מרגש מאוד!
כאן אנו חוזרים לנושא הבחירה.
כשדובר על מכניות, למיטב הבנתי דובר בדיוק על זה.
יש בך מקום מכני, המתרגם "חורבן" לעצב, האם אתה יכול לבחור שלא יעשה זאת?
אני לא טוען לרגע שזה לא טוב להיות עצוב, אלא פשוט שאנחנו לא בוחרים בעצב, הוא קורה מעצמו.
כך שיש כאן בעצם שני דברים - הראשון הוא ה"תגלית" שבעצם אין לך בחירה, כלומר הגוף/מיינד/משהו שם בפנים מייצר בך רגשות ואין לך שום שליטה בכך (זה בסדר, אין צורך בשליטה, רק כדאי להכיר בכך שאין אותה).
השני הוא ההיכרות עם עצמך - אתה אומר שהמקום ה"מכני" לא מרגש אותך - אותי הוא מרגש מאוד.
כמו שילד מפרק צעצוע להבין איך הוא פועל, אני אוהב לבחון את החלקים ה"מכניים" האלה ולהבין איך הם פועלים.
יותר מזה, אני מחפש את הקשר בין מחשבה על דברים חיצוניים כאלה ואחרים לבין רגש פנימי שעולה.
פעמים רבות, כשאני בוחן את מקורו האמיתי של הרגש, מתברר לי כי הדברים החיצוניים הם רק "טריגר" למשהו פנימי, לאיזו תפיסה/ראייה/משאלת לב שלי, המתנגדת להם, וההתנגדות הזו מייצרת את העצב.
בכדי לזהות בעצמי את אותה משאלת לב, עלי למצוא את הקשר בין החיצוני לפנימי, בין ה"חורבן" לעצב.
לכן זה מרגש, אותי לפחות.