מחשבות
אני לא כותבת כאן הרבה. גם לא מגיבה הרבה, למרות שאני כן קוראת כן וכן רוצה להגיב יותר ממה שאני מצליחה.
מרגישה רוב הזמן שזה המקום לכתוב דברים שקשורים לאובדן/אובדנים. לפעמים אני מרגישה שאני לא רוצה לחשוב עליהם, לפעמים אני מרגישה שאין לי הזכות (הרי חוויתי שלושה אובדנים בשליש ראשון ועכשיו אני אמא. במקום שאני אכנס להריון ואלד כעבור 9 חודשים לקח לי שנתיים. נכון שהן היו שנתיים בלתי נסבלות, הרגשתי לא נורמלית, משוגעת, פגומה, מדוכאת, לא רציתי להיות בקשר עם אף אחד, עזבתי עבודה, עזבתי דוקטורט, נתקעתי......). ופתאום אני חושבת על ההריון הבא, בעיקר כי בעלי נורא רוצה ויודע שזה לא תוכנית כפי בקשתך ואני מוצאת את עצמי מתה מפחד, מתרגשת מהמחשבה, אבל מפחדת ומוצאת מיליון תירוצים למה זה ממש לא זמן טוב ויולי עוד קטנה ואני עוד רוצה להיות רק איתה ולהיות בריאה ואנרגטית כשאני איתה ומלא דברים טכניים אחרים. ומתה מפחד מלנסות בכלל ולהתחיל ולהזריק שוב, כל יום ואז פעמיים ביום ומפחדת מאולטראסאונדים ומהשיתוק הזה שאני חווה כשאני בהריון ומבינה שזה לא יכול להיות ספונטני, כי איך שאני מגלה שאני בהריון אני ישר אצטרך להזריק ואני צריכה להערך לפני זה ולקבוע תור לקופרמינץ כי בהריון עם יולי הזרקתי קלקסן 80 ואז היא נולדה עם IUGR אז הוא אמר שבהריון הבא הוא יעלה את המינון.....אולי זה לא הזמן לחשוב על זה? אולי אני עוד "מחלימה"? אולי תמיד ארגיש ככה ובגלל שאנחנו לא נהיים יותר צעירים אני צריכה להתגבר על הפחד? ואז אחותי בסוף השבוע האחרון מספרת לי שהם יתחילו עוד מעט לנסות שוב. יש לה ילדה שגדולה מיולי בשנה. כשהיא הייתה בהריון איתה, אני הייתי בהריון הראשון שלי (שתינו היינו ביחד בהריון ראשון). היינו בדיוק באותו זמן בהריון ואני הייתי צריכה לעבור גרידה כי הדופק פתאום פסק ולה יש ילדה. ופתאום יצא לי "אני לא רוצה שניהיה בהריון ביחד, לא רוצה" ולמזלי היא הבינה, לא עשתה פרצוף ולא נעלבה. ונזכרתי איך כששתינו סיפרנו לאמא שלי שאנחנו בהריון (אז, בהריון הראשון), אחרי שהיא שמחה, היא עברה לחשוב על עצמה ואמרה משהו כמו "מה אני אעשה, איך אני אהיה עם שתיכן, אתן גרות כל כך רחוק...." ואז "סידרתי" לה שהיא לא תהיה מטורטרת ותהיה לה רק נכדה אחת לבקר. ומאז גם ככה אחותי עברה לבית צמוד להורים שלי, אז עכשיו אולי אמא שלי לא תגיד משפטים כאלה כששתינו נהיה בהריון ביחד בפעם השניה......אז הנה אני כאן, שוב מרגישה את השוני, את החרדות, שוב מרגישה את מה שביום יום, עם יולי, אני כבר לא כל כך חווה....את מה שהיה לפניה, את איך שהייתי חצי בן אדם, את הכאב הנוראי.
אני לא כותבת כאן הרבה. גם לא מגיבה הרבה, למרות שאני כן קוראת כן וכן רוצה להגיב יותר ממה שאני מצליחה.
מרגישה רוב הזמן שזה המקום לכתוב דברים שקשורים לאובדן/אובדנים. לפעמים אני מרגישה שאני לא רוצה לחשוב עליהם, לפעמים אני מרגישה שאין לי הזכות (הרי חוויתי שלושה אובדנים בשליש ראשון ועכשיו אני אמא. במקום שאני אכנס להריון ואלד כעבור 9 חודשים לקח לי שנתיים. נכון שהן היו שנתיים בלתי נסבלות, הרגשתי לא נורמלית, משוגעת, פגומה, מדוכאת, לא רציתי להיות בקשר עם אף אחד, עזבתי עבודה, עזבתי דוקטורט, נתקעתי......). ופתאום אני חושבת על ההריון הבא, בעיקר כי בעלי נורא רוצה ויודע שזה לא תוכנית כפי בקשתך ואני מוצאת את עצמי מתה מפחד, מתרגשת מהמחשבה, אבל מפחדת ומוצאת מיליון תירוצים למה זה ממש לא זמן טוב ויולי עוד קטנה ואני עוד רוצה להיות רק איתה ולהיות בריאה ואנרגטית כשאני איתה ומלא דברים טכניים אחרים. ומתה מפחד מלנסות בכלל ולהתחיל ולהזריק שוב, כל יום ואז פעמיים ביום ומפחדת מאולטראסאונדים ומהשיתוק הזה שאני חווה כשאני בהריון ומבינה שזה לא יכול להיות ספונטני, כי איך שאני מגלה שאני בהריון אני ישר אצטרך להזריק ואני צריכה להערך לפני זה ולקבוע תור לקופרמינץ כי בהריון עם יולי הזרקתי קלקסן 80 ואז היא נולדה עם IUGR אז הוא אמר שבהריון הבא הוא יעלה את המינון.....אולי זה לא הזמן לחשוב על זה? אולי אני עוד "מחלימה"? אולי תמיד ארגיש ככה ובגלל שאנחנו לא נהיים יותר צעירים אני צריכה להתגבר על הפחד? ואז אחותי בסוף השבוע האחרון מספרת לי שהם יתחילו עוד מעט לנסות שוב. יש לה ילדה שגדולה מיולי בשנה. כשהיא הייתה בהריון איתה, אני הייתי בהריון הראשון שלי (שתינו היינו ביחד בהריון ראשון). היינו בדיוק באותו זמן בהריון ואני הייתי צריכה לעבור גרידה כי הדופק פתאום פסק ולה יש ילדה. ופתאום יצא לי "אני לא רוצה שניהיה בהריון ביחד, לא רוצה" ולמזלי היא הבינה, לא עשתה פרצוף ולא נעלבה. ונזכרתי איך כששתינו סיפרנו לאמא שלי שאנחנו בהריון (אז, בהריון הראשון), אחרי שהיא שמחה, היא עברה לחשוב על עצמה ואמרה משהו כמו "מה אני אעשה, איך אני אהיה עם שתיכן, אתן גרות כל כך רחוק...." ואז "סידרתי" לה שהיא לא תהיה מטורטרת ותהיה לה רק נכדה אחת לבקר. ומאז גם ככה אחותי עברה לבית צמוד להורים שלי, אז עכשיו אולי אמא שלי לא תגיד משפטים כאלה כששתינו נהיה בהריון ביחד בפעם השניה......אז הנה אני כאן, שוב מרגישה את השוני, את החרדות, שוב מרגישה את מה שביום יום, עם יולי, אני כבר לא כל כך חווה....את מה שהיה לפניה, את איך שהייתי חצי בן אדם, את הכאב הנוראי.
