מחשבות
יש אנשים שפשוט נולדו רגישים. הבעיות מתחילות כשמי שסביבך מנצל את זה. במיוחד אלה שקרובים אליך ביותר. זה לא בכוונה לפגוע, הרי הכל בצחוק נכון? אז מחוסר מודעות, ואולי כי אתה מטרה קלה וגם הם צריכים לפרוק איכשהו, הם מוצאים את הדברים הכי קטנים ומנפחים אותם. ואתה, עם כל הפגיעות שלך, מנסה לזרום עם זה, כמה שאפשר, אבל עמוק בפנים כל דבר קטן כזה באמת פוגע בך, וכל פעם שאתה נפגע אתה נשבר עוד קצת מבפנים.
ולאט לאט, בלי להרגיש (אפילו אתה לא מרגיש את זה), אתה מקטין את עצמך יותר ויותר, רק שלא ישימו לב ויגידו משהו. ותוך כדי, אתה מלמד את עצמך להדחיק את הכל, כל שאתה יכול להדחיק וגם כל מה שאתה לא יכול, רק לא להרגיש את זה שוב. אם רק היה אפשר לא להרגיש... תרצה או לא, זה חלק ממך. אתה לא יכול להספיק להרגיש את הכל, גם כשנדמה שזה מה שקורה. הכל שם, מתחת לפני השטח.
עד שאתה תופס את התהליך שאתה נמצא בו, עד שאתה באמת מבין מה קורה, זה כבר כמעט מאוחר מדי... אתה כל כך רגיל להתנהג בצורה מסוימת, לחשוב בצורה מסוימת, וכבר לא משנה איך יתייחסו אליך.
הכל חייב להיות מושלם. בשביל אחרים פחות מזה זה מספיק, אבל לא בשבילך. כדי להיות שווה לאחרים, כדי שבכלל תהיה לך זכות קיום לצידם, אתה חייב להיות טוב יותר. ואתה מבין את חוסר ההגיון המוחלט בכל זה. אבל זה לא עוזר. גם לא עוזר אם אומרים לך להוריד הילוך.
אבל האנרגיה שלך מוגבלת. אתה כל הזמן עסוק במחשבות על מה חושבים עליך, בניסיונות שלא ישימו לב למה שלא טוב, וגם אם רואים את זה, רק שלא יגידו שום דבר. כנראה שלפעמים זה יותר ממה שאתה יכול לשאת. ואז, בשקט בשקט, בתוך עצמך, אתה קורס. בחוץ לא רואים את זה, או שאולי כן. בסוף אתה חוזר למעלה, אבל זה רק עניין של זמן עד שתיפול שוב.
כמה זמן מתבזבז ככה...
איכשהו צריך לצאת מהמעגל הזה. למצוא את הדרך לחיות בשלום עם החסרונות שלך, ועם זה שלא תמיד מקבלים אותם, או אותך. ולא לקחת הכל כל כך קשה.
