מייאש

[2b mind]

מייאש

אני רוצה להפוך שולחן.
לצעוק עליהם עד שלא תהיה להם ברירה אחרת.
לסרב לעזוב.
לכתוב מייל כועס אנונימי או לא.
לשבור את הכלים.

עייפתי. לא רוצה יותר

( עוד טיפול גרוע לפני )

 

[התקווה שבתוכי]

רגע

לא הבנתי, הפסיקו לך את הטיפול?

אם לא בואי רגע תעצרי, תסתכלי על הקשר שלך עם המטפל/ת ותנסי לזהות מה מפריע לך.
למה את מרגישה שהקשר הוא גרוע? ממתי? קרה משהו מסויים?
זו הזדמנות פז לעבוד על חלק בעייתי אצלנו ולנסות בתנאי מעבדה ללמוד דרכי התמודדות חדשות ועוד קצת על עצמנו.

(אני עובדת על זה בדיוק כבר 5 חודשים, אצלי זה נבע מהפחד הנוראי של להנטש ולסמוך לגמרי על מישהו אחר)

 

[חלומותשל אחרים]

למה גרוע?

אם החלטת מראש שהוא יהיה גרוע, אז הוא יהיה גרוע.
הייתה לי תקופה ארוכה של ייאוש מוחלט כזה מהטיפול. הייתי נכנסת לחדר ואשכרה צועקת על הפסיכולוג שהוא לא עוזר לי ושהכל בולשיט ושהוא יכול לדחוף את הפרויד הזה שלו.
ואז החלטתי לנסות להפסיק להיאבק. לתת לזה עוד צ'אנס בפעם המיליון. בינתיים זה מצליח.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

היי...

אני לא בטוחה שאני מבינה, את מה את עוזבת והאם ידעת את זה מראש ולמה, ואיך החלטת שהטיפול שיהיה הוא גרוע...
אשמח אם תרצי להסביר.

אבל גם עכשיו כשהרגשות ככה טעונים ומציפים,
אני תוהה למה לא לעשות את הדברים האלו, או לפחות את חלקם.
למה לא לכתוב את המייל הכועס? למה לא לצעוק או להגיד את מה שאת חושבת?

מחכה לשמוע ממך עוד.

 

[2b mind]

מסבירה

אוקי, אני אסביר. זה באמת לא פייר שאני כותבת ולא באמת מסבירה כלום.

כבר 4 וחצי חודשים אני בלי טיפול. לאט לאט ובהדרגה המצב נהיה לא טוב. ועכשיו אפשר להגיד שמאוד לא טוב.
הגשתי בקשה להתחיל טיפול פסיכולוגי מוזל יחסית באוניברסיטה. לפני שבועיים וחצי היה לי אינטק. הפסיכולוגית שעשתה לי את האינטק הייתה מעולה. היה לי חיבור איתה מהרגע הראשון. הרגשתי בנוח להגיד דברים שבשום טיפול אחר לא הרגשתי נוח להגיד. הרגשתי שהיא מבינה על מה אני מדברת. ויכולה להכיל והתמודד עם זה. הרגשתי שיש אופציה שדברים יקרו, שדברים ישתנו. הייתה לי חוויה שלא ציפיתי שתהיה.
אחרי האינטק דיברתי איתה בטלפון סיפרתי לה כמה מיוחד זה היה עבורי, וכמה הייתי רוצה שנמשיך להפגש.

בטיפול עצמו שהתחיל אתמול שובצתי אצל מישהי אחרת. אהיה כנה ואגיד שבאמת באתי מראש ברצון שלילי, כי אני עדיין רוצה את זאת של האינטק, אבל אמרתי אוקי ננסה.
לא הרגשתי איתה חיבור, לא הרגשתי שהיא מבינה על מה אני מדברת, לא הרגשתי שהיא יכולה להתמודד איתי, הרגשתי פשוט משוגעת.
אני יכולה לתת לזה הזדמנות ולהפגש איתה, אבל אני לא מרגישה שיש לה את היכולת לעזור לי. מה גם שהיא מתמחה והרגישה לי מאוד חסרת ביטחון. לא הייתה לי מספיק נוכחת ובעיקר לא הרגישה לי כמו מישהי שיש לה יכולת להתמודד עם החיים שלי כרגע.

זה מסתכל כי יש מישהי אחרת באותו מקום שאני מרגישה שיכול להיות איתה אחרת.
אני כועסת ומאוכזבת וטעונה.
חסרת כוח, מיואשת,
מצד אחד רוצה להלחם על להשיג לעצמי טיפול טוב... מצד שני סיפור חיי של החולה לא חולה מספיק ממשיך להיות. ובגדול אני מרגישה בביצה טובענית שלא ברור לי איך אני ממשיכה מכאן.

 

[התקווה שבתוכי]

בואי רגע נעצור ונחזור אחורה

הגעת לאינטייק מתוך רצון אמיתי ותקווה לשינוי, הגישה שלך הובילה בעצם לחיבור המיוחד הזה עם הפסיכולוגית. נכון, יש גם את הגורם האנושי, והכימיה הבסיסית בין אנשים, אבל לפי התיאור שלך אני מרגישה שהגישה החיובית שלך הובילה לתוצאה המאוד טובה.
כששמעת ששובצת למטפלת אחרת, מה הרגשת? נסי לתאר לעצמך איך הרגשת בגוף: כאב, חולשה, מתח. איפה בגוף הרגשת את זה? יש לזה אולי צבע, ריח, צליל מסוים?
נסי לכתוב לך תיאור מדויק, בלי ביקורת, של הדבר. איזה רגש מתאים לתיאור שלך?

אולי זה אכזבה? אולי תסכול? אולי ייאוש? אולי נפגעת מהם?
הכעס איננו רגש שאנו מרגישים ישר, הוא מגיע לכסות על רגש אחר שאנו תופסים כרגש שלילי, ככזה שאסור להרגיש אותו.
ברגע שתביני מה בדיוק הרגשת בשנייה הראשונה הזו, תדעי מה לעשות הלאה.

אני פה להמשיך להקשיב לך

 

[2b mind]

ט

הייתה לזה תחושה שהשמיים נופלים. שהרצפה קורסת.
הרגשתי כמו אני בכיתה ו', בפעם הראשונה שגילו שאני לא אוכלת ואף אחד לא עשה עם זה שום דבר.
הרגשתי הכי לבד שיש בעולם. הרגשתי שלא רואים *אותי*.
הרגשתי שמוותרים עלי.
הרגשתי מאוכזבת ודחויה.
הרגשתי שתמיד זה יהיה המאבק שאהיה בו שלעולם אין סיכוי למשהו אחר..
ושאין לי כוח לקום שוב ולנסות מחדש.

 

[התקווה שבתוכי]

האמת הפנימית הזו

היא זו שיכולה לעזור לך.

למה שלא תלכי ותגידי את כל זה למנהלת של המרכז. אולי אפילו במכתב...
נסי לגרום להם באמת להבין אותך ולראות איך את מרגישה עם המצב, בלי כעס.

 

[lital172]

...

הרגשה כואבת מאוד. אבל מה שחשוב זה שאת רואה את עצמך את דואגת לעצמך עכשיו. את מעניקה לך עזרה.
וזה יותר חשוב מכל אחד אחר שיראה. אני מאמינה שאם תפתחי את הלב ותדברי.. תתני לעוד אנשים לראות אותך... את מי שאת. את כל מה ששבור לך בפנים.

 

[חלומותשל אחרים]

ומהצד הפרקטי יותר-

את יכולה לנסות לבקש את ההיא מהאינטייק?

 

[2b mind]

ביקשתי

לא קיבלתי.

אני מתלבטת אם לבקש שוב...
ואם כן, אז לא יודע כמה רחוק ללכת עם הבקשה הזאת.

 

[levshavur]

לB מיינד

שלום לך
אני חושבת שאל תוותרי על פסיכולוגית טובה!!! תתעקשי שאת רוצה את זאת
מהאינטייק תגידי שהיה לך קשה עם זאת שנתנו לך...לגביי זה שנתנו לך מתמחה יש עליה פיקוח ואם היא לא בסדר כדאי שתגידי את זה.
אצלנו בהוסטל הגיעו שני תלמידים של עבודה סוציאלית (כי יש רק שני עובדים
סוציאליים ל 30 אנשים) שאלתי אותם איזו שנה הם לומדים הם אמרו שנה א' אני לא
מבינה איך נותנים לאנשים שאפילו לא גמרו ללמוד סמסטר אחד וכבר הם אמורים להיות עובדים סוציאליים לאנשים...

חוץ מיזה הם יבואו רק פעם בשבוע ולא יהיו זמינים בשאר
הזמן. אני לא מתכוננת לוותר על העובדת הסוציאלית שלי אני אצלה כבר 3 שנים!
לבשה

 

[2b mind]

תודה על התגובה

רק אציין שיכול להיות שהחדשה בסדר גמור, פשוט לא *לי*.
(מצטערת, התעייפתי.)



(ולגבי מה שכתבת על העו"סים ושנה א',
אם תרצי אסביר לך על זה כמה דברים במסר, המציאות קצת שונה ממה שתיארת.)

 

[lital172]

מתוקה.

אני מבינה מאוד את הכעס שלך. עד שמצאת תקשורת טובה ומישהי שעושה לך השה טובה להפתח אליה.. באה האכזבה שהיא לא תהיה שם. אני לא עודעת מה להציע לך אבל בעיני זה שאת עושה צעדים משמעותיים כאלה זה המון ויש בך את הרצון. ואני בכל זאת אציע לך לנסות... לבוא ולהפתח. לנסות לתת למישהי לעזור גם אם זו לא תהיה אותה אחת. לבחון אם זה באמת יכול להרגיש לך אם תבואי כל כולך לזה. וכמובן שאם לא אז כן להילחם על ההיא. אבל תנסי מתוקה. אני מבינה שזה הוציא לך את כל האויר. אני מאמינה שאם יהיה לך את המקום ... את תכווני את התהליך של עצמך...
אל תוותרי... מגיע לך טיפול טוב... לפעמים לא הכל קורה כמו שאנחנו רוצים וגם לזה יש סיבות שמגלים עם הזמן.
אם לא ננסה לא נדע ולא נגיע לשום מקום...

מה את אומרת? תתני לזה צאנ׳ס,?

 

[lital172]

הרגשה..

 

[2b mind]

אני אומרת ש..

(לא בא לי לתת צ'אנס, בא לי לבעוט בכולם)

נניח שנותנים צ'אנס, כמה זמן "צריך" לעשות את זה?
מתי אתה יודע להגיד אם אתה נמצא במקום שנכון לך או לא? (שבוע? שבועיים? ארבעה? חדש? חודשיים? שנה? שלוש שנים?) באמת אני שואלת כמה זמן?
ולמה בכלל להפשר? נכון, אולי אם השניה הקשר יכול להבנות ולהגיע למקום טוב, אבל הוא גם יכול להבנות ולהבנות ולא להגיע לשום מקום, אז למה בכלל להתאמץ על זה כשאני *יודעת* שיש מישהי אחרת שאיתה זה כבר שם?

אני באמת שואלת, ללא טיפת כעס, זה חשוב שאת אומרת את הדברים... אני פשוט עמוסה במחשבות של האם אני מתעקשת סתם... או שבכלל זאת התעקשות חשובה שאני צריכה לא לוותר עליה. לא יודעת.

 

[lital172]

ממשיכה.. טוב שכתבת.

תראי מה שעולה לי בראש זה שכנראה היה לה תפקיד בחיים שלך לעורר אותך לרצות טיפול. לרצות להפתח ושם זה נגמר התפקיד שלה ועכשיו יהיהלך משיהי אחרת שתתחילי אתהתהליך הזה איתה . מבינה? לפעמים אנשים מסויימים באים רק לרגעלחיים שלנו לעורר אותנו ולתת לנו לקוות ונעלמים. חשוב שנזכור שהרגשנו שזה יכול להיות ושזה אפשרי. את מתעקשת וזה בסדר. גמור וכל כך מובן. וכן מכעיס ומשגע. אבל ניסית ואמרו לך שלא. אולי לנסות שוב להגיד מאיזה מקום זה בא אבל אם זה לא הולך לא לוותר על עצמך. את רוצה טיפול. את רוצה להצליח להוציא את כל הרגשות השליליים ולהיבנות. שנותנים צאנ׳ס זה בדרך כלל כמה פגישות שבאמת באים לדבר ולנסות להרגיש טוב ואת תרגישי לבד אם זה זה או לא.
אבל חשוב שלא תפסיקי לנסות ותבחרי בך לא משנה מי יהיה מולך. תבחרי בך.

שמחה לכתוב לך.

 

[חלומותשל אחרים]

אין לזה זמן מוגבל

עם הדיאטנית הראשונה שלי- היה קליק מהרגע הראשון. ובאמת היה שם קשר מדהים.
כשעברתי לתה"ש התבאסתי על הדיאטניות שם, כי לא היה לי קשר כזה איתן. מצד שני איכשהו כל המסגרת שם מביאה אותי לתוצאות טובות יותר.

עם הפסיכולוגית הראשונה בהתחלה היה לי בסדר. אח"כ הייתה לי תקופה של "היי" ממנה, ואז התברר לי שהיא פשוט לא מתאימה לי. סה"כ הייתי אצלה שנה וחצי.
עם הפסיכולוג הנוכחי- בהתחלה היו לי המון התנגדויות, קודם כל כי הוא גבר. אח"כ התרגלתי. כשהייתי באשפוז יצא לי להכיר הרבה פסיכולוגיות אחרות והתעצבנתי שלא קיבלתי אחת מהן. הייתי בטוחה שהן יעזרו לי יותר. אבל ככה זה במסגרות ציבוריות- אין אפשרות בחירה. אני בטיפול אצלו כבר יותר משנתיים לדעתי. יש כל מיני תקופות. יש תקופות של שתיקות, תקופות של כעס, תקופות של "סתם".
דווקא בתקופה האחרונה אני יותר מעריכה אותו ומקבלת מהטיפול הרבה יותר. אולי כי הפסקתי להילחם בטיפול ובשאלות של איך זה אמור לעזור ולמה לא זה עוזר ומתי זה יעזור כבר.

בקיצור- תנסי לבקש שוב. תנסי אולי לכתוב מכתב מפואר ומנומק כזה.
אם לא- תני לזה צ'אנס אמיתי. אין לך מה להפסיד.
ולגבי החוסר ניסיון שלה- זה יכול להיות גם יתרון. אולי היא פחות מקובעת לשיטת טיפול מסויימת ויותר תזרום איתך.