מיחזור

[טליונת1]

מיחזור

יש לי נטייה אמנותית, ואני אוספת המון חפצים, אני ממחזרת אותם, הופכת אותם לעיסת נייר ועוד. שאלתי, המרפסת הופכת להיות כמו מחסן. אני מודעת לכך שריבוי חפצים לא מועיל ומבלבל אבל אין לי מקום להכניס לתוך ארון, כגון עיתונים ישנים, בקבוקים וכו'. מה אפשר לעשות בענין? האם העומס של החפצים משפיע? (הם בעיקר על הריצפה מתחת לשולחן או מצדדיו, אין עומס על הקירות. השולחן גם די עמוס בחלקו (שולחן גדול של ארכיטקטים) אבל יש חלק שנשאר נקי. אי אפשר לסדר כל פעם, זו עבודה שוטפת של מכחולים וכו' תודה מראש

 

[א ב י ב ה חיים טובים]

יש לי שאלה נוספת...

מה את עושה עם המוצרים הממוחזרים? אחרי שהפכת את הדברים לעסית נייר, מה את עושה איתם? ועוד שני דברים... 1) כן, כן אפשר לסדר כל פעם. 2) עומס סביבתי יוצר עומס ריגשי ומחשבתי. ועכשיו, לבחור את מה שאת רוצה, כרגיל.

 

[טליונת1]

הופכת אותם לאמנות - בובות, תמונות ו

וכו'. כלומר, את כל החלקים כמו קופסאת קרטון סתמיות אני הופכת לכלי קיבול, לקופסא אסתטית וכו'. אני אצרף לדוגמא..

 

[א ב י ב ה חיים טובים]

ו...?

מה את עושה עם האומנות? לאיפה זה הולך?

 

[טליונת1]

לקישוט הבית.... לחדר של הילדות

לסלון וכו' (לפי מה שאת מבינה הבית די עמוס ב"חפצי אמנות")

 

[א ב י ב ה חיים טובים]

ממה שאני מבינה...

הבית הרבה יותר מעמוס... מה את מתכוונת לעשות,להמשיך ולמלא את הבית? מה יהיה אחרי שלא יהיה מקום? האם את חושבת שכדאי להגיע למצב זה?

 

[טליונת1]

אני אולי אמכור או אתן מתנות, אני

מקווה לא להגיע למצב של מחסן בכל הבית, רק המרפסת.. קשה לי עם המינימליזם, אני אוהבת שיש לי הרבה חפצים, תמונות וכו' אני מרגישה שזה ביתי ולא מנוכר. אני מעלה מבט לסלון, והאם הוא נראה עמוס מדיי?

 

[טליונת1]

מעלה תמונה של הסלון..

 

[א ב י ב ה חיים טובים]

לא הייתי אומרת שהוא עמוס מדי

אבל בהחלט הולך בכיוון הזה. לא מדובר במינימליזם. המרחב צריך להיות אורירי, מאורגן ויעיל, מה שלא נראה בסלון שלך. מהנקודה הזו ועד למינימליזם יש עוד הרבה בדרך... פנג שוי אינו מינימליזם אבל... ממקד אותך במה שאת צריכה ומועיל לחייך. ברגע שיש הפנמה של העובדה שמה שלא מועיל, עלול להפריע ואף להזיק... יותר קל על הפרידה ממנו. וגם אז...לא תמיד זה קל. גם מחסן במרפסת לא מומלץ את התשובה הטובה ביותר לגבי עמוס מדי, כן או לא, אפשר לתת רק במקום עצמו כי הסלון הוא חלק מכל הבית ובתמונה אין לנו אפשרות לבחון את כל המרחב שבו את מתגוררת עם בני ביתך.

 

[טליונת1]

האמת היא שיש לי הרבה חפצים

בחדר של הבנות אני משתדלת לנפות אבל יש המון צעצועים והרבה פריטים, אבל האמצע, כמו בסלון, הוא מאוורר. כל המשחקים הם בצידי המיטה/שולחן/קיר. אבל יש כמובן תמונות, בובות, וספרים (אני יודעת שזה לא טוב אבל אין לי היכן לשים את ספרי הילדים). מאד קשה לי להיפטר מדברים (פעם הייתי מדביקה דברים שנשברים, היום נגמלתי מזה) ואם קשה לי לבחור בין שני דברים אני פשוט רוכשת את שניהם.. יש לי סנטימנטליות לכל מיני דברים ואני לא מוסרת מהר דברים. (בבגדים הצלחתי לעבוד על עצמי ואני מוסרת יותר בקלות, היום הבגדים זה לא מה שהיה פעם וכל בגד יחסית הוא זול). מה אפשר לעשות? אם הדברים נמצאים בארונות ולא בחוץ זה איכשהו מוריד מהעומס? גם במטבח ובחדר השינה, יש הרבה מסביב-חפצים, תמונות וכו' אבל אני לא מרגישה שזה מהווה עומס (רק במשפחה, הסבתאש/אמא/חמות אומרות שיש לי הרבה חפצים ..) הבעיה שלי היא לסדר, בחדר הילדים לוקח לי המון זמן. אבל אני מוכנה לשלם את המחיר... בקיצור, אם אני נהנית מכך יש בזה פסול? יש לזה השפעה בלי שאני מרגישה? אני אוהבת את הבית ולא מרגישה בו מחנק וכו' את חושבת שיש קשר בין העומס לבין זה שאני לא מתמקדת בדבר מסויים ופועלת בכמה אפיקים?

 

[א ב י ב ה חיים טובים]

עומס, לא משנה היכן הוא נמצא

אם זה בארון (שממנו תמיד כדאי לצאת) או ליד הקירות, או מאחורי הדלת באמבטיה או בתוך ארונית קלטות הוידאו שבמקרה מצאנו בה עוד מקום או מעל לארונות ועוד ועוד ועוד...תמיד מעמיס ופוגע באיכות החיים שלנו. פנג שוי נוגע בדיוק בנקודות שקשות לנו. כל מי שהתנסה אי פעם בפינוי רציני על פי הפנג שוי, לא בפסח או ראש השנה, או "סתם כי בא לי"... יודע שזה קשה, מאיים, מפחיד, אבל...מאוד מאוד כדאי ומשתלם בסופו של דבר. כן, יש לזה השפעה בלי שאת מרגישה, את רוב הדברים אנחנו לא מרגישים או מתרגלים/רגילים אליהם. יש קשר הדוק בין עומס לחוסר מיקוד. הדוק ביותר. בוקר טוב

 

[טליונת1]

תודה אביבה. קראתי כעת את המאמר

לגבי החפצים. נדהמתי שההמלצה היא גם לזרוק כל מיני תעודות, מסמכים וכו' לגביי זה נראה דמיוני, אני אוהבת לתעד, מצלמת הרבה ושומרת, כמו שהבנת, כל מיני דברים. מה לגבי תמונות שמצלמים. האם לא מומלץ להחזיק הרבה אלבומים? את יודעת איך זה בילד הראשון, לא מפסיקים לצלם.... עם השנייה יותר נרגעתי אבל בכל זאת ... מה לגבי תקליטים, שכבר לא שומעים, אבל הם נכס.. חוברות של מסע אחר וכו' וכו'. היכן עובר הגבול, לא הבנתי? מה שלא משמש אותי אני צריכה להעיף? מה עם חפצים שהם רק לשם ההנאה ולא לשימוש, כמו מזכרות, וכו'

 

[א ב י ב ה חיים טובים]

את חמודה

אני מבינה שזה דמיוני, קשה ולא צריך עכשיו גם להעיף הכל אם את מתקשה. כל דבר, ולו הקטן ביותר שתעשי בכיוון, ישפר! את מקסימה אותי בפתיחות שלך והרצון לשפר שהם כבר לכשעצמם יעשו טוב. הגבול אינו נראה לעין, הוא נמצא בכל אחד מאיתנו בצורה אישית.בבטן. את מחליטה עד כמה רחוק את רוצה ללכת, אחרי שכל פעם את עושה צעד קטן. בעקרון, כן, מה שלא משמש ומועיל - עוצר, חוסם ומפריע אבל... לאט לאט, לא צריך להזמין (עדיין) את המשאית. החליטי עם פרויקט אחד ולו הקטן ביותר שאת עושה, ועשי אותו עד הסוף, בלי הנחות, בלי התלבטויות ולמרות כאבי הבטן... זה לא קל אבל יש לעשות זאת בצורה ממוקדת ובלי הנחות כמו "את זה אני אעשה מחר"..."התעייפתי, נבהלתי, קראו לי לגן וכו'". אני כבר אומרת לך, שהמוח תמיד יגיד לך למה לא לעשות את זה... לא להקשיב לו. הוא תמיד נגד שינויים ושיפורים. המוח מאוד אוהב היום בדיוק את מה שהיה אתמול.שינוי מביא איתו המוווון התלבטויות, שאלות, פחדים ובעיקר חרדה מהלא ידוע. מזכרות, הן סמלים חיצוניים לזכרונות שנמצאים ממילא במוח שלנו גם בלעדיהן... אני לא צריכה את תמונות מהחתונה כדי להזכר בה אבל...אפשר לשמר כמה ממנה, לא את כל המגירות/אלבומים/קלטות ואולי אף בגדים מאירוע זה. להוריד בכמויות זה מאוד חשוב. לא להעיף לגמרי אלא להוריד בצורה דרסטית את הכמויות.

 

[טליונת1]

אביבה, המון תודות, נרגעתי.. וכמו שנ

שנאמר אצל היוונים "הכל במידה"....אני אנסה להפנים זאת..

 

[א ב י ב ה חיים טובים]

בדיוק!

עשי זאת לאט אבל בלי "להירדם" בדרך... זיכרי שתמיד יש עוד מה לעשות, וכמה שתעשי יותר בכיוון הזה, כך תרגישי שאת מתמקדת לעבר המטרה/ות שלך.