מטאפורה...
אמצע שנות השלושים - לוגמים קפה, משפילים מבט. סביבנו המולה של אנשים, הם נעלמים אל תוך חדרים קטנים, חלקם יוצאים בוכים, חלקם מאושרים - גם אנחנו מחכים לתורנו להכנס אל אחד החדרים. כמה זמן עבר מאז? לא כל כך הרבה... זה עבר די מהר, עוד לא הספקנו הרבה, היו עליות, היו מורדות, היו גם ימים של סיוט. הכל היה כל כך מבטיח בהתחלה... עד שלאט לאט בלי שנרגיש. נבקע הסדק הראשון, והסדק הלך והתרחב, והחל מתפצל לעשרות, מאות ואלפי סדקים אחרים. בהתחלה חיפשתי בי את האשם, לא מצאתי! אחר כך חיפשתי בך את האשמה! גם בך לא יכולתי למצוא. התחלנו לחפש אחת את השני בפרטים הקטנים, לך הייתה הרגשה שאני בוגד בך, הרגשת את זה בבטן, והבטן שלך לעולם לא טועה, היא תמיד צודקת. מזל עקרב שכמוך חייב הרי לנקום - ונקמת!!! אני לא הרגשתי כלום, אצלי הבטן שותקת, היא לא מספרת לי כלום. אז החלטת שאם הבטן שלי לא מספרת לי - אז תספרי לי את! אז סיפרת לי, בפרטי פרטים סיפרת לי - אפילו לא התרגזתי, ידעתי שברגע שנבקעה הקרקע תחת רגלינו, ברגע שהתפוררה שדירת אהבתנו, לא נותר כבר דבר שיאחה אותה בחזרה, הכיוון כבר היה ברור, עמדנו על פי התהום! ועכשיו אנו יושבים כאן בבית קפה קטן, לוגמים קפה, מעשנים, משפילים מבט, ומחכים לתור שלנו, עוד רגע ונצא מכאן לא כזוג, כל אחד מאתנו ילך לו לדרכו, ילך לנסות לאחות מחדש את גורלו. לא חילקנו כלום בנינו, אני משאיר לך הכל! אני מעדיף להשאיר אותך עם הזכרונות, אני משאיר בידייך את מצבות חיי, כל פינה כל חפץ יהיה עבורך זיכרון צורב, לכל מקום שתפני מבט, בכל פינה ופינה תרדוף אותך עוצמת ההחמצה - יעמוד מולך גלעד חיינו המשותפים שהתפוגג. עוד רגע ויגיע התור שלנו, אין לי מושג לאן אני הולך מכאן, היה לי חלום והוא איננו עוד! מסתכל אל האופק הרחוק ורואה אותי שם עומד לבד, בלעדייך! ואני לא עצוב, ולא כועס, אני אדיש! אדיש לחלוטין אלייך. לוגמים קפה משפילים מבט, באמצע שנות השלושים של חיינו המסתיימים. מכאן והלאהכל אחד מאיתנו יעמוד לגורלו, כל אחד מאיתנו יגשש את דרכו חזרה אל החיים, כל אחד מאיתנו יאסוף את שברי חייו הפזורים וינסה לאחות שבר אל שבר, רסיס אל רסיס, עד שתושלם תמונת חייו החדשים. סופטי.
אמצע שנות השלושים - לוגמים קפה, משפילים מבט. סביבנו המולה של אנשים, הם נעלמים אל תוך חדרים קטנים, חלקם יוצאים בוכים, חלקם מאושרים - גם אנחנו מחכים לתורנו להכנס אל אחד החדרים. כמה זמן עבר מאז? לא כל כך הרבה... זה עבר די מהר, עוד לא הספקנו הרבה, היו עליות, היו מורדות, היו גם ימים של סיוט. הכל היה כל כך מבטיח בהתחלה... עד שלאט לאט בלי שנרגיש. נבקע הסדק הראשון, והסדק הלך והתרחב, והחל מתפצל לעשרות, מאות ואלפי סדקים אחרים. בהתחלה חיפשתי בי את האשם, לא מצאתי! אחר כך חיפשתי בך את האשמה! גם בך לא יכולתי למצוא. התחלנו לחפש אחת את השני בפרטים הקטנים, לך הייתה הרגשה שאני בוגד בך, הרגשת את זה בבטן, והבטן שלך לעולם לא טועה, היא תמיד צודקת. מזל עקרב שכמוך חייב הרי לנקום - ונקמת!!! אני לא הרגשתי כלום, אצלי הבטן שותקת, היא לא מספרת לי כלום. אז החלטת שאם הבטן שלי לא מספרת לי - אז תספרי לי את! אז סיפרת לי, בפרטי פרטים סיפרת לי - אפילו לא התרגזתי, ידעתי שברגע שנבקעה הקרקע תחת רגלינו, ברגע שהתפוררה שדירת אהבתנו, לא נותר כבר דבר שיאחה אותה בחזרה, הכיוון כבר היה ברור, עמדנו על פי התהום! ועכשיו אנו יושבים כאן בבית קפה קטן, לוגמים קפה, מעשנים, משפילים מבט, ומחכים לתור שלנו, עוד רגע ונצא מכאן לא כזוג, כל אחד מאתנו ילך לו לדרכו, ילך לנסות לאחות מחדש את גורלו. לא חילקנו כלום בנינו, אני משאיר לך הכל! אני מעדיף להשאיר אותך עם הזכרונות, אני משאיר בידייך את מצבות חיי, כל פינה כל חפץ יהיה עבורך זיכרון צורב, לכל מקום שתפני מבט, בכל פינה ופינה תרדוף אותך עוצמת ההחמצה - יעמוד מולך גלעד חיינו המשותפים שהתפוגג. עוד רגע ויגיע התור שלנו, אין לי מושג לאן אני הולך מכאן, היה לי חלום והוא איננו עוד! מסתכל אל האופק הרחוק ורואה אותי שם עומד לבד, בלעדייך! ואני לא עצוב, ולא כועס, אני אדיש! אדיש לחלוטין אלייך. לוגמים קפה משפילים מבט, באמצע שנות השלושים של חיינו המסתיימים. מכאן והלאהכל אחד מאיתנו יעמוד לגורלו, כל אחד מאיתנו יגשש את דרכו חזרה אל החיים, כל אחד מאיתנו יאסוף את שברי חייו הפזורים וינסה לאחות שבר אל שבר, רסיס אל רסיס, עד שתושלם תמונת חייו החדשים. סופטי.
