מיומנה של סינדרלה
גברת לוזיאלה העירה אותי. קולה הקר על הבוקר עורר בי צמרמורת קרה, וגרם לי להתעטף כולי בשמיכת הפוך הירוקה, שגלשה אט-אט החוצה, כמו חילזון סקרן, אל מעבר לציפה הפירחונית. בשום פנים ואופן, לחשתי, אינני יכולה להתחיל כך את הבוקר. כבשתי את פניי בכרית העטויית סאטן-אפרסק, חיי שעטנז, ומלמלתי, לא קמה, לא קמה, בעוד עיניי עצומות ותודעתי מנסה לשווא לשוב אל השינה. כן, היו כמה זוטות פעוטות שהיה עלי לעשות הבוקר. הם הרי צריכים לדעת, שכדי שאמלא חובותיי עליהם להעירני בחביבות. מה רע היה, לו היה מישהו מתישב, על קצה מיטתי, ומעוררני בחיבה, כולו דאגה עמוקה לשלומי, עת מפציע היום החדש. מה נחמד היה, לו היה נמצא בעולם איש, שהיה מגיש קפה למיטתי, ומושיט לי סיגריה דלוקה בעשן מסתלסל! אין ספק כי אז היו ימיי נפתחים במרץ רב, וכל כולי הייתי ערוכה, לפעילות פוריה. בכל אופן, עקב סירובי הנואל לפקוח את עיניי, סיננה גברת לוזיאלה את מורת רוחה ממני, בקול כה קר, שהקפיאני חרש במיטתי וגרם לי לחוש, כי הנני האדם הבודד בעולם. עצמתי את עיניי בחוזקה וקיללתי שוב את העדרו של התריס בחדרי, מה שגרם לאורה חסר הטקט של השמש לזמזם סביב פניי כיתוש הביצות. אם כך, עלי לקום, הרהרתי, ושקעתי בשינה טרופת-דעת לעוד אי אלו שעות מספר. טריקת דלת קרה העירתני בשנית. היא הלכה! זממתי מתחת לשמיכה. דשדשתי במכנסיים פירחוניים מן המיטה, ושעת צהריים שוממה קיבלה את פניי. למקלחת, ציויתי על עצמי בנימוס. לא מזמן החלטתי החלטה כבדת ראש בדבר האופן הנקי והמסודר בו עלי לחיות את חיי. גדשתי שלוש כפיות סוכר אל כוס הקפה והדלקתי את הסיגריה הראשונה של הבוקר. בוקר טוב, בירכתי את עצמי ושקעתי בתוגה עמוקה. הבטתי לימיני ולשמאלי ביאוש. שרכתי דרכי בגרביים היישר אל המחשב. התחברתי לאינטרנט. ליהגתי לי. חשתי את כל קול העדר חיי, ואף הקשבתי בטלפון לקול בכייה השקט של בחורה אחת. אה, להיפגע מאהבה, נאמתי לה. כל המין הגברי הם נבלות, פיהקתי. היא בכתה חרש. הסתערתי על המטבח וטבלתי ביגלה וואפלים בקערת חלב. פרורים של שוקולד מצופה הכתימו את המכנסיים הפירחוניים שלי. טיפות גדולות של חלב פרה ניתזו על השולחן. אה, את פאטתית, צחקקתי ברשעות. טוב שאף אחד חוץ ממני לא רואה אותך, נזפתי בעצמי, והתבוננתי לצדדים לוודא היטב שאכן לא עומד שם איש. עזבי אותי בשקט, רטן בי מאי-שם קול בכייני. יצאתי לגינה לעשן סיגריה והסתכלתי באדישות בחתולים שמלחמת חורמה נלחמתי כדי שגברת לוזיאלה תואיל לארחם בחצרה. תפסתי פיסת שמש והשתרעתי על הדשא, מותירה שובלים ירקרקים צמחיים על מכנסי פרחים. כך אני והבדידות רכנו זו לצידה של זו. היא ליטפה את ראשי בסנטימנטליות כה עמוקה, מה שגרם לי לרוץ אל הבית ולהתחבר שוב לאינטרנט. חבורת אנשים וירטואלים הקניטה זו את זו. הם צהלו לשובי. תמנונית! הם קראו לי. בהיתי בצג המרצד בתיקשורת אנושית דמומה, וחשבתי, אה, אולי גם הוא יבוא. הוא לא בא. מלנכוליה ריקה ירדה עלי, והשקט הביתי בוילה הענקית עוררני פתע מועקה. שמתי מוצרט קולני. לא ינגנו לי היום חלילי הקסם, נאנחתי לי בלחש. קולות הקלדה ענו לי במורת רוח. מה שלומך, שאלה אותי בדומיה החברה הבוכיה על הצג. פרטתי לה באריכות, עד לפרטים הדקים ביותר, את מצב רוחי הנוכחי. היא כיבתה את המחשב, צריכה ללכת, טענה. מאהב וירטואלי ניסה לשכנע אותי באמיתות רגשותיו. ירדתי חרש לגינה. בחוץ זרחה החשיכה. התנדנדתי חרש מול האילנות השורקים. בידי אחזתי את הסיגריה הדלוקה, כאילו תפסתי גחלילית. הערמתי עלייך, מה, אמרתי לסיגריה. אפר צנח על הדשא. נאנחתי: שתיקה ואפלה! איפה אתה, אל אכזר? נהמתי אל עבר שמיים שחורים. לפתע, הפציע עיגול אור גדול ובהיר מעל הגגות. שלום, אמרתי לירח, ידעתי שתבוא. חייכתי אליו. הוא לא הגיב. היה זה ירח מלא וזוהר, עגול לחלוטין. אז מה ככה, אמרתי לו. הוא לא השיב לי ורק המשיך לקרון באורו הלבן. אני שמחה שבאת, לחשתי לו, להביא מעט אור לחיי. הבטתי בו בהערכה רבה. אני לא לבד אה, התנדנדתי על הנדנדה בגינה של גברת לוזיאלה. הירח חבר שלי, הרמתי ראש בגאווה. גינה חשוכה וריקה קידמה את פניי. רחובות שוממים בערפילי לילה. נכנסתי הביתה והלכתי לישון. לישון קולות קשים נוקשים של מטאטא העירוני משנתי. היום יום הנקיון! כך ירדה עלי ההכרה, מצמררת. עכשיו וודאי כבר שעת צהריים. עיניים חודרות מהאשמה הופנו כלפיי בדמיוני: מדוע לא קמת מהמיטה? רחשים מוזרים עלו מכל פינות הבית, קולות של דברים נסחטים וצלילי קרצוף. בחשש מה הרמתי ראשי אל השעון. שעת קימה הגונה קידמה את פניי: בוקר! בוקר ניערתי את תודעתי ודידיתי החוצה. בית מלוכלך, מעוטר כוסות קפה נשכחות, קידם את פניי. נשמתי לרווחה. גברת לוזיאלה ירדה במדרגות עם משקפי שמש גדולים. בלי מילה פנתה ויצאה את הבית. מלאת מרץ וכוונות טובות נעמדתי מול הכיור השופע צלוחיות דביקות ושיירי קטשופ, גלעיני אפרסמון ואשכול ערום מענבים. נוח, היונה כבר עפה עם עלה של זית, שרתי. חרצן של זית התגלגל על השולחן. גברת לוזיאלה אוהבת זיתים ומלפפונים חמוצים. גברת לוזיאלה אוהבת אני חיה חיים מסודרים ונקיים, מלמלתי לעצמי, בעודי שופכת הררי סבון על השיש. הכל בשליטה. גברת לוזיאלה שבה הביתה. יצאנו לעשן סיגריה בגינה. תשמעי, היא אמרה לי, אנחנו דיברנו על זה, את צריכה לצאת לחיים עצמאיים. שקעתי בכסא הפלסטיק הלבן. חסרת אונים הרמתי ראשי מעלה, תרה אחר ידידי הירח מאמש. שמיים כחולים והחלטיים, נטולי לבנה, קידמו את פניי. הם רוצים שאלך. לאן אלך? ישבנו אני וגברת לוזיאלה ונשפנו בשתיקה את העשן, לא מביטות זו בזו. כעיזה מדושנת רעיתי כאן על אדמתה. חייכתי בחולשה. הם רוצים שאלך. אולי לא ניקיתי מספיק טוב את המטבח? נכנסתי הביתה והתכרבלתי במיטתי. בבוקר קמתי בחשיבות עצמית רבה ונסעתי לאוניברסיטה. הבעייה הפסיכופיזית, כך אני מכנה מצב בו גוף ונפש בועטים זה בזו ועינייהם קרועות באיבה. יש זמן לכוס קפה, לגימה קטיפתית, חלב חם, קצף? נכנסתי לבית-הקפה באוניברסיטה והתישבתי בפינתי וחשבתי ,האם הנסיך יזהה אותי כאן בבית הקפה? סינדרלות הרי לא שותות קפה...
גברת לוזיאלה העירה אותי. קולה הקר על הבוקר עורר בי צמרמורת קרה, וגרם לי להתעטף כולי בשמיכת הפוך הירוקה, שגלשה אט-אט החוצה, כמו חילזון סקרן, אל מעבר לציפה הפירחונית. בשום פנים ואופן, לחשתי, אינני יכולה להתחיל כך את הבוקר. כבשתי את פניי בכרית העטויית סאטן-אפרסק, חיי שעטנז, ומלמלתי, לא קמה, לא קמה, בעוד עיניי עצומות ותודעתי מנסה לשווא לשוב אל השינה. כן, היו כמה זוטות פעוטות שהיה עלי לעשות הבוקר. הם הרי צריכים לדעת, שכדי שאמלא חובותיי עליהם להעירני בחביבות. מה רע היה, לו היה מישהו מתישב, על קצה מיטתי, ומעוררני בחיבה, כולו דאגה עמוקה לשלומי, עת מפציע היום החדש. מה נחמד היה, לו היה נמצא בעולם איש, שהיה מגיש קפה למיטתי, ומושיט לי סיגריה דלוקה בעשן מסתלסל! אין ספק כי אז היו ימיי נפתחים במרץ רב, וכל כולי הייתי ערוכה, לפעילות פוריה. בכל אופן, עקב סירובי הנואל לפקוח את עיניי, סיננה גברת לוזיאלה את מורת רוחה ממני, בקול כה קר, שהקפיאני חרש במיטתי וגרם לי לחוש, כי הנני האדם הבודד בעולם. עצמתי את עיניי בחוזקה וקיללתי שוב את העדרו של התריס בחדרי, מה שגרם לאורה חסר הטקט של השמש לזמזם סביב פניי כיתוש הביצות. אם כך, עלי לקום, הרהרתי, ושקעתי בשינה טרופת-דעת לעוד אי אלו שעות מספר. טריקת דלת קרה העירתני בשנית. היא הלכה! זממתי מתחת לשמיכה. דשדשתי במכנסיים פירחוניים מן המיטה, ושעת צהריים שוממה קיבלה את פניי. למקלחת, ציויתי על עצמי בנימוס. לא מזמן החלטתי החלטה כבדת ראש בדבר האופן הנקי והמסודר בו עלי לחיות את חיי. גדשתי שלוש כפיות סוכר אל כוס הקפה והדלקתי את הסיגריה הראשונה של הבוקר. בוקר טוב, בירכתי את עצמי ושקעתי בתוגה עמוקה. הבטתי לימיני ולשמאלי ביאוש. שרכתי דרכי בגרביים היישר אל המחשב. התחברתי לאינטרנט. ליהגתי לי. חשתי את כל קול העדר חיי, ואף הקשבתי בטלפון לקול בכייה השקט של בחורה אחת. אה, להיפגע מאהבה, נאמתי לה. כל המין הגברי הם נבלות, פיהקתי. היא בכתה חרש. הסתערתי על המטבח וטבלתי ביגלה וואפלים בקערת חלב. פרורים של שוקולד מצופה הכתימו את המכנסיים הפירחוניים שלי. טיפות גדולות של חלב פרה ניתזו על השולחן. אה, את פאטתית, צחקקתי ברשעות. טוב שאף אחד חוץ ממני לא רואה אותך, נזפתי בעצמי, והתבוננתי לצדדים לוודא היטב שאכן לא עומד שם איש. עזבי אותי בשקט, רטן בי מאי-שם קול בכייני. יצאתי לגינה לעשן סיגריה והסתכלתי באדישות בחתולים שמלחמת חורמה נלחמתי כדי שגברת לוזיאלה תואיל לארחם בחצרה. תפסתי פיסת שמש והשתרעתי על הדשא, מותירה שובלים ירקרקים צמחיים על מכנסי פרחים. כך אני והבדידות רכנו זו לצידה של זו. היא ליטפה את ראשי בסנטימנטליות כה עמוקה, מה שגרם לי לרוץ אל הבית ולהתחבר שוב לאינטרנט. חבורת אנשים וירטואלים הקניטה זו את זו. הם צהלו לשובי. תמנונית! הם קראו לי. בהיתי בצג המרצד בתיקשורת אנושית דמומה, וחשבתי, אה, אולי גם הוא יבוא. הוא לא בא. מלנכוליה ריקה ירדה עלי, והשקט הביתי בוילה הענקית עוררני פתע מועקה. שמתי מוצרט קולני. לא ינגנו לי היום חלילי הקסם, נאנחתי לי בלחש. קולות הקלדה ענו לי במורת רוח. מה שלומך, שאלה אותי בדומיה החברה הבוכיה על הצג. פרטתי לה באריכות, עד לפרטים הדקים ביותר, את מצב רוחי הנוכחי. היא כיבתה את המחשב, צריכה ללכת, טענה. מאהב וירטואלי ניסה לשכנע אותי באמיתות רגשותיו. ירדתי חרש לגינה. בחוץ זרחה החשיכה. התנדנדתי חרש מול האילנות השורקים. בידי אחזתי את הסיגריה הדלוקה, כאילו תפסתי גחלילית. הערמתי עלייך, מה, אמרתי לסיגריה. אפר צנח על הדשא. נאנחתי: שתיקה ואפלה! איפה אתה, אל אכזר? נהמתי אל עבר שמיים שחורים. לפתע, הפציע עיגול אור גדול ובהיר מעל הגגות. שלום, אמרתי לירח, ידעתי שתבוא. חייכתי אליו. הוא לא הגיב. היה זה ירח מלא וזוהר, עגול לחלוטין. אז מה ככה, אמרתי לו. הוא לא השיב לי ורק המשיך לקרון באורו הלבן. אני שמחה שבאת, לחשתי לו, להביא מעט אור לחיי. הבטתי בו בהערכה רבה. אני לא לבד אה, התנדנדתי על הנדנדה בגינה של גברת לוזיאלה. הירח חבר שלי, הרמתי ראש בגאווה. גינה חשוכה וריקה קידמה את פניי. רחובות שוממים בערפילי לילה. נכנסתי הביתה והלכתי לישון. לישון קולות קשים נוקשים של מטאטא העירוני משנתי. היום יום הנקיון! כך ירדה עלי ההכרה, מצמררת. עכשיו וודאי כבר שעת צהריים. עיניים חודרות מהאשמה הופנו כלפיי בדמיוני: מדוע לא קמת מהמיטה? רחשים מוזרים עלו מכל פינות הבית, קולות של דברים נסחטים וצלילי קרצוף. בחשש מה הרמתי ראשי אל השעון. שעת קימה הגונה קידמה את פניי: בוקר! בוקר ניערתי את תודעתי ודידיתי החוצה. בית מלוכלך, מעוטר כוסות קפה נשכחות, קידם את פניי. נשמתי לרווחה. גברת לוזיאלה ירדה במדרגות עם משקפי שמש גדולים. בלי מילה פנתה ויצאה את הבית. מלאת מרץ וכוונות טובות נעמדתי מול הכיור השופע צלוחיות דביקות ושיירי קטשופ, גלעיני אפרסמון ואשכול ערום מענבים. נוח, היונה כבר עפה עם עלה של זית, שרתי. חרצן של זית התגלגל על השולחן. גברת לוזיאלה אוהבת זיתים ומלפפונים חמוצים. גברת לוזיאלה אוהבת אני חיה חיים מסודרים ונקיים, מלמלתי לעצמי, בעודי שופכת הררי סבון על השיש. הכל בשליטה. גברת לוזיאלה שבה הביתה. יצאנו לעשן סיגריה בגינה. תשמעי, היא אמרה לי, אנחנו דיברנו על זה, את צריכה לצאת לחיים עצמאיים. שקעתי בכסא הפלסטיק הלבן. חסרת אונים הרמתי ראשי מעלה, תרה אחר ידידי הירח מאמש. שמיים כחולים והחלטיים, נטולי לבנה, קידמו את פניי. הם רוצים שאלך. לאן אלך? ישבנו אני וגברת לוזיאלה ונשפנו בשתיקה את העשן, לא מביטות זו בזו. כעיזה מדושנת רעיתי כאן על אדמתה. חייכתי בחולשה. הם רוצים שאלך. אולי לא ניקיתי מספיק טוב את המטבח? נכנסתי הביתה והתכרבלתי במיטתי. בבוקר קמתי בחשיבות עצמית רבה ונסעתי לאוניברסיטה. הבעייה הפסיכופיזית, כך אני מכנה מצב בו גוף ונפש בועטים זה בזו ועינייהם קרועות באיבה. יש זמן לכוס קפה, לגימה קטיפתית, חלב חם, קצף? נכנסתי לבית-הקפה באוניברסיטה והתישבתי בפינתי וחשבתי ,האם הנסיך יזהה אותי כאן בבית הקפה? סינדרלות הרי לא שותות קפה...
