ובכן, סיפור פשוט:
כשעברנו לגור לכאן, התגוררה מעלינו אשה קשישה, אלמנתו של ד"ר בן עמי, בנו של המשורר בן עמי (על שמו קרוי רחוב בתל אביב. שתי נקודות למי שמכיר את הרחוב, יש בו רק בית אחד). הד"ר בן עמי היה הרנטגנולוג הראשון בארץ, וככל הנראה היה בית"רי. כיוון שהתחבבנו עליה והיא עלינו, וכיוון שלא היו לה קרובי משפחה של ממש (בת בארה"ב ובת באוסטרליה, שלא טרחו להיות עמה בקשר), קיבלתי ממנה יום אחד את הספר "המרד", מהדורה מיוחדת המוקדשת לשיקום לוחמי החופש (של"ח), החתומה על ידי המחבר - "בברכת הגאולה השלמה, מ. בגין". בתחילת הספר, מכתב בכתב ידו (מצולם): "עמית, בנינו שקמו ללחום את מלחמת העם במשעבד הבריטי נתנו את כל אשר בן תמותה יכול לתת למען עמו, למען ארצו למען אידיאל נצחי. אך מה קיבלו? הדברים ידועים, לא אפרטם. אך זאת אומר: הריני ממאן להאמין כי העם אשר הביא לאנושות את בשורת הצדק יסבול בתוכו אי צדק כה משווע. טובי בניו, לוחמיו, משחרריו שנתנו את המכסימום, כלום לא יקבלו מעמם המשוחרר את המינימום? המפעל לשיקום לוחמי חופש (של"ח) בא לתקן עוול ולעשות צדק בישראל. שיקום הלוחמים חובת כבוד הוא לדור שראה פעלם, שזכה לקרוא על גבורתם במדינה עצמאית. נמלא נא את חובתנו זו גם על ידי הספר המוגש לך, ימלא אותה כל אחד מאיתנו, איש איש לפי יכולתו. ויהי הצדק אבן הפינה לבית ישראל שהוקם על תילו - בעמל, בדמע, בסבל, בקרב ובדם. בברכת הגאולה השלמה, מ. בגין, ירושלים, ניסן תש"י." אני כמובן לא מתבייש בחתימה, נהפוך הוא. והסיבה שאיני מעלה אותה לגלריה? עדיין, עד היום, אני לא מצליח להעלות תמונות לאף גלריה, ולא לפורום עצמו. כך נמצאים להם מאמרים שלי בלי תמונות, הגלריה שלי בלי תמונות, מזל שאף אחד ממילא לא מסתכל ולא מעיר...