מחשבות של בוקר
אמא: אני נוסעת בלי רשיון, לא רוצה לשלם אותו עכשיו שלא יגיע לדירה הישנה אני: אל תשלמי. כמה את כבר נוהגת ומה הסיכוי שיתפוס אותך שוטר? *מוסיפה בהתרסה* למרות שלחיים האלה יש נטייה לדפוק אותך כשאתה הכי לא צריך אמא שותקת כמעט שבועיים עברו ופתאום לזמן אין משמעות. אם כל הזמן מחכים שהפז"ם יזחל עוד קצת לעבר השנתיים אז עכשיו קשה לי אפילו לתת לו מימד... לא הרבה, לא קצת, לא מהר ולא לאט. רק אוסף של סיטואציות. אמא יורדת מהאוטו. הנחמדות הזו שלה פתאום מגעילה אותי. אבל בכל זאת אני הרבה יותר שלווה ככה. היא בטוחה שאני ו"היא" גמרנו, אז פתאום זה בסדר לנצל את ההזדמנות שאני חולה, להתנחמד ולשאול אם אני רוצה לאכול / לשתות / כדור. וכשאני עונה שלא, להכנס אחרי אולי חמש דקות שוב ולשאול את אותן השאלות רק ביתר ספיצפיות "את רוצה תה? נס קפה? מים? אקמול? אולי נורופן? סנדביץ' עם גבינה? את לא רוצה כלום?" איך מילים נס קפה מים אקמול ונורופן החליפו פתאום בכזאת קלות מילים כמו רוצה, ארצה, אוהב, אקבל אהיה גאה, בתבנית "אני לא ........ אותך" לפימים גם בתוספת המילה "לעולם" בסוף המשפט, אם זה לא היה מספיק פוגע גם בלעדיה. זו לא איזה מין סוג של התנצלות, זו לא הדרך שלה להביע חרטה, אני דיי בטוחה בזה. בדיוק כשהיא סוגרת את הדלת אחריה ואומרת ביי מתנחמד מתחילים להתנגן לי כאילו במקרה הצלילים של השיר ההוא שתמיד ניגנו לי גם על הרגשות. עכשיו גם יש לו משמעות. אבל אצלי ואצל הילדה שלי שום דבר לא קורה לגמרי במקרה. כל הודעה כאילו מתוזמנת מראש. כל טלפון כאילו נועד להיות ונשלח אליי בטלפתיה. כל משפט שפחדתי להגיד, שלם. And if you have to leave" I wish that you would just leave Cause your presence still lingers here And it won't leave me alone .... I've tried so hard to tell myself that you're gone But though you're still with me I've been alone all along .... "But you still have all of me (Evanescence, My Immortal) אין לי באמת פואנטה... מצטערת
אמא: אני נוסעת בלי רשיון, לא רוצה לשלם אותו עכשיו שלא יגיע לדירה הישנה אני: אל תשלמי. כמה את כבר נוהגת ומה הסיכוי שיתפוס אותך שוטר? *מוסיפה בהתרסה* למרות שלחיים האלה יש נטייה לדפוק אותך כשאתה הכי לא צריך אמא שותקת כמעט שבועיים עברו ופתאום לזמן אין משמעות. אם כל הזמן מחכים שהפז"ם יזחל עוד קצת לעבר השנתיים אז עכשיו קשה לי אפילו לתת לו מימד... לא הרבה, לא קצת, לא מהר ולא לאט. רק אוסף של סיטואציות. אמא יורדת מהאוטו. הנחמדות הזו שלה פתאום מגעילה אותי. אבל בכל זאת אני הרבה יותר שלווה ככה. היא בטוחה שאני ו"היא" גמרנו, אז פתאום זה בסדר לנצל את ההזדמנות שאני חולה, להתנחמד ולשאול אם אני רוצה לאכול / לשתות / כדור. וכשאני עונה שלא, להכנס אחרי אולי חמש דקות שוב ולשאול את אותן השאלות רק ביתר ספיצפיות "את רוצה תה? נס קפה? מים? אקמול? אולי נורופן? סנדביץ' עם גבינה? את לא רוצה כלום?" איך מילים נס קפה מים אקמול ונורופן החליפו פתאום בכזאת קלות מילים כמו רוצה, ארצה, אוהב, אקבל אהיה גאה, בתבנית "אני לא ........ אותך" לפימים גם בתוספת המילה "לעולם" בסוף המשפט, אם זה לא היה מספיק פוגע גם בלעדיה. זו לא איזה מין סוג של התנצלות, זו לא הדרך שלה להביע חרטה, אני דיי בטוחה בזה. בדיוק כשהיא סוגרת את הדלת אחריה ואומרת ביי מתנחמד מתחילים להתנגן לי כאילו במקרה הצלילים של השיר ההוא שתמיד ניגנו לי גם על הרגשות. עכשיו גם יש לו משמעות. אבל אצלי ואצל הילדה שלי שום דבר לא קורה לגמרי במקרה. כל הודעה כאילו מתוזמנת מראש. כל טלפון כאילו נועד להיות ונשלח אליי בטלפתיה. כל משפט שפחדתי להגיד, שלם. And if you have to leave" I wish that you would just leave Cause your presence still lingers here And it won't leave me alone .... I've tried so hard to tell myself that you're gone But though you're still with me I've been alone all along .... "But you still have all of me (Evanescence, My Immortal) אין לי באמת פואנטה... מצטערת