|עיניים| אתה,,,,,
מזכיר לי בדבריך, את ארמונות החול שנהגנו לבנות בילדותינו על חוף הים,,, קצת חול רטוב במי ים, בתוך אגרוף קמוץ, מוזלף בשכבות שכבות,,,, ערימות של מגדלים עם שפיצים גבוהים,,,, והמגדל גדל וגדל, עד שאין בו את הכוח להחזיק את הכובד - והוא מתחיל להתמוטט,,,, ה"צריחים" נופלים מטה אחד אחר השני, ואז, כאילו ל"פינאלֶה" - בא גל קטנטן ו"מחריב" גם את הבסיס,,,, מחשבות על מחשבות, פנטזיות על פנטזיות, ו-הכל לבד,,,, ואיך תדע שהיא לעולם לא תבין אם אתה עצמך מודה שאין לה מושג שהעולם הזה קיים אצלך? ואולי אילו רק היית מנסה, היית מוצא את עצמך גורף אותה איתך לתוך העולמות בהם אתה משוטט? ואולי תופתע לגלות שכל ה"עולמות" שלך מקבלים מימד חדש, אחר ומעניין פי כמה כשהיא שם ביחד איתך? וגם אם לדעתך אתה חי במכלאה - אולי אותה מכלאה בדיוק תואר באלומות אור דווקא כשהיא תהיה שם איתך? אולי הרחבת את הפער עד כדי לא להכיר בשינויים ש(אולי) חלו בה? אם לא מנסים - לא יודעים, הא?