מיואשת. פשוט מיואשת
- פותח הנושא noah000
- פורסם בתאריך
מיואשת. פשוט מיואשת ../images/Emo7.gif
אין לי כוחות יותר. בשנה האחרונה אני בניסוי וטעייה אינטנסיביים של תרופות (גם קודם, אבל לא בהתמדה כזאת), וכלום לא עוזר. הפסיכיאטר שלי פחות או יותר נתן לי להבין שאנחנו מתקרבים לסוף הדרך מבחינת אופציות פרמקולוגיות. נראה לי שאני מקרה של OCD "עמיד" וזה מצמרר אותי. הכל מידרדר כל הזמן. הטיקים שצצו מחדש מחריפים כל הזמן. היום הלכתי ברחוב והייתי פשוט מוצפת. מוצפת במחשבות אובססיביות על סכנות בכל פינה, על לכלוך, על זה שאנשים מסתכלים עליי עקום כי אני מוזרה. מוצפת בטיקים והעוויות ומצמוצים. הייתי כל כך מיואשת ובלחץ שאמרתי לעצמי, בקול רם (לא ליד אנשים) "די! די!! תפסיקי!". ולא יכולתי להפסיק.
עייפה, נורא נורא עייפה מהמתקפות הבלתי פוסקות האלה, חיצים מכל הכיוונים. מהלרגיש כמו קשישה בת 90, מלהסתכל על אנשים ברחוב ולהתפלא מאיפה להם הרצון הזה לחיות והכוחות להמשיך. אני מרגישה מתה כבר כל כך הרבה זמן, רוב הזמן, שלא הייתי מופתעת אם היו פותחים אותי ומגלים רק עובש בפנים. לא רואה שום עתיד, רק שחור, ואני כבר לא זוכרת מתי חשבתי אחרת. אם בכלל. אני פשוט מרגישה כמו טעות. לא אכפת לי אם יש בי גם דברים טובים. המכלול הוא הרוס, פגום, שבור ולא בר תיקון. ניסיתי לתקן אותו כ"כ הרבה שנים, בעצמי ועם עזרה, עם תרופות ובלי תרופות, בכזה טיפול וכזה, ונכשלתי כשלון חרוץ. המצב רק הולך ומחמיר כל הזמן. עכשיו הפסיכיאטר (הכי טוב שהיה לי) סוגר את הקליניקה ואני צריכה למצוא מישהו אחר. פוחדת מזה. פוחדת בכלל, מלצאת לעוד דרך, לנסות שוב, לפתח שוב תקוות שיתנפצו לי בפרצוף. בעצם, אין לי ממה לפחד - אני כבר מזמן לא מפתחת תקוות, ואולי זה חלק מהבעיה שלי. תמיד אומרים לי שאני פסימית, אבל האופטימיות פשוט אזלה. התנדפה. מזמן מזמן. הייתי אופטימית אחרי הפעם הראשונה שנפלתי ונשברתי, ובפעם השניה והשלישית, אבל באיזשהו שלב זה פשוט נגמר. השבוע ישבתי בתחנת אוטובוס, מזיעה בשמש וקופצת ומתעוותת, מותשת וכואבת ונגעלת מעצמי, ולא ידעתי לאן להוליך את היאוש הזה. לא היה לאן לברוח. לא יכולה לסבול את המבטים של ילדים ברחוב שנבהלים ממני בגלל הטיקים, את הפאניקה המתמדת, את חוסר היכולת להתרכז, לתפקד. את זה שאני קמה בבוקר עייפה, פוחדת ומודאגת ומתביישת כל הזמן, בורחת מהפחדים שרודפים אחריי בסיוטי לילה, ומוצאת את עצמי מותשת ובעומס יתר מוחלט באמצע ביקור פשוט בסופרמרקט. נתקפת בדחף להתקפל וללכת לישון מתחת לאיזה מדף. למי נגמר הכוח בין החלב ללחם? איזה אתגר גדול כבר יש שם, בשם אלוהים? זה כל כך פתטי שזה כמעט מצחיק. אתם לא צריכים לנסות להציע פתרון, אני יודעת שזה לא כ"כ פשוט. אני פשוט מאוד מאוד לבד ומיואשת כרגע והייתי חייבת לפרוק קצת מזה. חיבוקים יתקבלו בברכה.
וסליחה אם יקח לי זמן לענות.
אין לי כוחות יותר. בשנה האחרונה אני בניסוי וטעייה אינטנסיביים של תרופות (גם קודם, אבל לא בהתמדה כזאת), וכלום לא עוזר. הפסיכיאטר שלי פחות או יותר נתן לי להבין שאנחנו מתקרבים לסוף הדרך מבחינת אופציות פרמקולוגיות. נראה לי שאני מקרה של OCD "עמיד" וזה מצמרר אותי. הכל מידרדר כל הזמן. הטיקים שצצו מחדש מחריפים כל הזמן. היום הלכתי ברחוב והייתי פשוט מוצפת. מוצפת במחשבות אובססיביות על סכנות בכל פינה, על לכלוך, על זה שאנשים מסתכלים עליי עקום כי אני מוזרה. מוצפת בטיקים והעוויות ומצמוצים. הייתי כל כך מיואשת ובלחץ שאמרתי לעצמי, בקול רם (לא ליד אנשים) "די! די!! תפסיקי!". ולא יכולתי להפסיק.
אנטיתזה גלגל
New member
../images/Emo23.gif../images/Emo23.gif../images/Emo23.gif חיבוק מכווץ !
אני אוסידית שונאת חיבוקים עצובים פשוט... אני לא ארוץ לתת פתרונות כמו שביקשת,רק אמליץ על פסיכיאטר חדש דנדש שרק עכשיו התחלתי איתו - מיקי פולאק בהרצליה. הוא קורא לעצמו "קרציה" שהוא מברר ובודק איך הכל מרגיש כבר פעמיים לפני שלקחתי עדיין את התרופה. כזאת קרציה כל אחד רוצה... לא ? הוא די נדיר בעיניים שלי. אולי גם תרצי אותו ?
אם תגידי שזה גם פתרון - את צודקת. לא התכוונתי. הכי חשוב חיבוק אוהב ! ואיכפתי. המון.
אני אוסידית שונאת חיבוקים עצובים פשוט... אני לא ארוץ לתת פתרונות כמו שביקשת,רק אמליץ על פסיכיאטר חדש דנדש שרק עכשיו התחלתי איתו - מיקי פולאק בהרצליה. הוא קורא לעצמו "קרציה" שהוא מברר ובודק איך הכל מרגיש כבר פעמיים לפני שלקחתי עדיין את התרופה. כזאת קרציה כל אחד רוצה... לא ? הוא די נדיר בעיניים שלי. אולי גם תרצי אותו ?
../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif
תחזיקי מעמד. את כל כך טוב ומדהים שאם היו פותחים אותך- היו מוצאים זהב ויהלומים. זה היאוש הנוראי הזה מדבר מתוכך, הדיכאון, אני יכולה כל כך להזדהות עם התחושות האלו שמציפות לעיתים. אני מנסה להאמין שעד כמה שבאותו רגע- התחושות הכי אמיתיות שיש, הן עדיין תחושות רגעיות. מקווה שקצת עזרתי
תחזיקי מעמד. את כל כך טוב ומדהים שאם היו פותחים אותך- היו מוצאים זהב ויהלומים. זה היאוש הנוראי הזה מדבר מתוכך, הדיכאון, אני יכולה כל כך להזדהות עם התחושות האלו שמציפות לעיתים. אני מנסה להאמין שעד כמה שבאותו רגע- התחושות הכי אמיתיות שיש, הן עדיין תחושות רגעיות. מקווה שקצת עזרתי
Skeleton Kiss
New member
מה לגבי פסיכולוג?
נראה לי לא טוב שאת _רק_ על טיפול תרופתי. אניוואי קבלי
נראה לי לא טוב שאת _רק_ על טיפול תרופתי. אניוואי קבלי
היי נועה יקרה מאד (שוב)
עכשיו יש לי קצת יותר זמן לכתוב (עושה בייביסיטר ליהונתן). אני לא מציעה פתרון, אבל מציעה על שינוי קטן קטן בראית הדברים: אני מבינה שזה משבר גדול שהפסיכיאטר (הכי טוב שהיה לך) סוגר את הקליניקה. כבר התרגלת אליו ויש לכם שפה משותפת ואת בודאי מרגישה שהכל נשמט מתחת לרגליך. אבל אפשר להסתכל על זה כעל התחלה חדשה. אולי, אפילו שהפסיכיאטר היה טוב והבין אותך ואהד,והיה כנראה פינה חמה, אולי דוקא הפסיכיאטר החדש יהיה זה שיביא אותך לכיוון שיגרום לשיפור? אולי הוא יציע איזה פיתרון תרופתי משולב גם לאוסידי וגם לטיקים? אני יודעת שזה קשה להפתח לפני אדם חדש, אבל נסי להתיחס לכך כאל "התחלה חדשה" עם תקוה חדשה. אז קבלי המון חיבוקים
ומקוה שקצת תתעודדי תמי
עכשיו יש לי קצת יותר זמן לכתוב (עושה בייביסיטר ליהונתן). אני לא מציעה פתרון, אבל מציעה על שינוי קטן קטן בראית הדברים: אני מבינה שזה משבר גדול שהפסיכיאטר (הכי טוב שהיה לך) סוגר את הקליניקה. כבר התרגלת אליו ויש לכם שפה משותפת ואת בודאי מרגישה שהכל נשמט מתחת לרגליך. אבל אפשר להסתכל על זה כעל התחלה חדשה. אולי, אפילו שהפסיכיאטר היה טוב והבין אותך ואהד,והיה כנראה פינה חמה, אולי דוקא הפסיכיאטר החדש יהיה זה שיביא אותך לכיוון שיגרום לשיפור? אולי הוא יציע איזה פיתרון תרופתי משולב גם לאוסידי וגם לטיקים? אני יודעת שזה קשה להפתח לפני אדם חדש, אבל נסי להתיחס לכך כאל "התחלה חדשה" עם תקוה חדשה. אז קבלי המון חיבוקים
לכולכם ../images/Emo23.gif
וואו. נכנסתי עכשיו להודעה בתחושה עזה שאף אחד לא ענה לי. פתאום נתקלתי בכל התגובות הצבעוניות והאכפתיות והמתוקות שלכם, וממש נשארתי המומה. זה מחמם כל כך את הלב. אני עונה לכולכם ביחד: התכנית היא באמת ללכת לפסיכיאטר חדש, ויש כמה שבאים בחשבון (המצב כ"כ גרוע שזו בכלל לא אופציה כרגע לא ללכת). תודה על ההמלצה גלגל יקרה (וגם לתמי שהמליצה לי בהזדמנות אחרת). b200 - תודה על ההבנה והאמונה. אם הייתי קוראת את ההודעה שלי מהצד, בטוח שהייתי מייחסת אותה לדכאון, אבל האמת היא שאני לא בטוחה שזה העניין הפעם. טוב, מי יודע. אני - כן, הייתי על פרוזק ואפילו כמה שנים ובמינונים גבוהים, וכרגע אני על "בן דודו", הציפרמיל (80 מ"ג) ועל ריספרדל. יש מעט תרופות שעוד לא ניסיתי ולצערי הן עוזרות לי באופן מאוד חלקי, וגם אז יותר לדכאון מאשר לאוסי. הטיקים הם עניין חדש יחסית (היו בילדות, נרדמו להרבה שנים כמעט לגמרי והתפרצו בסערה בשנה האחרונה), אבל לא נראה שהם מושפעים ישירות מ-SSRI במקרה שלי, וגם לא מתרופות אחרות. אני צריכה לעשות בירור נוירולוגי, אבל לא תולה בו יותר מדי תקוות.
שורדת ואסד, תודה על האכפתיות ועל התקווה.
אני מאחלת גם לכם הקלה ואופטימיות ורוגע. סקלטון קיס, זה בדיוק מה שהפסיכיאטר אמר לי בפגישה האחרונה. אבל אין לי כסף להתחיל טיפול בפעם הרביעית. נותר הטיפול במסגרת הציבורית, והבנתי שהוא די מוגבל. אני מנסה לברר עכשיו לגבי האופציות. או לפחות מבטיחה לעצמי לנסות (אני קצת פרנואידית, ונלחצת אפילו מלעשות שיחת טלפון) ברגע של אומץ. תודה... תמי אהובה.
המשבר הוא לא בגלל עזיבת הפסיכיאטר. זה נודע לי בשבועים האחרונים בערך, אבל האמת היא שכתבתי כבר הרבה הודעות כמו הנוכחית בחודשים האחרונים, ותמיד ביטלתי ולא שלחתי אותן לפורום בסוף. אני מאוד מחבבת ומעריכה את הפס' וחבל לי שהוא לא יהיה בתמונה, כי הוא גם מקצועי וגם בעל לב גדול. אבל זה לא כמו עזיבת טיפול פסיכולוגי. הקושי כאן הוא בעיקר במאמץ הלוגיסטי של להתחיל מחדש ולאזור כוחות, החשש להיות אצל מישהו עם גישה אחרת אחרי שנוצר איזה מבנה, והיה קו ברור ותכנון של לאן הולכים. כל רופא חושב אחרת, כל אחד מבטל חצי מה שהשני אמר, וזה מתסכל ומבלבל. אז כל זה מלחיץ, אבל זו לא הסיבה למצב הנוכחי, רק עוד כאפה מבאסת שיורדת לי על הראש בזמן לא הכי מתאים. את צודקת לגמרי שהתחלה חדשה תמיד יכולה להיות סיבה לקוות. אפשר ועדיף לראות את זה באופן חיובי, אבל זאת נורה שאני לא מצליחה להדליק כבר הרבה זמן. נשרף הפיוז.
חיבוק גדול לכולם פה ואני שולחת לכם את כל איחולי החלמה והשיפור שאני מקבלת מכם.
וואו. נכנסתי עכשיו להודעה בתחושה עזה שאף אחד לא ענה לי. פתאום נתקלתי בכל התגובות הצבעוניות והאכפתיות והמתוקות שלכם, וממש נשארתי המומה. זה מחמם כל כך את הלב. אני עונה לכולכם ביחד: התכנית היא באמת ללכת לפסיכיאטר חדש, ויש כמה שבאים בחשבון (המצב כ"כ גרוע שזו בכלל לא אופציה כרגע לא ללכת). תודה על ההמלצה גלגל יקרה (וגם לתמי שהמליצה לי בהזדמנות אחרת). b200 - תודה על ההבנה והאמונה. אם הייתי קוראת את ההודעה שלי מהצד, בטוח שהייתי מייחסת אותה לדכאון, אבל האמת היא שאני לא בטוחה שזה העניין הפעם. טוב, מי יודע. אני - כן, הייתי על פרוזק ואפילו כמה שנים ובמינונים גבוהים, וכרגע אני על "בן דודו", הציפרמיל (80 מ"ג) ועל ריספרדל. יש מעט תרופות שעוד לא ניסיתי ולצערי הן עוזרות לי באופן מאוד חלקי, וגם אז יותר לדכאון מאשר לאוסי. הטיקים הם עניין חדש יחסית (היו בילדות, נרדמו להרבה שנים כמעט לגמרי והתפרצו בסערה בשנה האחרונה), אבל לא נראה שהם מושפעים ישירות מ-SSRI במקרה שלי, וגם לא מתרופות אחרות. אני צריכה לעשות בירור נוירולוגי, אבל לא תולה בו יותר מדי תקוות.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.