מיואשת מעצמי
מרגישה כמו מכונית שכל מאה מטר נכבה לה המנוע, התחלתי לימודים בכל מיני מסגרות כלכך הרבה פעמים, ואפפעם לא סיימתי, תמיד חותכת תהליכים באמצע או מתישהו. כמובן שכל מה שהלכתי ללמוד היו דברים שהתענינתי בהם, הדוגמה האחרונה היא קורס כיפי ומלהיב שארך שנה, באתי לכל השיעורים כי זה היה מאד מענין, לא עשיתי שיעורי בית ככ, ובסוף לא הגשתי פרויקט גמר, ניסיתי לעבוד עם מישהי על דברים שחסרים, אבל התבעסתי מהתהליך ומזה שאני צריכה לדגור על החלקים הפחות מענינים, ונטשתי. וכן אני בנאדם שלא יכול להשאר בבית, אין לי את הקטע של להשקיע בדברים את כל נשמתי לאורך זמן, אני נורא מקנאה באנשים האלה, שיש להם את הסבלנות ואת האהבה הזו לדברים שהם עושים, זה מרגיש כאילו אני מסוגלת להשקיע רק בדברים שהם חיים או מוות, אם עתיד המשפחה שלי מוטל על הכף אני אלחם, אבל דברים שהם לא השרדותיים, התת מודע שלי מרגיש שהם לא חשובים מספיק כדי שהוא יתן להם משאבים, כאילו אין לי את הכלים שלא קשורים להשרדות, כמו סבלנות, חמלה, התבוננות מעמיקה על דברים חיצוניים. וככה אני מוצאת את עצמי בכל מיני עבודות משונות כשחברים שלי כבר אחרי תואר שני עם זוגיות וילדים ואני עדיין מתעופפת כמו עלה ברוח, חיה את היום, מקווה למחר יותר טוב, אבל לא עובדת קשה בשבילו.
יש לי רקע רגשי בעייתי, אבל אני מוקפת באנשים מוכשרים ומשכילים ואני מוצאת את עצמי מתוסכלת מזה שאני גם יכולתי, אבל לא התאמצתי מספיק. אני הולכת לפסיכולוגית, אבל לא מאמינה מספיק בתהליך המופשט הזה שלוקח שנים ובנתיים אני מרגישה שאני דועכת. חשבתי שאולי אני צריכה קואוצ'ר, כי אני צריכה יד מכוונת, מעין דמות של אבאמא, אבל גם עם קואוצ'רים אני לא מאמינה שהם מבינים אותי מספיק או יודעים מה אני צריכה באמת או ששרלטנים.... בכל מקרה שיהיה חג שמח
ותודה על ההקשבה : )
מרגישה כמו מכונית שכל מאה מטר נכבה לה המנוע, התחלתי לימודים בכל מיני מסגרות כלכך הרבה פעמים, ואפפעם לא סיימתי, תמיד חותכת תהליכים באמצע או מתישהו. כמובן שכל מה שהלכתי ללמוד היו דברים שהתענינתי בהם, הדוגמה האחרונה היא קורס כיפי ומלהיב שארך שנה, באתי לכל השיעורים כי זה היה מאד מענין, לא עשיתי שיעורי בית ככ, ובסוף לא הגשתי פרויקט גמר, ניסיתי לעבוד עם מישהי על דברים שחסרים, אבל התבעסתי מהתהליך ומזה שאני צריכה לדגור על החלקים הפחות מענינים, ונטשתי. וכן אני בנאדם שלא יכול להשאר בבית, אין לי את הקטע של להשקיע בדברים את כל נשמתי לאורך זמן, אני נורא מקנאה באנשים האלה, שיש להם את הסבלנות ואת האהבה הזו לדברים שהם עושים, זה מרגיש כאילו אני מסוגלת להשקיע רק בדברים שהם חיים או מוות, אם עתיד המשפחה שלי מוטל על הכף אני אלחם, אבל דברים שהם לא השרדותיים, התת מודע שלי מרגיש שהם לא חשובים מספיק כדי שהוא יתן להם משאבים, כאילו אין לי את הכלים שלא קשורים להשרדות, כמו סבלנות, חמלה, התבוננות מעמיקה על דברים חיצוניים. וככה אני מוצאת את עצמי בכל מיני עבודות משונות כשחברים שלי כבר אחרי תואר שני עם זוגיות וילדים ואני עדיין מתעופפת כמו עלה ברוח, חיה את היום, מקווה למחר יותר טוב, אבל לא עובדת קשה בשבילו.
יש לי רקע רגשי בעייתי, אבל אני מוקפת באנשים מוכשרים ומשכילים ואני מוצאת את עצמי מתוסכלת מזה שאני גם יכולתי, אבל לא התאמצתי מספיק. אני הולכת לפסיכולוגית, אבל לא מאמינה מספיק בתהליך המופשט הזה שלוקח שנים ובנתיים אני מרגישה שאני דועכת. חשבתי שאולי אני צריכה קואוצ'ר, כי אני צריכה יד מכוונת, מעין דמות של אבאמא, אבל גם עם קואוצ'רים אני לא מאמינה שהם מבינים אותי מספיק או יודעים מה אני צריכה באמת או ששרלטנים.... בכל מקרה שיהיה חג שמח
ותודה על ההקשבה : )