הקסם שבפשטות
New member
מחשבות
הכל עטוף מחשבות עכשיו. טיבן לא ממש מובן. הן לא ברורות המחשבות שלי. לא מסודרות במן הגיון מעוות. אבל הכל מרגיש נכון. התנועה זזה ליעדה. למקומה שחיכה לה בזרועות פתוחות מזה זמן רב. והכל קרה פעם. הכל כבר התרחש בחיים אחרים. טעמה של ההיסטוריה עוד מדגדג את הלשון, צובט בקצות האצבעות. שורט את העור. מזכיר ללב את שלוליות הדם שקישטו את הרצפה. אבל זה לא היה. פסיעותיי בחלל חדשות. אני לומדת אותן. הטעם של חיי השתנה. הוא לא מוכר. לשוני עוד מנסה להבין את פישרו. את המשמעות שלו. את טיבו. אני כבר מרגישה. מרגישה את המתיקות שזורמת בדמי. את תחושת היחד גם כשלבד. את הכנפיים שצמחו לי. את האור שהחל לעטוף את צעדיי. להנחות את הליכתי. זה קרה כבר. זה היה. הסוף ידוע מראש. אבל הכל חדש. הכל שונה. הכל מרגש. פעם ראשונה. רוחות העבר נושבות בגבי. מזהירות את עיניי שלא יסתנוורו, כפי שקרה כל כך הרבה פעמים. שיישארו מפוקחות. שיראו את שמתרחש באמת. אבל רוחות העתיד מראות לי את הדרך. עיניי פקוחות לרווחה. מרגישות את שמתרחש. מרגישות את צדקת הליכתי. זה כבר קרה. המילים האלו נכתבו עשרות פעמים, על דפים שונים. והפעם זה אחרת. שונה. אני מחבקת ואומרת. כל פעם מחדש. אני מבטיחה לעצמי באותן המילים. ואז את נכנסת. מסתכלת. מחייכת. והכל מסתדר במקומו. נעלמות רוחות העתיד שגירשו את רוחות העבר. את הכל ברור ומובן עכשיו. רגוע. נכון. פעימות לבך הביאו אלי את השקט שביקשתי. כשאני מביטה בזוג עינייך ומרגישה אותך! ואולי זה כבר קרה לי.....?
הכל עטוף מחשבות עכשיו. טיבן לא ממש מובן. הן לא ברורות המחשבות שלי. לא מסודרות במן הגיון מעוות. אבל הכל מרגיש נכון. התנועה זזה ליעדה. למקומה שחיכה לה בזרועות פתוחות מזה זמן רב. והכל קרה פעם. הכל כבר התרחש בחיים אחרים. טעמה של ההיסטוריה עוד מדגדג את הלשון, צובט בקצות האצבעות. שורט את העור. מזכיר ללב את שלוליות הדם שקישטו את הרצפה. אבל זה לא היה. פסיעותיי בחלל חדשות. אני לומדת אותן. הטעם של חיי השתנה. הוא לא מוכר. לשוני עוד מנסה להבין את פישרו. את המשמעות שלו. את טיבו. אני כבר מרגישה. מרגישה את המתיקות שזורמת בדמי. את תחושת היחד גם כשלבד. את הכנפיים שצמחו לי. את האור שהחל לעטוף את צעדיי. להנחות את הליכתי. זה קרה כבר. זה היה. הסוף ידוע מראש. אבל הכל חדש. הכל שונה. הכל מרגש. פעם ראשונה. רוחות העבר נושבות בגבי. מזהירות את עיניי שלא יסתנוורו, כפי שקרה כל כך הרבה פעמים. שיישארו מפוקחות. שיראו את שמתרחש באמת. אבל רוחות העתיד מראות לי את הדרך. עיניי פקוחות לרווחה. מרגישות את שמתרחש. מרגישות את צדקת הליכתי. זה כבר קרה. המילים האלו נכתבו עשרות פעמים, על דפים שונים. והפעם זה אחרת. שונה. אני מחבקת ואומרת. כל פעם מחדש. אני מבטיחה לעצמי באותן המילים. ואז את נכנסת. מסתכלת. מחייכת. והכל מסתדר במקומו. נעלמות רוחות העתיד שגירשו את רוחות העבר. את הכל ברור ומובן עכשיו. רגוע. נכון. פעימות לבך הביאו אלי את השקט שביקשתי. כשאני מביטה בזוג עינייך ומרגישה אותך! ואולי זה כבר קרה לי.....?