ידך ודוחף אותה, מרחיק בכך את לחיי ישבני זו מזו. הקלוש הנדיב של השמלה וודאי מכסה את ידך מעיני העוברים והשבים בככר ההומה, אך אני חשה היטב בתוואי אצבעותיך מבעד השכבות שלגופי.
אצבעות ידך השניה כבר איתרו את הקצה הזקור של השד, וכעת בחסות האיפול של בגדי, הן לוחצות את הקצה החמקמק פנימה, כנגד השד הרך, השבוי בתוך כיס החזיה, נמעך כנגדן, נכנע.
הרטט העדין שעבר בי, השתלב בהרמוניה עם קרירות הערב שירדה על העיר.
שפתיך נושקות ברוך לצווארי, שפתי פשוקות מעט, גומעות את אוויר הערב הסמיך בכבדות, וירכי התפוסה בין רגליך חשה היטב את גופך הנרגש, את איברך המתנועע, מזדקף בדוחק בגדיך, כשדמך זורם בו בקצב גובר.
חמימות פושטת באגני, כשגופי משחרר בהדרגתיות את טיפות התשוקה המחליקות בעדינות מתוכי, עד שאני חשה בהן בפתח שפתי הפנימיות. שפתי וודאי מאדימות כעת, נפרדות זו מזו, נפתחות, לאט, מגלות טפח קטן מהלוע הנפער בגופי, לוע הסמוי מהעין כעת, אך שנינו יודעים כעת בא יבוא הרגע הנכון, הרגע בו תהדוף את דפנותיו באיבר מתוח ורוטט, ותחדור אותו בשיא כוחך.
)
