מיואשת (קצת off)
אתן יודעות שאני בדרך כלל לא כותבת הרבה ובעיקר קוראת אבל אני מרגישה רע וצריכה לשפוך קצת ואין לי כל כך למי. חברה טובה שלי אמרה לי פעם שבגלל שאף פעם לא בכיתי, התאבלתי, דיברתי עם אנשים על אמא שלי (אני בוכה רק עם עצמי), אז כשמשהו אחר שלא קשור קורה, אני לוקחת את הדברים קשה יותר ושופכת החוצה הרבה ממה שהצטבר וממשיך להצטבר מאמא שלי. אז נראה לי שזה קצת המקרה עכשיו. אני כבר במשך שעה יושבת וקוראת הודעות כמה דפים אחורה ופשוט לא מפסיקה לבכות. וזה כבר הרבה מעבר למה שהיה היום, שהכניס אותי לדכדוך הזה. אני סטודנטית לארכיטקטורה והיתה לי היום הגשה שהלכה ממש רע. בגדול המנחה שלי כמעט אמר לי להתחיל את הבניין מחדש (ואנחנו שבועיים וחצי לפני הגשה סופית). ומי שמתעסקת באומנות בצורה כלשהי יודעת שכשאת יוצרת משהו, את יוצרת משהו מתוכך, מתוך הנשמה שלך. ולקבל ביקורת על משהו שעיצבת זה כמעט כמו לקבל ביקורת על האופי שלך ועל הנשמה שלך, על עצמך. אז לקחתי את זה נורא קשה. עכשיו, אני בסוף שנה רביעית. אני כבר צריכה ללמוד שלכל מנחה יש את הטעם והסגנון שלו ולא צריך לקחת כל כך קשה כל מה שהם אומרים אבל מה שקורה בפועל זה שאני כבר שעה לא מצליחה להפסיק לבכות. ותמיד כשאני בוכה אני נזכרת באמא שלי ובכמה חודשים מאז שסבא שלי (אבא שלה) נפטר הרבה יותר קשה לי ואני מתגעגעת אליו כי הוא כל כך הזכיר לי אותה תמיד. הוא היה הקשר היחיד שלי אליה (חוץ ממני ומאחותי כמובן). וקשה לי. ואני פשוט מרגישה רע עכשיו. אני מרגישה שאני לא טובה במה שאני לומדת ושאני מתעקשת בכוח להישאר במקצוע הזה אלוהים יודע למה, אולי כי חינכו אותי לא להפסיק שום דבר באמצע ולסיים על הסוף, ואולי כי פשוט קשה לי להודות בזה לאנשים שיקרים לי. וזו בדיוק הסיבה אין לי עם מי לדבר על זה עכשיו. אני יודעת שיום יומיים יעברו אוני ארגיש יותר טוב אבל עכשיו פשוט לא כיף לי.
אתן יודעות שאני בדרך כלל לא כותבת הרבה ובעיקר קוראת אבל אני מרגישה רע וצריכה לשפוך קצת ואין לי כל כך למי. חברה טובה שלי אמרה לי פעם שבגלל שאף פעם לא בכיתי, התאבלתי, דיברתי עם אנשים על אמא שלי (אני בוכה רק עם עצמי), אז כשמשהו אחר שלא קשור קורה, אני לוקחת את הדברים קשה יותר ושופכת החוצה הרבה ממה שהצטבר וממשיך להצטבר מאמא שלי. אז נראה לי שזה קצת המקרה עכשיו. אני כבר במשך שעה יושבת וקוראת הודעות כמה דפים אחורה ופשוט לא מפסיקה לבכות. וזה כבר הרבה מעבר למה שהיה היום, שהכניס אותי לדכדוך הזה. אני סטודנטית לארכיטקטורה והיתה לי היום הגשה שהלכה ממש רע. בגדול המנחה שלי כמעט אמר לי להתחיל את הבניין מחדש (ואנחנו שבועיים וחצי לפני הגשה סופית). ומי שמתעסקת באומנות בצורה כלשהי יודעת שכשאת יוצרת משהו, את יוצרת משהו מתוכך, מתוך הנשמה שלך. ולקבל ביקורת על משהו שעיצבת זה כמעט כמו לקבל ביקורת על האופי שלך ועל הנשמה שלך, על עצמך. אז לקחתי את זה נורא קשה. עכשיו, אני בסוף שנה רביעית. אני כבר צריכה ללמוד שלכל מנחה יש את הטעם והסגנון שלו ולא צריך לקחת כל כך קשה כל מה שהם אומרים אבל מה שקורה בפועל זה שאני כבר שעה לא מצליחה להפסיק לבכות. ותמיד כשאני בוכה אני נזכרת באמא שלי ובכמה חודשים מאז שסבא שלי (אבא שלה) נפטר הרבה יותר קשה לי ואני מתגעגעת אליו כי הוא כל כך הזכיר לי אותה תמיד. הוא היה הקשר היחיד שלי אליה (חוץ ממני ומאחותי כמובן). וקשה לי. ואני פשוט מרגישה רע עכשיו. אני מרגישה שאני לא טובה במה שאני לומדת ושאני מתעקשת בכוח להישאר במקצוע הזה אלוהים יודע למה, אולי כי חינכו אותי לא להפסיק שום דבר באמצע ולסיים על הסוף, ואולי כי פשוט קשה לי להודות בזה לאנשים שיקרים לי. וזו בדיוק הסיבה אין לי עם מי לדבר על זה עכשיו. אני יודעת שיום יומיים יעברו אוני ארגיש יותר טוב אבל עכשיו פשוט לא כיף לי.