מיכל כותבת:

נעה גל

New member
מיכל כותבת:

(מיכל, חברה חדשה בפורום, בקשה ממני להכניס את ההודעה הזו עבורה משום שכרגע היא לא מצליחה לכתוב בפורום הודעות): Hello, I read a lot in your forum and I enjoy your answers and your education attitudes. Unfortunately I can´t write in Hebrew but I hope that you´ll read it anyway. I have two problems (or one that presents it self in two ways). My daughter is one year old. She was born with a very strong opinion and her development was/is very fast (even too fast for her age...). The problems: 1. I almost don´t say "NO" to Noam but it is impossible to get her to compromise. She wants something and that is it! Example: I go with her to a play station. There are many games and a kitchen for adults (coffee, thee etc.) Noam wants to play in the kitchen. She can get there because she climbs on everything or brings a chair. The people there don’t allow children to play there + it´s dangerous. I try to talk to her, to bring other games, to distract... Nothing helps- I take her a way and she throws her self on the floor and screams. (This is just an example so don´t tell me not to take her there anymore). 2. Noam thinks that she can do everything and if it doesn´t work she throws the thing, throws her self and cry. Example: She puts colored shapes in place, sometimes it is hard for her (shapes of a star or "meshushe") If it doesn’t work the first time she pushes the game a way and cries. I don´t push her to do difficult things but this is the things that she chooses to do. She finds simpler games boring. I remind you that she is just one year old and she almost doesn´t talk (she hears three languages at home so probably it´ll take time until she´ll start talking.). She understands, however, almost everything. Any advice will be great. Thank you.
 

vered4

New member
נשמע לי כמו פער בין הבנה וביצוע

שלום מיכל שמתי לב שהרבה פעמים קשה להורים שהילדים שלהם מתפתחים מוקדם, כי הילד יכול לעשות דברים יותר מאשר בשל רגשית. למשל ילד שלמד ללכת ולטפס מוקדם, לא מבין שצריך להזהר כמו ילד חצי שנה יותר גדול. אולי אין לך ברירה ואת צריכה למעט איתה בפעילויות שיוצרות עבורכן בעיה, עד שתגדל מעט ותבין יותר. בכל מקרה נשמע שעוד נכונו לכם אתגרים רבים
 
למיכל שלום....

כתבת כי את כמעט שלא אומרת לא לנועם ואולי זה מקור הבעיה שלנועם לא כל כך ברור היכן הגבול בין המותר והאסור,כדאי בהדרגה להתחיל להרגיל אותה גם לשמוע לא כי זה..(תמיד כדאי לנמק)בתקיפות גם אם היא תשתולל הבהירי לה שהתנהגותה לא נעימה לך משום שאינך מבינה מה היא רוצה. שלך חנה גונן
 

נעה גל

New member
הי מיכל,

בניגוד לחנה גונן אני דווקא לא חושבת שהבעיה בכך שאת לא אומרת הרבה "לא" (מספיק לילד, לדעתי, שיהיו 3-4 "לאווים" קבועים בשביל שהוא יבין את ענין הגבולות. ו3-4 יש בכל משפחה). ההשתטחויות על הריצפה בגלל תסכול מוכרות גם לי מהבית. איתמר (בן שנה ושבעה חודשים) כזה. השתטחויות קיימות אצלנו מאז שהוא בערך בן חצי שנה. הוא מנסה לעשות דברים (או שלא מבינים אותו), הוא לא מצליח או שלא יוצא בדיוק כמו שהוא תכנן - הוא מתעצבן, שוכב על הריצפה ומתחיל לצרוח. אנחנו מאפשרים לו "להתבטא" בהתקפות זעם האלה, כי כל נסיון אחר שלנו (להרים/לדבר/לתת לו לעשות משהו אחר) רק גרם להחרפה של ההתקפה - אז הוא צועק ובוכה ומכה את הריצפה ואחרי שהוא קצת נרגע הוא גם מוכן לבוא להרגע אצלנו בידיים, מתאושש וישר רץ לעשות עוד פעם את אותו דבר. מהנסיון המצטבר פה של חברי הפורום, מסעות שיכנוע, דיבורים והסברים ארוכים לא יעילים במיוחד בגיל שנה. היא עדין לא בשלב שהיא יודעת לדחות סיפוקים (וגם לא צריכה עדין לדחות אותם) אז היא כועסת וזה נשמע לי טבעי. אז במקום שאסור פשוט אומרים "לא" או "אי אפשר" (אפשר לצרף משפט קצר כמו "זה מסוכן", "XXX לא מרשה" וכו´), ומזיזים למקום שכן אפשר - מה שהבנתי ממך, שאת כבר עושה ממילא. לגבי הפנמה של "לא" או "אי אפשר" - זה לוקח זמן. ומדובר על חודשים ארוכים ועשרות אם לא מאות פעמים שצריך להגיד "לא", להזיז מהמקום ולתת תחלופה תעסוקתית. בהתחלה יהיו הרבה השתטחויות וכעסים ולאט לאט זה יפחת. שוב, מדובר בתהליך ארוך. ואני לא יודעת איפה בעולם את גרה, אבל, לא מזמן היה כאן דיון שהעלתה Iris & Ron (שגרים בארה"ב) לגבי ההתנהגות של רון במקומות ציבוריים. יכול להיות שהדיון הזה יהיה רלוונטי גם עבורך, מכיוון שהתנהגות שנחשבת נורמלית עבור פעוטות ישראלים עלולה להראות פרועה במחוזות אחרים. ואז מה שקורה הוא, שמסתכלים על הילדים של החברים - והם כולם מנומסים להפליא, ורק הילדה שלך "לא מחונכת". דיון נוסף שיכול להיות רלוונטי הוא - האם ילד בן שנה מבין "לא"? שהעלתה כאן אמא של תומר
 

לאה_מ

New member
בנוסף למה שנעה אמרה:

ראשית, אני חושבת שנועם מדהימה. היא נשמעת באמת מאד מאד מפותחת, וכנראה הפער בין היכולות השכליות, האינטלקטואליות, המוטוריות שלה לגיל הרגשי שלה (היא רק בת שנה) נותן את אותותיו, כפי שתארת. אני מסכימה עם נעה לגבי ההתנהגות בהתקפות הזעם, ורציתי להוסיף, שלכל ילד מתאימים דברים אחרים, ואת צריכה לנסות לבדוק מה מתאים לנועם. האם היא לא רוצה שיגעו בה, ועליך לעזוב אותה לנפשה, האם היא דוקא היתה רוצה שתחבקי אותה, האם היא רוצה בנוכחותך בקרבתה או שהיא מעדיפה שתתרחקי מעט. כאשר תדעי איך היא מעדיפה שתגיבי, זה אמנם לא יעלים את ההתפרצויות, אבל אולי יהפוך אותן לנסבלות יותר עבור שתיכן, משום שנעם תקבל אמא שמכילה את הכעס והתסכול שלה בדרך שנעימה לה ביותר, ואת תהיי שלמה בידיעה שאת עושה כל שביכלתך על מנת לתת לה לפרוק את הרגשות שהצטברו באופן הנוח לה ביותר. ולגבי סף התסכול הנמוך. זה נשמע לי מאד מאד מאד טבעי בהתחשב בגילה של נועם.ושב, הפתרון נשמע לי הכלה, ולא שלילה של המעשה המתסכל. עם היכולות המדהימות שלה, ככל הנראה היא תצליח לעשות את הדברים שקשים לה היום בקרוב מאד (ואז, מן הסתם, תמצא דברים קשים יותר שיתסכלו אותה). אני ממליצה לך גם לעיין בספריה של אריקה לנדאו לגבי ילדים מחוננים. ההתמודדות אינה פשוטה, אבל התגמול מאידך - גדול ביותר.
 

דסי אשר

New member
נסיון אחר עם מחוננים(ארוך)

הי, ראשית, כפי שאתם יודעים/יודעות, יש לי איזו ,אלרגיה" לנושא הגדרות של מחוננים, למרות שבאופן אישי נתקלתי באחד קרוב אלי מאד, שלעולם לא קראתי לו בהגדרה מחונן. שנית, הכרתי כמה כמוהו, וגם הוא הכיר כמה כמוהו, שלא הגיבו באותן התנהגויות אופייניות, עליהן כותבת אריקה לנדאו. אני מניחה שאריקה לנדאו מדייקת בתאוריה, ונכון, מנסיון, שישנו פער אדיר בין היכולת הקוגנטיבית של ילדים מאד מאד נבונים לבין ההתפתחות הרגשית, שהיא לפעמים נורמלית לחלוטין, אך "השכל הרב", מבלבל את התמונה הן לאדם מבחוץ והן לילד עצמו. לי באופן אישי, לא היה קשה לחלוטין לגדל את בני, התייחסתי אליו כאל ילד רגיל, ופשוט נהנתי מכך שהוא מאד נבון. לא הבנתי על איזה קשיים כולם מדברים. זוכרות שספרתי, ואולי לא, שבני היה נוסע כטרמפיסט עם אבא דודו א., לבית הספר בגרץ בתל אביב(במקום באוטובוס). גם בנו של דודו היה חכם מאד- לפי ההגדרות. בני שם לב, שדודו באופן קבוע מאחר. לבני, שהוא טיפוס איטי מאד,"שלימזל" בנוסף לכך(היום השתפר בהרבה...), לא היה פשוט להגיע בזמן. הוא הסיק מסקנה מהתנהגותו החוזרת של דודו, והרשה לעצמו לאחר יום אחד. במקרה, באותו יום, דוד עבר בזמן, ונסע. בני היה אז כבר בכתה ו או ז. חזר הביתה, אחרי בית הספר, וסיפר לי מה קרה, וכעס מאד על דודו, שלא חיכה לו. כשהסברתי לו שהטרמפיסט חייב תמיד להיות בזמן, ואילו המוביל יכול להרשות לעצמו לאחר, אמר: "לפחות שהיה יוצא מהאוטו ומשאיר לי פתק שהוא נסע, ותולה אות על...". הוא הודיע לי שהוא נותן לדודו עונש-לא תאמינו ="יותר לא נוסע איתו". באותו מידה, כאשר שכח בבית את המפתח שלו לבית, כעס עלי למה לא השארתי לו מפתח, למה לא הייתי בבית. ובנו של דודו, כמו ילדים נוספים שראיתי בכיתתו של בני(בנו של דודו היה קטן יותר), התארח אצלנו יום אחד - זה הספיק לי. אני יודעת שלא אוהבים כאן את מה שאני אומרת על נושא הגבולות, אבל הילד היה חסר גבולות לחלוטין, ילד עם הכרה מינימלית בנושא גבולות, יכול לעשות הבחנה בין מה מותר לעשות בבית, ואיך צריך להתנהג במקום אחר. לילד לא היתה הבחנה זו. אני נזכרת, שבאחד הדיונים הקודמים, אחרי שלימור כתבה על בנה, ועל כך שהיא לא שמה לו גבולות והביאה דוגמאות, משהיא מהגולשות שאלה/הקשתה, האם ידע להבחין בין הבית לחוץ הבית. אני גם כתבתי כאן, נדמה לי, שפעם אחת ויחידה ליוויתי את כיתתו המיוחדת של בני לטיול, כהורה מלווה. במקום להנות(הייתי בחיי הרבה פעמים הורה מלווה), הייתי אחוזת בהלה, משום האחריות העצומה שהייתה לי על חבורת ילדים בינהם אחד, שעשו כל מה שהם רוצים, וסיכנו עצמם מאד. אני אדם מאד לא מבוהל, מאד מאפשר, מאד לא הסטרי לישמור ילדים בצמר גפן. כך, שמעתי לעצתה של אם, פסיכולוגית, אתה שמרתי בשער בית הספר, לא לעשות לבני מסיבת יום הולדת בבית, משום התנהגותם הפרועה, חסרת הגבולות של הילדים בכתה זו. בתה הייתה דומה יותר לבני, בהתנהגותה. היא ספרה, שבתור פסיכולוגית לילדים, פעם ראשונה בחייה, הרימה יד על ילד(מחונן אמיתי אמיתי), וקראה לאביו לבוא לקחת אותו. בני חזר ממסיבת יום הולדת של ילד אחר, שנערכה בביתו, בקומת הגג באחד הבנינים המפוארים בכיכר המדינה. הילד שלי היה מזועזע מהתנהגות הילדים = מלאו את כל ארובת הבית בפיתות, וסתמו אותה, זרקו אוכל בכמויות מהגג לתחתית הבנין. אינני זוכרת פרטים נוספים, אבל בני היה מזועזע, והתאור היה איום. אמו של הילד, שהיה ילד טוב מאד, שקט ועדין, וגם מאד חכם, לא ידעה איך להגיב, ובמקום להפסיק מידית את המסיבה, נתנה לאותם מחוננים לעשות מעשים פורצי גבולות לחלוטין. לפני שבוע ראיתי פעוט, בן שנה, מאד מאד פעיל, סקרן, נבון, עם כוחות פיזיים אדירים. הילד הפעוט כבר הולך. בבית לא אומרים לו "לא - כי כך שמעו שזה נכון, לומר כמה שפחות לא". אומרים לו, אבל מעט. ארגנו את הבית בצורה כזו, שכמעט לא צריך לומר לו לא. אז הוא עולה על השולחן הסלוני, ויושב עליו, כי יש לו מיומנות פיזית וכוח לעשות זאת. אבל הוא מסכן את עצמו, כי לא יודע לרדת. הוא גם פרק, בן שנה!, בימבה של חברת "פישר פרייס" תוך יום. אמו, כאשר צריכה ללכת לשירותים שמה אותו לבטחון בלול, שמא יקרה אסון,. הוא גם עולה על החלון וכמובן לא יודע איך לרדת. כאשר שמים אותו בלול, הוא בוכה, כך אומרת אימו, והיא מוסיפה שהוא נעלב. הוא החל(לדעתי,מבחינה פסיכולוגית, בצדק)לנשוך את אמו. חזק מאד. זה כואב לה מאד. היא צועקת, ומסבירה לו שזה כואב לה, והיא לא מרשה. הוא חוזר שוב ושוב, וכל פעם שהיא אומרת לו "לא מרשה" הוא בוכה ולדבריה נעלב. במושגים שלי = הילד זועק לגבולות, מבקש שאמא תהיה יותר חזקה ממנו, כועס עליה עד כדי נשיכות, כדי לפרוק את החרדה האצורה בו משום שהוריו כל כך חלשים ממנו. כבר אמרתי מספר פעמים- אינני דתיה, אך אני חושבת ש"רבנן" היו אנשים מאד מאד חכמים. כאשר הם אמרו " חוסך שבטו שונא בנו" לא התכוונו למכות פיזיות אלא למושג הגבולות. פעם ביקשתי לארח בפורום את פרופ´ עמירם רביב, ולשמוע כיצד הוא מסביר, בדרך בהירה ואמפטית את מושג ה"צורך ההתפתחותי" בהצבת גבולות לילד, גם בגיל הרך.הצבת גבולות מאפשרת לילד להתבגר, לצאת ממצב האגוצנטרי הטבעי, בו שרוי מיום לידתו, ולאט לאט להתפתח ליצור יותר ויותר בוגר. מה היא איטליגנציה רגשית, עליה כולם מרבים לדבר? = כל מיני מרכיבים של בגרות נפשית. אם יעמוד לי הזמן, אכנס לאתר שהוא מבין מנהליו, ואנסה להביא מאמר שכתב בנושא. לי מאמר כזה עושה טוב מאד. אני מודעת לכך שלגבי כמה אנשים, מאמר כזה מעורר "אלרגיה" דסי
 

vered4

New member
גבולות בית וחוץ

זה אמנם קצת סטייה מנושא הדיון הזה. בדיון אחר דיברה איריס על הנושא הזה, והאופציה שהתקבלה מתגובות רוב האנשים, היתה תלכי עם הגבולות שלך. לא היתה התייחסות ממשית לכך, שלחברה יש את הזכות לדרוש התנהגות אחרת בביתה. (למרות שאני לא חושבת שמישהי חלקה על כך
) לדעתי קשה להורים ללמד את הילד שמה שמותר בבית לא בהכרח מותר במקום אחר. ושגבולות של אנשים שונים, שונים במקומות שונים.
 

דסי אשר

New member
וורד, קשה לי להסביר תיאורטית

אבל מנסיון חיים ומעבודה עם ילדים, רואים שילדים שמושג הגבולות ברור להם, מבלי שיאמרו להם, הם מבינים שעם אבא ואמא מתנהגים כך, עם סבתא כך, עם סבא אחרת, עם המטפלת בכלל אחרת, וכך גדלים ילדים, ואחר כך אנשים, שמבינים ש"ברומא התנהג כרומאי" זה לא משהו שמלמדיםואומרים. הרושם הוא, וזאת אני רואה, שאותם ילדים שגדלים ללא מידה מספיקה של מושג הגבולות, לא יודעים בכלל גבול מהו, ובכל מקום מנהגים באותה צורה. כשהיייתי אמא צעירה, ספרה לי אשה קיבוצניקית, מנוסה ממני, איך הילד בקיבוץ, בגן הילדים יבש, וכאשר מגיע הביתה, ל"חדר" של פעם, שוב מרטיב. ראיתי לפני שבוע שני ילדים מוכרים לי היטב, אהובים עלי. הם בילו עם אביהם בגן ציבורי, אליו הייתי הולכת עם המשפחתון שלי. האב רץ כל הזמן אחרי הילד הקטן, שכאילו לא שמע אותו. האב היה מחוסר אוויר. אותו ילד, היה מבלה איתי ועם המשפחתון באותו גן, ולא הראה שום בעיה של אי קבלת כללי התנהגות בגינה הציבורית. לפני שנה, טיילתי עם חמשת החברה הקטנים שלי, כשהם אוחזים בחבל(קפיצה), וכך אנחנו כאילו מחזיקים ידיים אחד לשני , לא הולכים לאיבוד, לא נגררים מאחור. אנשים ראו אותנו ברחוב, נהנו מהמראה, ושאלו: איך הם לא בורחים לך? את לא מפחדת? לא, הם הלכו יחד איתי, בכיף גדול. ההרגשה הייתה שהם פשוט מכבדים אותי, ויודעים שאני לא אמא שאתה ועליה עושים הצגות. דסי
 
למה שילד לא ירוץ בגינה?

אני מצטטת מדבריך: "ראיתי לפני שבוע שני ילדים מוכרים לי היטב, אהובים עלי. הם בילו עם אביהם בגן ציבורי, אליו הייתי הולכת עם המשפחתון שלי. האב רץ כל הזמן אחרי הילד הקטן, שכאילו לא שמע אותו. האב היה מחוסר אוויר. אותו ילד, היה מבלה איתי ועם המשפחתון באותו גן, ולא הראה שום בעיה של אי קבלת כללי התנהגות בגינה הציבורית..." מהם כללי ההתנהגות בגינה הציבורית? לא לרוץ? איפה מותר לרוץ? אינני יודעת מדוע אותו הילד לא רץ כשהיה איתך. יתכן שחש לא בטוח להתרחק ממך. אולי חשש מתגובתך במידה ויתרחק. אגב, את מתארת ילד שכן אומרים לו "לא" אלא שזה נעשה בצורה לא אפקטיבית.
 

דסי אשר

New member
מיכל, הסבר לארוע הריצה

ראשית, האב עם שני ילדיו. הגינה הציבורית מלאה אתרי מתקנים, באזורים שונים. האב אינו יכול לראות את בנו בן השלוש, וגם את בנו הגדול יותר, מכל מקום. האב, חושש שמא יקרה להם משהו, כאשר יעשו פעילויות שונות במתקנים השונים ללא נוכחותו. נשמע רעיון היסטרי מצד האב? לדעתי, לא . אחד צעיר למדי, שני עם סוג של אי שקט, עדיין רק בגן חובה. למה הילד לא הקשיב לאב? פשוט משום שזו מערכת היחסים שהתפתחה באותו רגע, בעת שהמרחבים קרצו לילד הקטן והשובב, שהרגיש היטב איך אביו חרד, חסר אונים, רודף אחריו, והוא נהנה מאד מהתהליך. אילו האם הייתה בגינה, אותו ילד היה מגיב אחרת(אם עדינה, רגישה והלוואי עלי להיות אם כמוה..). כאש רהילד הלך איתי לגינה, ועם חבורה נוספת של עוד 4 ילדים, הוא בכלל לא היה עסוק בלברוח לי, הנושא לא ענין אותו, מערכת היחסים ביננו אחרת. הוא עסוק בלשחק עם הילדים האחרים, הוא מבין, כמה שהוא קטן, שאני שומרת עליו ועל עוד 4 ילדים, ואין לו שום רצון לשגע אותי. בבבית שלי, אותו ילד, היה נהנה לשגע אותי, כחלק ממרד, אבל אותי זה הצחיק, משום שלא היה בזה אלמנט של סכנה. הילד בגינה לא פחד לאבד אותי, לא הרגיש שאני אוסרת עליו לעשות דברים. הילד , עם הגבולות שרכש בביתו, למד היכן אפשר להשתולל, היכן אפשר למתוח את החוט, והיכן לא. כך ידע, שאת אבא זה כיף לשגע, גם אם המחיר שישלם בעבור המעשה יהי לא נעים. אפשר להחליט, שמשחקים בריצה ברחבי הגינה הציבורית, אבל אז, שוב בנוכחות מבוגר. אלה לא ילדים שניתן לתת להם ללכת לבד עדיין, לא לחצות כבישים, לא לטייל לבד בגן ציבורי. הם עוד לא בכתה א´. ותאמיני לי, הדבר האחרון שאפשר לומר עלי, שאני מייצגת "הגנת יתר". לא, אבל אני מיצגת הגנה על שלומם של ילדים קטנים, אחריות על שלמותם הגופנית. דסי
 

כרמית מ.

New member
הסתכלות שונה

אני לא מכירה את הסיטואציה האמיתית, ובהודעה כתובה דברים נשמעים אחרת, אבל התחושה שעלתה לי מהתאור שלך, היא שהילדים מרגישים דווקא עודף הגבלה (לא אפקטיבית) ופחד של ההורה, ולכן צריכים "לפרוץ את הגבולות" ולהתנהג באופן מסוכן (גם על זה אפשר בטח להתווכח, אבל נניח לרגע שזה באמת מסוכן). אני לא רואה את הקשר של זה לאי הצבת גבולות. הנסיון שלי מראה, שהרבה פעמים, העברת האחריות לילד, היא הדבר הבטוח ביותר לעשות (כמובן, באופן מתאים לבגרות האישית). כשאוריין למד לרדת לבד בעמידה במדרגות, היו פעמים שסרבתי לתת לו יד: כשנתתי לו יד, הוא העביר את כל האחריות אלי, וירד באופן מסוכן (כך שנאלצתי להציל אותו). כשירד לבד (אני ליד אך לא עם יד), עשה זאת בזהירות ובצורה בטוחה.
 

דסי אשר

New member
כרגיל,כרמית, את רואה נכון מאד

הי, את זוכרת שאני מפרגנת לך. כן, את צודקת לחלוטין במה שכתבת, אבל אני נזהרתי מלהיות ביקורתית. היה לי ברור, שחלק מההתנהגות של הקטן, שהוא פשוט מתוק, קשורה לדאגת היתר של ההורה. האבא, כחלק מאישיותו, אדם לא שקט, לא רגוע, ולכן גם חרד(מאד מאד יצירתי, עובד בחברת פירסום). אבל, ויש כאן מציאות, שלחלוטין לא קשורה למיומנויות של ילדים מול מכשירים: שטח הגינה גדול, במקומות שונים נמצאים מתקנים, ונראה לי סביר שהורה יראה כיצד ילדו מתמודד עם השלבות במתקן, כמו שאת צפית בילדיך עולים במדרגות. זוכרת איך, אני, בכל אופן, הולכת צעד מאחוריהם, מאפשרת להם עצמאות, והם לא יודעים איך אני שומרת עליהם בעיני, ואיך אני עוצרת נשימתי כדי להיות רגועה ולסמוך עליהם, או יותר נכון, להעביר להם שאני סומכת עליהם, ורק נמצאת זמינה לאחור, פן יאבדו את שווי המשקל. כן, האב העיר על אחד המתקנים, שנראה לו מסוכן, כאשר אני הייתי שוהה עם בנו ועם שאר ילדי המשפחתון באותה יחידת מתקנים, ולעולם לא ראיתי שום סכנה באיזה מבין המתקנים המאד פשוטים שהיו באתר. ואני הייתי צריכה להשגיח על 5 ולא על שניים. דסי
 

כרמית מ.

New member
התפרצויות זעם

התפרצויות זעם, בגיל הזה (במיוחד לילדה שמתפתחת מהר) הן תופעה רגילה למדי, ונובעת מחוסר יכולת להתמודד עם התסכולים שבהם היא נתקלת (כתוצאה מ"חוקי חברות" או ממצבים מתסכלים אחרים). לנו, המבוגרים, זה אמנם לא נעים, ולפעמים גם מרגיז, אבל, אם אנחנו מצליחים להתגבר על התגובה שזה יוצר בנו, ולהשאר שלווים (לי מאד עזרה עצם ההבנה שזהו שלב התפתחותי ולא משהו אישי), אנחנו מאפשרים להם להתגבר על התסכול (זה לא קורה ביום אחד). את יכולה, כשהיא זורקת את עצמה על הרצפה, לתפוס את הראש לפני שהוא מוטח ברצפה, ולהניח אותו בעדינות. ע"י כך, את גם מונעת פגיעה/ כאב, גם מעבירה מסר של שליטה (מדהים כמה מהר היא תלמד בעצמה להניח ראש בעדינות!) וגם קבלה של הכעס/תסכול. מותר להיות מתוסכלים. כדאי לנסות לצמצם מצבי תסכול מראש (במיוחד כאלו שנובעים מחוקים, כי ממילא יש הרבה כאלו, וגם כאלו שנובעים מעייפות או ממצבים לא מתאימים), אבל בסך הכל לתסכול יש גם תפקיד בונה, כך שלא צריך לפחד ממנו...
 

michal st

New member
תודה על התשובות

On the one hand your answers helped a lot and on the other- I got more confused. Well, I guess that the “no” issue is very complicated. I have long discussions about it with my partner but we still haven’t reached an agreement. I hope that the gap between Noam’s emotional and intellectual development will get smaller in time but I’m afraid that life will be very difficult for her and that makes me sad. At least I know that Noam’s behavior is normal for her age and I got some new idees about the anger attacks- so thank you. I have one more question for Lea- What is the name of the book of Erica Landau? I want to ask my parents to buy it for me.
 

עירית ל

New member
למי נתנה הנבואה?

אל תמהרי לחרוץ את גורלה לחיים קשים. אם תצליחו לעזור לה להתמודד עם הקשיים ועם התסכול הרי נתתם לה כלים לחיים. ואולי היא תתגבר על הקושי בעצמה. היא רק בת שנה.
 
למעלה