מחשבות...
אז כך, אני רוצה לחלוק אתכם כמה מחשבות שלי, אפילו שהן קצת מבולבלות. זה התחיל לפני כחודש: הגננת של הבת שלנו הסבה את תשומת לבנו לכך שבתנו נוהגת לאונן בגן (בצורה שילדים אחרים לא מבינים מה קורה, היא פשוט נשענת על כסא, ורק הגננת יודעת), תוך כדי כך שהיא "שוקעת בעצמה" לזמנים ארוכים. לדעת הגננת זה מפריע לתפקוד הבת שלנו, כי היא לגמרי "מתנתקת" ממה שקורה סביבה, וזה חורג מהרגיל ועלול להצביע על בעיה כלשהי, ושכדאי לנו לפנות לפסיכולוג. התייעצנו ושאלנו, ובסוף פנינו לפסיכולוגית ילדים אחת, שהיא ברקע שלה פסיכולוגית חינוכית (כפי שהתברר לנו, גם עם הסמכה לטיפול זוגי). עשינו אתה כבר איזה ארבע פגישות. הפסיכולוגית עושה רושם באמת טוב, אלא מה: היא הגיעה למסקנה שכנראה הבת שלנו סובלת מ"חרדות" ושאולי המקור של החרדות זה הריבים שאני ובעלי לפעמים רבים בנוכחותה, ושכדאי לנו לטפל קודם כל בזוגיות שלנו, כי האוננות בגן היא רק סימפטום למצוקה אחרת, ויש לטפל ב"סיבה". שום התייחסות לכך שהבת שלנו אובחנה עם ציון 137, וכל הבעיות שהיו לה כבר בשנה שעברה בגן, וממשיכות השנה... אפילו שהפסיכולוגית ראתה את האבחון, ושם הכל כתוב, גם על הבעיות החברתיות שהיו לילדה. אז אנחנו ממשיכים עם הטיפול הזוגי, וזה ממש נחמד ובטח לא יכול להזיק, ואולי אפילו יועיל, אבל אני שואלת את עצמי - האם אני צריכה בכל זאת להעלות את העניין הזה שאולי יש עוד מקור לבעיה, שאולי יש בעיה בגן, כי זה לא שבבית אנחנו הולכים מכות או משהו - כולם רבים, זה חלק מהחיים. העניין הוא שאני לא מרגישה נוח להגיד לפסיכולוגית: "אני רוצה להזכיר לך, שהבת שלנו היא לא כמו כולם, אולי הגן אמנם טוב אבל לא מתאים לה, אולי כדאי שתפגשי אתה, תדברי אתה על זה, אולי תבואי יום אחד לגן לראות אותה..." וכו'. כאילו יש לנו פה איזה מקרה "מיוחד במינו", איזה גאון, כשבסך הכל אין לה IQ של 165 או משהו, סתם ילדה מפותחת ורגישה... לפחות כך הפסיכולוגית מתייחסת, שהילדה היא ככל הילדים, ושיש לחפש את הבעיות עמוק בנפש. לא יודעת... האם יצא למישהו מכם לפנות לפסיכולוג בקשר לבעיות נפשיות או התנהגותיות של הילד ? האם לדעתכם צריכה להיות התייחסות מיוחדת לאור תוצאות האבחון, או שזה לא קשור ?
