מיואש / נחוש?
אהלן,
אז זו פעם ראשונה שאני איי פעם כותב כאן....כנראה שאני באמת אובד עצות, או שמא צריך חיזוק?
אני בן 24 עוד מעט, בת הזוג בת 22.
אנחנו יוצאים למעלה מ 5 שנים. התחלנו בדיוק שסיימתי טירונות בצבא...
כמעט 3 שנים ראשונות, אין מה לומר. זוגיות למופת. התאמנו כמו כפפה ליד. היא עם השגעונות שלה, אני עם שלי אבל תמיד תמיד תמיד זה היה חיבור מושלם. באמת מהסרטים!
מיד עם השחרור הייתה לי הרגשה של התפרקות, בכל זאת 3 שנים בקרבי. יצאתי כמעט כל ערב. חברים, ידידות, חבר'ה פשוט היה כיף. בת הזוג שלי לא מצאה את מקומה שם ולמעשה את התקופה הזאת עברנו דיי בריחוק האחד מהשנייה. בקושי ישנו ביחד, בקושי נפגשנו, בקושי בילינו...בקושי הכל.
אחרי שנתיים וחצי ביחד, החלטתי ללמוד ולעבור דירה מאזור השרון למרכז. השכרתי דירה עם אחי ולמעשה בת הזוג לא הייתה שותפה להחלטה. מעין הפלתי עליה את הפצצה "ביום בהיר אחד".
היא "חיה" עם זה , פה ושם הייתה באה לבקר, בסופ"שים כשהייתי חוזר לבית ההורים הייתי פוגש אותה לפעמים...לפעמים היו גם שבועיים שהעברנו בלי להיפגש...וכן המון המון ריבים...
לקראת ה"4שנים" שלנו. נפרדנו. התעצבנו האחד על השנייה ופשוט ברגע של עצבים מחקנו את המספרים, חשבון הפייסבוק וכל קשר האחד מהשנייה.
חודש לא דיברנו. בינתיים עזבתי את הדירה במרכז וחזרתי להורים.
אחרי חודש למעשה התחלתי להתגעגע ויצרתי איתה שוב קשר. נפגשנו ולאט לאט חזרנו לדבר. לקחתי אותה לסופ"ש כדי באמת לנסות ולהחזיר את הדברים, את האהבה הגדולה הזאת.
מאז, שנה אנחנו מנסים. פה רבים, שם מסתדרים, עליות וירידות. באחת ה"פרידות" אפילו הכרתי מישהי אחרת שלומדת איתי במכללה. יצאנו פעמיים כשבפעם השנייה הגענו למיטה. פשוט לא יכולתי, לא הייתי מסוגל....הרגשתי שזה לא נכון ושאני אוהב את בת הזוג שלי יותר מידיי בשביל לעשות שטויות... חזרנו אחרי כמה ימים ובתחילת השנה האחרונה החלטנו לקחת צעד קדימה ולעבור לגור ביחד.
בחודש הראשון נפלו עליי בעבודה עם כמות משמרות בלתי נתפסת + תקופת מבחנים. התוצאה הייתה שבת הזוג שלי עברה לגור עם עצמה כשאני מתרוצץ בין הספרים לעבודה ולמכללה בה אני לומד.
היא החליטה לקחת את הדברים ולחזור להורים שלה כי זה פשוט לא עשה לה טוב להיות כל היום לבד ולשקוע עם עצמה בשגרה.
בניסיון נואש הצעתי שנעשה "חצי-חצי" והסכמנו שכשאני עושה לילות או בימים שפשוט לא יוצא היא תשן אצל ההורים ובשאר היא תהייה איתי בדירה שלנו.
מרגע זה הכל הפך גרוע יותר ויותר. פשוט התדרדרו העניינים. לאט לאט זה הפך לפעם בשבוע שהיא בדירה, לאט לאט גם פעם בשבועיים. התחלנו לריב בלי סוף עד שלפני שבוע פשוט החלטנו לנתק קשר ולהיפרד סופית.
אחת הסיבות שהכי מפריעות לי זה שהזנחתי את הקשר. באמת! פשוט הזנחתי אותו! נתתי לה לשקוע בשגרה והדיכאון שלה (שמלחיץ אותי מאוד), כשאני חושב על זה, מאז "פגישת הפרידה" במסעדה חודש אחורה לא עשינו כלום ביחד. כלום. לא יצאנו לשום מקום, לא עשינו שום דבר שהוא "שלנו"...
מצד אחד אני מרגיש שעשיתי בשנה האחרונה מעל ומעבר. נתתי מעצמי, השפלתי את עצמי, ספגתי וספגתי כדי שזה באמת יעבוד.
מנגד, קופצות לי המחשבות שלא עשיתי שום דבר נכון, ושלמעשה - לא הייתי מספיק "גבר" איתה ושלה.
עכשיו הראש אוכל אותי...ובאמת יוצא לי עשן מהאוזניים.
לתת לזה צ'אנס ולנסות לשנות את הדברים? או להמשיך הלאה?
מצטער על החפירה. תודה רבה מראש!
אהלן,
אז זו פעם ראשונה שאני איי פעם כותב כאן....כנראה שאני באמת אובד עצות, או שמא צריך חיזוק?
אני בן 24 עוד מעט, בת הזוג בת 22.
אנחנו יוצאים למעלה מ 5 שנים. התחלנו בדיוק שסיימתי טירונות בצבא...
כמעט 3 שנים ראשונות, אין מה לומר. זוגיות למופת. התאמנו כמו כפפה ליד. היא עם השגעונות שלה, אני עם שלי אבל תמיד תמיד תמיד זה היה חיבור מושלם. באמת מהסרטים!
מיד עם השחרור הייתה לי הרגשה של התפרקות, בכל זאת 3 שנים בקרבי. יצאתי כמעט כל ערב. חברים, ידידות, חבר'ה פשוט היה כיף. בת הזוג שלי לא מצאה את מקומה שם ולמעשה את התקופה הזאת עברנו דיי בריחוק האחד מהשנייה. בקושי ישנו ביחד, בקושי נפגשנו, בקושי בילינו...בקושי הכל.
אחרי שנתיים וחצי ביחד, החלטתי ללמוד ולעבור דירה מאזור השרון למרכז. השכרתי דירה עם אחי ולמעשה בת הזוג לא הייתה שותפה להחלטה. מעין הפלתי עליה את הפצצה "ביום בהיר אחד".
היא "חיה" עם זה , פה ושם הייתה באה לבקר, בסופ"שים כשהייתי חוזר לבית ההורים הייתי פוגש אותה לפעמים...לפעמים היו גם שבועיים שהעברנו בלי להיפגש...וכן המון המון ריבים...
לקראת ה"4שנים" שלנו. נפרדנו. התעצבנו האחד על השנייה ופשוט ברגע של עצבים מחקנו את המספרים, חשבון הפייסבוק וכל קשר האחד מהשנייה.
חודש לא דיברנו. בינתיים עזבתי את הדירה במרכז וחזרתי להורים.
אחרי חודש למעשה התחלתי להתגעגע ויצרתי איתה שוב קשר. נפגשנו ולאט לאט חזרנו לדבר. לקחתי אותה לסופ"ש כדי באמת לנסות ולהחזיר את הדברים, את האהבה הגדולה הזאת.
מאז, שנה אנחנו מנסים. פה רבים, שם מסתדרים, עליות וירידות. באחת ה"פרידות" אפילו הכרתי מישהי אחרת שלומדת איתי במכללה. יצאנו פעמיים כשבפעם השנייה הגענו למיטה. פשוט לא יכולתי, לא הייתי מסוגל....הרגשתי שזה לא נכון ושאני אוהב את בת הזוג שלי יותר מידיי בשביל לעשות שטויות... חזרנו אחרי כמה ימים ובתחילת השנה האחרונה החלטנו לקחת צעד קדימה ולעבור לגור ביחד.
בחודש הראשון נפלו עליי בעבודה עם כמות משמרות בלתי נתפסת + תקופת מבחנים. התוצאה הייתה שבת הזוג שלי עברה לגור עם עצמה כשאני מתרוצץ בין הספרים לעבודה ולמכללה בה אני לומד.
היא החליטה לקחת את הדברים ולחזור להורים שלה כי זה פשוט לא עשה לה טוב להיות כל היום לבד ולשקוע עם עצמה בשגרה.
בניסיון נואש הצעתי שנעשה "חצי-חצי" והסכמנו שכשאני עושה לילות או בימים שפשוט לא יוצא היא תשן אצל ההורים ובשאר היא תהייה איתי בדירה שלנו.
מרגע זה הכל הפך גרוע יותר ויותר. פשוט התדרדרו העניינים. לאט לאט זה הפך לפעם בשבוע שהיא בדירה, לאט לאט גם פעם בשבועיים. התחלנו לריב בלי סוף עד שלפני שבוע פשוט החלטנו לנתק קשר ולהיפרד סופית.
אחת הסיבות שהכי מפריעות לי זה שהזנחתי את הקשר. באמת! פשוט הזנחתי אותו! נתתי לה לשקוע בשגרה והדיכאון שלה (שמלחיץ אותי מאוד), כשאני חושב על זה, מאז "פגישת הפרידה" במסעדה חודש אחורה לא עשינו כלום ביחד. כלום. לא יצאנו לשום מקום, לא עשינו שום דבר שהוא "שלנו"...
מצד אחד אני מרגיש שעשיתי בשנה האחרונה מעל ומעבר. נתתי מעצמי, השפלתי את עצמי, ספגתי וספגתי כדי שזה באמת יעבוד.
מנגד, קופצות לי המחשבות שלא עשיתי שום דבר נכון, ושלמעשה - לא הייתי מספיק "גבר" איתה ושלה.
עכשיו הראש אוכל אותי...ובאמת יוצא לי עשן מהאוזניים.
לתת לזה צ'אנס ולנסות לשנות את הדברים? או להמשיך הלאה?
מצטער על החפירה. תודה רבה מראש!