מגשימים חלום
New member
מחשבות על אמהות...
לילה. לא נרדמת. וכרגיל בזמנים שכאלה - מוצאת את עצמי בפורום. מתנחמת מכך שאני לא לבד בצורך הענק הזה - להיות אמא. אני לא ממש מאפשרת לעצמי להיות עצובה. מנסה לא להשתוקק יותר מדי. מסניפה תינוקת סדרתית. אומרת "אמן" מחוייך על כל איחול של "בקרוב אצלך" או "בעזרת השם בשנה הבאה יהיו לך תאומים"...ומנסה להמשיך לנשום... אם אפשר היה להביא ילד ממחשבות, מהזמנות, מפנטזיה, מכמיהה - כבר היינו משפחה ברוכת ילדים. מסתבר שאי אפשר. אבל אני לא מפסיקה. לא מוותרת. מאמינה שאולי זה יעזור. לקרוא לילד שלי/ ילדה שלי/ ילדים שלי. להזכיר שאנחנו מחכים. שידע/ תדע/ ידעו - אנחנו כאן. נחצה הרים ונלחם כמו נמרים. נאהב ונחבק ונאמין. האהבה האין סופית הזו לנשמה הלא מוכרת עדיין - תעזור לזה לקרות ותפגיש ביננו. התהליך הזה כל כך ארוך. כל כך מייגע. כל כך מפחיד.. מה יקרה אם זה לא יצליח? השבוע חברה שאלה אותי אם נרשמנו במקביל גם לאימוץ. השאלה הזאת הרגישה כמו אגרוף בבטן! ההמתנה הארוכה הזאת יכולה להסתיים בכלום?! אני מסרבת בתוקף להאמין בכך, אבל חושבת על כל מי שמנסים טיפול אחרי טיפול.. כל מי שיש להם קשיים בהריון. שלא לדבר על השלב הזה - הטכני, הבירוקרטי שנלעס ונלעס ועוד לא מסתיים... ילד קטן שלי. כמה דרך עליך לעבור עד שתגיע לעולם. מספרים שמשהו קורה לך ברגע שאת הופכת לאמא. שהקשר הזה משנה אותך ושזאת אהבה לגמרי אחרת. יכול להיות שאני כבר מרגישה את זה עוד לפני שהגעת? אז אני ממשיכה לעשות את הדבר היחיד שאני יכולה לעשות כרגע. מאמינה! מאמינה שתגיע. שתגיעי. שתגיעו. שנפגש.שאחבק אתכם ואאמץ אותכם לחזי וגם אם לא אוכל להניק אתכם - אעניק לכם ואזין אותכם בכל האהבה שבעולם ! אני משתפת אתכן יקירותי - בכאב הענק הזה. אני יודעת שהוא אמיתי ומוחשי. ואני יודעת שאתן יודעות כמה כוח צריך כדי לעטוף אותו יפה, ולהניח אותו על מדף בבוידם, לצדה של מיטת התינוק הדמיונית והבגדים הזעירים עם הריח הכי תינוקי בעולם.וממשיכה לחכות.
לילה. לא נרדמת. וכרגיל בזמנים שכאלה - מוצאת את עצמי בפורום. מתנחמת מכך שאני לא לבד בצורך הענק הזה - להיות אמא. אני לא ממש מאפשרת לעצמי להיות עצובה. מנסה לא להשתוקק יותר מדי. מסניפה תינוקת סדרתית. אומרת "אמן" מחוייך על כל איחול של "בקרוב אצלך" או "בעזרת השם בשנה הבאה יהיו לך תאומים"...ומנסה להמשיך לנשום... אם אפשר היה להביא ילד ממחשבות, מהזמנות, מפנטזיה, מכמיהה - כבר היינו משפחה ברוכת ילדים. מסתבר שאי אפשר. אבל אני לא מפסיקה. לא מוותרת. מאמינה שאולי זה יעזור. לקרוא לילד שלי/ ילדה שלי/ ילדים שלי. להזכיר שאנחנו מחכים. שידע/ תדע/ ידעו - אנחנו כאן. נחצה הרים ונלחם כמו נמרים. נאהב ונחבק ונאמין. האהבה האין סופית הזו לנשמה הלא מוכרת עדיין - תעזור לזה לקרות ותפגיש ביננו. התהליך הזה כל כך ארוך. כל כך מייגע. כל כך מפחיד.. מה יקרה אם זה לא יצליח? השבוע חברה שאלה אותי אם נרשמנו במקביל גם לאימוץ. השאלה הזאת הרגישה כמו אגרוף בבטן! ההמתנה הארוכה הזאת יכולה להסתיים בכלום?! אני מסרבת בתוקף להאמין בכך, אבל חושבת על כל מי שמנסים טיפול אחרי טיפול.. כל מי שיש להם קשיים בהריון. שלא לדבר על השלב הזה - הטכני, הבירוקרטי שנלעס ונלעס ועוד לא מסתיים... ילד קטן שלי. כמה דרך עליך לעבור עד שתגיע לעולם. מספרים שמשהו קורה לך ברגע שאת הופכת לאמא. שהקשר הזה משנה אותך ושזאת אהבה לגמרי אחרת. יכול להיות שאני כבר מרגישה את זה עוד לפני שהגעת? אז אני ממשיכה לעשות את הדבר היחיד שאני יכולה לעשות כרגע. מאמינה! מאמינה שתגיע. שתגיעי. שתגיעו. שנפגש.שאחבק אתכם ואאמץ אותכם לחזי וגם אם לא אוכל להניק אתכם - אעניק לכם ואזין אותכם בכל האהבה שבעולם ! אני משתפת אתכן יקירותי - בכאב הענק הזה. אני יודעת שהוא אמיתי ומוחשי. ואני יודעת שאתן יודעות כמה כוח צריך כדי לעטוף אותו יפה, ולהניח אותו על מדף בבוידם, לצדה של מיטת התינוק הדמיונית והבגדים הזעירים עם הריח הכי תינוקי בעולם.וממשיכה לחכות.
