מיכל והילדות
הוא גדל בקיבוץ. והיה לו רע. לינה משותפת. כמעט אין קשר עם ההורים. בשירות הצבאי שלו היה אמור להיהרג לפחות 4 פעמים. ממש כך. אף אחד לא האמין שיצא חי מהאירועים שהיה מעורב בהם. עד גיל 24 שרד בקיבוץ. ואז לקח ת`רגליים והלך. לא ידע אפילו לאן. לאן שהרגליים יקחו אותו. ממש כך, באופן מילולי. חיפש את עצמו. החליט ללכת ללמוד משהו. פסיכולוגיה נראה לו אחלה. היה רעב ללחם. ממש כך, באופן מילולי. הסכים לעבוד בכל מה שיתנו לו. רק כדי שיוכל להתקיים. פיזית, כמובן. על הנפש כבר ויתר מזמן. לבד. לבד בעיר הגדולה. מבטיח לעצמו שהוא יראה לכולם מה זה. לא אכפת לו אפילו שאין מי שיתגאה בו בכלל. ההורים נפטרו, ובטח גם לא ממש היה אכפת להם. אח אחד בארץ, אח אחד בחו``ל, עם שניהם אין לו ממש קשר. לא יודע מה זו המילה הזו ``משפחה``. לא חווה את זה אף פעם. ראה בסרטים לפעמים מה זה, לפעמים קרא על זה. סיים תואר שני בהצטיינות ונסע לחו``ל לעשות דוקטורט. חזר לארץ, פרסם הרבה מאמרים, והפרופסורה לא איחרה לבוא, ואיתה תפקיד של מרצה באקדמיה. הוא אהב את ההרצאות שנתן, ופתאום חשב אולי החיים לא כאלה מעפנים כמו שהיו עד עכשיו. יום אחד, חודשיים אחרי תחילת שנת הלימודים, ניגשה אליו בסוף השיעור סטודנטית שלו. הוא אפילו לא היה בטוח שהוא זוכר איך קוראים לה. אף פעם לא היה לו זיכרון חזק בכל הנוגע לסטודנטים שלו. מיכל. ככה קוראים לה. אחרי שהיא הציצה לכל הכיוונים לוודא שאין אף אחד בסביבה, היא אמרה לו שהיא מאוהבת בו. ממש כך. הוא היה בטוח שדבר כזה יכול לקרות רק בסרטים שראה, או בספרים שקרא. אבל הנה זה קורה לו, פה, בחיים המעפנים שלו. לקח לו קצת זמן עד שהצליח להגיד משהו. ואז אמר לה שהוא לא מעוניין לפתח קשר מכל סוג שהוא עם סטודנטית שלו. חירבש לה משהו על אתיקה. אבל לא סגר את הדלת לגמרי. אמר לה שאם בסוף השנה עדיין תרגיש מה שהיא מרגישה עכשיו, שתבוא. והיא הרגישה. והיא באה. כל ההבדלים ביניהם לא שינו את מה שהיא הרגישה. הוא היה מבוגר ממנה ב20- שנה. חילוני. שמאלני. שום דבר לא קדוש בעיניו. איש מדע בכל רמ``ח איבריו. הכל ניתן לבחינה ולהפרכה מבחינתו. והיא... בחורה צעירה, ממשפחה דתית. באה ממנטליות כל כך שונה. אבל כל מה שהיא רצתה זה לחיות איתו. והיא לחצה להתחתן. והוא הרגיש טוב עם זה. קיבינימט, כמה טוב הוא הרגיש עם זה. אז הם התחתנו. ולמיכל יש משפחה ענקית. חמה כזאת. ופתאום הוא חשב על זה שעכשיו תהיה לו משפחה. משפחה אמיתית כזאת. כמו זאת שקרא עליה בספרים ושראה אותה בסרטים. אבל זה לא בדיוק היה כמו בסרטים. לאט לאט התחיל להבין שהמשפחה שלה ממש, אבל ממש לא מרוצה מהגבר שמיכל הביאה הביתה. שבויים בתפיסת עולמם, לא רצו לפתוח אשנב ולאפשר לו להציץ פנימה, וגם לא רצו להציץ החוצה מהעולם הזה. כשנולדו הילדות, הוא חשב שהדברים ישתנו. אבל זה לא שינה שום דבר. הוא מוקף ב``משפחה``. עשרות אנשים סביבו כל חג. אצל ההורים שלה. והוא ומיכל והילדות נשארים לישון שם כל חג. ופעם בכמה שבועות עושים שבת אצל ההורים שלה. ובמקום להרגיש חמימות ונעימות, הוא מרגיש שקוף. כי מבחינת המשפחה שלה, מיכל והילדות הן אלה שמגיעות לחג ולשבת. לא הוא ומיכל והילדות. רק מיכל והילדות. והם מדברים ככה גם לידו. לא מסתירים משהו. מיכל והילדות פה, מיכל והילדות שם. הוא לא קיים. ממש כך, באופן מילולי. לפעמים בא לו לצעוק להם: ``הלו!!!!! גם אני כאן. אתם לא יכולים לראות אותי מולכם ולהסתכל דרכי. אני לא שקוף! תנו לי להרגיש מה זאת משפחה. תאהבו אותי. תעטפו אותי. אני צריך אתכם!!!`` אבל הוא לא עושה את זה. למען מיכל והילדות...
הוא גדל בקיבוץ. והיה לו רע. לינה משותפת. כמעט אין קשר עם ההורים. בשירות הצבאי שלו היה אמור להיהרג לפחות 4 פעמים. ממש כך. אף אחד לא האמין שיצא חי מהאירועים שהיה מעורב בהם. עד גיל 24 שרד בקיבוץ. ואז לקח ת`רגליים והלך. לא ידע אפילו לאן. לאן שהרגליים יקחו אותו. ממש כך, באופן מילולי. חיפש את עצמו. החליט ללכת ללמוד משהו. פסיכולוגיה נראה לו אחלה. היה רעב ללחם. ממש כך, באופן מילולי. הסכים לעבוד בכל מה שיתנו לו. רק כדי שיוכל להתקיים. פיזית, כמובן. על הנפש כבר ויתר מזמן. לבד. לבד בעיר הגדולה. מבטיח לעצמו שהוא יראה לכולם מה זה. לא אכפת לו אפילו שאין מי שיתגאה בו בכלל. ההורים נפטרו, ובטח גם לא ממש היה אכפת להם. אח אחד בארץ, אח אחד בחו``ל, עם שניהם אין לו ממש קשר. לא יודע מה זו המילה הזו ``משפחה``. לא חווה את זה אף פעם. ראה בסרטים לפעמים מה זה, לפעמים קרא על זה. סיים תואר שני בהצטיינות ונסע לחו``ל לעשות דוקטורט. חזר לארץ, פרסם הרבה מאמרים, והפרופסורה לא איחרה לבוא, ואיתה תפקיד של מרצה באקדמיה. הוא אהב את ההרצאות שנתן, ופתאום חשב אולי החיים לא כאלה מעפנים כמו שהיו עד עכשיו. יום אחד, חודשיים אחרי תחילת שנת הלימודים, ניגשה אליו בסוף השיעור סטודנטית שלו. הוא אפילו לא היה בטוח שהוא זוכר איך קוראים לה. אף פעם לא היה לו זיכרון חזק בכל הנוגע לסטודנטים שלו. מיכל. ככה קוראים לה. אחרי שהיא הציצה לכל הכיוונים לוודא שאין אף אחד בסביבה, היא אמרה לו שהיא מאוהבת בו. ממש כך. הוא היה בטוח שדבר כזה יכול לקרות רק בסרטים שראה, או בספרים שקרא. אבל הנה זה קורה לו, פה, בחיים המעפנים שלו. לקח לו קצת זמן עד שהצליח להגיד משהו. ואז אמר לה שהוא לא מעוניין לפתח קשר מכל סוג שהוא עם סטודנטית שלו. חירבש לה משהו על אתיקה. אבל לא סגר את הדלת לגמרי. אמר לה שאם בסוף השנה עדיין תרגיש מה שהיא מרגישה עכשיו, שתבוא. והיא הרגישה. והיא באה. כל ההבדלים ביניהם לא שינו את מה שהיא הרגישה. הוא היה מבוגר ממנה ב20- שנה. חילוני. שמאלני. שום דבר לא קדוש בעיניו. איש מדע בכל רמ``ח איבריו. הכל ניתן לבחינה ולהפרכה מבחינתו. והיא... בחורה צעירה, ממשפחה דתית. באה ממנטליות כל כך שונה. אבל כל מה שהיא רצתה זה לחיות איתו. והיא לחצה להתחתן. והוא הרגיש טוב עם זה. קיבינימט, כמה טוב הוא הרגיש עם זה. אז הם התחתנו. ולמיכל יש משפחה ענקית. חמה כזאת. ופתאום הוא חשב על זה שעכשיו תהיה לו משפחה. משפחה אמיתית כזאת. כמו זאת שקרא עליה בספרים ושראה אותה בסרטים. אבל זה לא בדיוק היה כמו בסרטים. לאט לאט התחיל להבין שהמשפחה שלה ממש, אבל ממש לא מרוצה מהגבר שמיכל הביאה הביתה. שבויים בתפיסת עולמם, לא רצו לפתוח אשנב ולאפשר לו להציץ פנימה, וגם לא רצו להציץ החוצה מהעולם הזה. כשנולדו הילדות, הוא חשב שהדברים ישתנו. אבל זה לא שינה שום דבר. הוא מוקף ב``משפחה``. עשרות אנשים סביבו כל חג. אצל ההורים שלה. והוא ומיכל והילדות נשארים לישון שם כל חג. ופעם בכמה שבועות עושים שבת אצל ההורים שלה. ובמקום להרגיש חמימות ונעימות, הוא מרגיש שקוף. כי מבחינת המשפחה שלה, מיכל והילדות הן אלה שמגיעות לחג ולשבת. לא הוא ומיכל והילדות. רק מיכל והילדות. והם מדברים ככה גם לידו. לא מסתירים משהו. מיכל והילדות פה, מיכל והילדות שם. הוא לא קיים. ממש כך, באופן מילולי. לפעמים בא לו לצעוק להם: ``הלו!!!!! גם אני כאן. אתם לא יכולים לראות אותי מולכם ולהסתכל דרכי. אני לא שקוף! תנו לי להרגיש מה זאת משפחה. תאהבו אותי. תעטפו אותי. אני צריך אתכם!!!`` אבל הוא לא עושה את זה. למען מיכל והילדות...
