מחשבות רעות
אנחנו זוג בני 35 עם ילדה בת 2. נמצאים בטיפול זוגי מזה מס' פגישות עקב בעיות בקשר הזוגי. אנחנו אמנם בטיפול אבל אני לא בטוחה שיש שינוי או שיפור. על פניו יש שיפור - כי אנחנו לא רבים ומתפוצצים אחד על השניה כמו קודם אבל עדיין ישנן מריבות קטנות שמעלות שנינו את הפיוזים. אצלי כל פגיעה שכזו מתבטאת מייד במחשבות על "לקום וללכת". אני כמובן לא מבצעת אבל זה תמיד מה שקופץ לי לראש. רצון להפרד. אח"כ אני נרגעת ועוברת הלאה, ממשיכה בשגרה הנוראית שלי ושלנו. בעלי טס הרבה לחול במסגרת העבודה. לפעמים אני לגמרי מחכה כבר לנסיעות האלו - רק שיאפשרו לי קצת חופש ממנו וזמן להיות לבד - למרות שזה לא פשוט לי להשאר לבד עם ילדה בת שנתיים. לאחרונה, מרוב מריבות וחיכוחים, שמתי לב שאני מתפללת שיקרה לו משהו רע, שהמטוס יתרסק וכו' - כל מיני משאלות של ילדה בת 12. אני מרגישה כ"כ אשמה על המשאלות האלו! בימים האחרונים, אפילו שלא רבנו על משהו מהותי - אני מרגישה גמורה מבפנים. ממש סחוטה. הולכת לעבודה אבל בקושי מתפקדת (וזה יתנקם בי בהמשך - זה ברור לי, אבל אין לי כוחות נפש!) אני לא בטוחה שאוכל להעלות את כל הדברים האלו בטיפול הזוגי. אני חוששת שאם בנזוגי ידע שאני מרגישה ככה - הוא לא ירצה להשאר. אפילו שככ רע לי - אני לא רוצה להפרד. אולי בגלל חשש כלכלי (אני מרוויחה שכר קרוב למינימום והא מרוויח יפה מאוד) ואולי לא רק זה. אני לא יודעת. היתי רוצה לקוות שאלו בעיות שמאפיינות זוגות "לאחר לידה" אבל זה נמשך כ"כ הרבה זמן ואני מתמוטטת. אשמח לתובנותכם.
אנחנו זוג בני 35 עם ילדה בת 2. נמצאים בטיפול זוגי מזה מס' פגישות עקב בעיות בקשר הזוגי. אנחנו אמנם בטיפול אבל אני לא בטוחה שיש שינוי או שיפור. על פניו יש שיפור - כי אנחנו לא רבים ומתפוצצים אחד על השניה כמו קודם אבל עדיין ישנן מריבות קטנות שמעלות שנינו את הפיוזים. אצלי כל פגיעה שכזו מתבטאת מייד במחשבות על "לקום וללכת". אני כמובן לא מבצעת אבל זה תמיד מה שקופץ לי לראש. רצון להפרד. אח"כ אני נרגעת ועוברת הלאה, ממשיכה בשגרה הנוראית שלי ושלנו. בעלי טס הרבה לחול במסגרת העבודה. לפעמים אני לגמרי מחכה כבר לנסיעות האלו - רק שיאפשרו לי קצת חופש ממנו וזמן להיות לבד - למרות שזה לא פשוט לי להשאר לבד עם ילדה בת שנתיים. לאחרונה, מרוב מריבות וחיכוחים, שמתי לב שאני מתפללת שיקרה לו משהו רע, שהמטוס יתרסק וכו' - כל מיני משאלות של ילדה בת 12. אני מרגישה כ"כ אשמה על המשאלות האלו! בימים האחרונים, אפילו שלא רבנו על משהו מהותי - אני מרגישה גמורה מבפנים. ממש סחוטה. הולכת לעבודה אבל בקושי מתפקדת (וזה יתנקם בי בהמשך - זה ברור לי, אבל אין לי כוחות נפש!) אני לא בטוחה שאוכל להעלות את כל הדברים האלו בטיפול הזוגי. אני חוששת שאם בנזוגי ידע שאני מרגישה ככה - הוא לא ירצה להשאר. אפילו שככ רע לי - אני לא רוצה להפרד. אולי בגלל חשש כלכלי (אני מרוויחה שכר קרוב למינימום והא מרוויח יפה מאוד) ואולי לא רק זה. אני לא יודעת. היתי רוצה לקוות שאלו בעיות שמאפיינות זוגות "לאחר לידה" אבל זה נמשך כ"כ הרבה זמן ואני מתמוטטת. אשמח לתובנותכם.
