מחשבות וחלומות

[אמרלדה]

מחשבות וחלומות

האמנם אף אחד לא ילך לעשות שינוי מדרגה שנייה לפני שהוא אכל הרבה חרא?
לי יש חלום. החלום שלי הוא "להפחית את אחוזי הגירושין", נניח. נקרא לזה כך.
יומרני, אבל אין לי שם אחר.
כמו נניח שיש בית ספר להורים (ואף פעם לא היה לפני כן) יש לי חלום לבית ספר לזוגיות.
ככה, לפני שאתה מתחתן, או במהלך השנה הראשונה לנישואין או לפני הילד הראשון,
שאנשים יבואו ללמוד. נניח שיש לי מה ללמד אותם ואני יודעת איך.

וכל אחד אומר: אף אחד לא הולך לרופא לפני שהוא חולה.
ואני אומרת: שלא יבואו לרופא, שיבואו למורה. שיבואו ללמוד.
אבל גם בשביל להיות תלמיד מצטיין אתה צריך לעשות שינוי מדרגה שנייה
(אף כי בשביל להיות רק תלמיד בציון עובר, נניח, גם דרגה ראשונה
אם הזוג בוחר בכך, יכולה להצליח. במיוחד אם עדיין לא למד התנהגויות אחרות).
וברגע שאני רוצה שהזוג החדש יעשה שינוי מדרגה שניה, האם זה מחייב...
שהוא לא יהיה חדש? שהוא כבר אכל קצת חרא בחיים שלו? כי אחרת הוא לא יבוא?

האם אין לבית ספר לזוגיות לזוגות צעירים מקום? סיכוי?

 

[עוגיפלצת113]

זה ההבדל בין תיאוריה

לבין טסט
בין ללמוד לשחות על יבש לבין ללמוד לשחות על רטוב. ולמה להפחית את האחוזי הגירושים זו מטרה טובה? בניגוד לדעה הרווחת להשתחרר מנישואים זה אחד מהדברים היותר קשים בחיים (אם זה לא היה כל כך קשה, הרבה יותר אנשים היו עושים אותו ולא נשארים תקועים על הגדר, אבל בסך הכל מדברים פה על מעטים מתוך כלל האוכלוסיה). אם מישהו נוקט בצעד הזה, כנראה שכלו כל הקיצין מבחינתו. לא צריך להלחם בטבע הדברים, זוגיות יכולה להסתיים - קשה, כואב, אבל לפעמים נכון. תשלימי עם זה.

 

[אמרלדה]

טוב, נתחיל בזה שאני לא ילדה קטנה,

הייתי בנישואין שככל הנראה טוב שהסתיימו.
אני מזה שמונה שנים בפרק ב' מאושר.
לפחות במקרה שלי, אפשר היה למנוע את הגירושין
עם עבודה נכונה בזמן.
&nbsp
השאלה היא מה זה "בזמן". זה בעצם מה ששאלתי.
&nbsp
לגבי "כלו כל הקיצין". זה נכון, בתיאוריה. במעשה, היום היד
קלה מידי על ההדק ואנשים לא תמיד מחכים למצב הזה.
ואם מחכים, לא מתוך עבודה ומאמץ. צפים להם, עד שנמאס להם.
חלק מהגירושין ניתן למנוע, ועדיף למנוע. וכמו שצוטט כאן למטה
מתוך "ספר המתים והחיים הטיבטי", יש דרכים ללמוד איך לעבור ברחוב אחר.
גירושין אינם "טבע הדברים". הם אמורים להיות באמת רק כשכלו כל הקיצין.
והרבה פעמים, עם ידע, אפשר למנוע אותם, ואפילו רצוי. הכאב הזה, לא תמיד
הוא טוב. וההכרח אינו נמדד לפי התוצאות (אלא במקרים של אלימות או משהו כזה).

 

[חייבתלהגיב]

רגע, בדיעבד היית מעדיפה למנוע את הגירושין?

אם את מאושרת בפרק ב', למה נראה לך שהיה חשוב למנוע את הגירושין של פרק א'?

 

[אמרלדה]

בהחלט

אני לא מאמינה בכך שאם אני מאושרת בפרק ב', סימן שהייתי צריכה להתגרש. זאת נראית לי נקודת הנחה לא נכונה שרבים מניחים אותה, לצערי.

בניגוד למה שכתוב כאן בשרשור, אני אולי רומנטיקנית. אני מאמינה במוסד הזוגיות המונוגמית (לא חובה נישואין, היום). העובדה שאני מאושרת בפרק ב' היא תוצאה של תהליך שכלל: כאב, סבל, אבל, לימוד מעמיק, צמיחה, התפתחות, חוכמה שבדיעבד לבחור את בן הזוג הנכון ויכולת חדשה ליצור אתו אושר. ברור שלא הייתי יכולה לעשות את כל זה בשלב א'. ברור שאם לא הייתי מגיעה לשלב ב', הייתי פחות "גדולה".

אז מה? האם השבר נמדד על פי הכוחות שלי לצאת ממנו? לגמרי לא.

קודם כל מגיע השבר. הנפילה. והוא רב עוצמה. הוא מפרק משפחות. הוא מפרק אנשים. הוא פוגע בילדים. הוא מזעזע עולמות. ואם למישהו יש שכל לנסות ללמוד לפני שהוא קורה, הוא יכול לחסוך לעצמו את זה. והוא יכול לגדול בתוך זוגיות פרק א'.

זו הפואנטה. לא שאדם יישאר בתוך חוסר המודעות שלו, אלא יגדל בתוך הזוגיות שלו. לפני שהיא מגיעים לשיאים של משבר. שיגדל תוך בחינה, לימוד, התפתחות ואם צריך - אז גם צופה ניטרלי מהצד, שיוביל אותו ואותה. ואם הוא ישכיל לעשות זאת, אשריו. הסבל והאבל אינם הכרח. הם מגדלים אותך, אבל אפשר לגדול מתוך לימוד. עדיף בלעדיהם.

היכולת להפוך משבר להזדמנות היא כבר שלב שני. היא אינה חלק בהחלטה מה לעשות בשלב הראשון.

 

[חייבתלהגיב]

לבחור את בן הזוג הנכון?

כלומר את חושבת שבו הזוג הראשון לא היה בן הזוג הנכון, ועדיין חושבת שעדיף היה להישאר איתו מאשר להיפרד ולעבור לבן הזוג השני?
למה בכל תחום אחר (מקצוע, למשל) הגיוני שיש משהו שמתאים יותר עבורנו ולא חייבים לדבוק בבחירה הראשונית שלנו, וכשמדובר בבן זוג היא צריכה להיות לכל החיים, גם אם מתברר שהיא לא משהו? ואם אנחנו עוזבים ומוצאים משהו מתאים יותר אנחנו צריכים לנצח להתחרט על המעבר כי אולי בכל זאת היינו יכולים להסתדר עם מה שיש, על אף שהוא היה לא משהו?

כאמור, לדעתי שווה להישאר אם כן חושבים שהאדם מתאים לנו ונהנים מהקשר (גם אם יש מדי פעם ריבים או משברים), אבל אם מגיעים למסקנה שלא, אני לא רואה למה חשוב לשמור על הקשר עד המוות במקום לצאת ממנו. ילדים הם לא כלא, וזה לא שזורקים אותם לרחוב. כן, אולי הילדים היו מעדיפים ששני ההורים יישארו יחד, אבל ההורה לא צריך להיות מונע רק מההעדפות של הילדים שלו - הוא כן צריך להביא את הצרכים שלהם בחשבון, ולא לנטוש אותם למשל - אבל הוא לא חייב להישאר עם אדם שהוא לא רוצה להישאר איתו.

 

[אמרלדה]

בן זוג נכון זה בן זוג נכון לאותו זמן.

אוקי, אז תפסת אותי במילה. זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זה שלעניות דעתי נכונות או לא נכונות של גירושין אינה נמדדת בתוצאות פרק ב'. פרק ב זה אני ומה שצמחתי וגדלתי לתוכו. פרק א זה מה שלא הצלחנו לגדול לתוכו בתוך הזוגיות.
&nbsp
אין לי שום עקרונות נגד גירושין. אני פשוט חושבת שהיד קלה מידי על ההדק בימינו, בגלל היוהרה שהזכיר אייבורי, בגלל הטכנולוגיה, בגלל הגלולות, בגלל תהליך החילון, בגלל פשיטת הרגל של ערכי משפחה מסורתיים, בגלל המודרניזם ועוד. לפעמים אפשר לעבוד על זה. לפעמים לא, אבל לעניות דעתי צריך לנסות. כלומר, לעבוד קשה. ואחר כך, אם לא הולך - לא הולך. אצלנו, למשל, לא עבדנו קשה. עבדנו מעט מידי ומאוחר מידי. היו בינינו בעיות תקשורת רבות. אבל רק בעיות תקשורת. עם מה שאני יודעת היום - בעיות תקשורת אפשר לתקן אם שניים באמת עובדים.
&nbsp
לגבי הילדים - לא עלה בדעתי להעלות את זה כסיבה. ציינתי את זה כעובדה. הילדים כואבים בגירושין, אין לי ספק. הם חלק מהנפגעים (והילדים שלי היו בחורים אז, והם בכל זאת נפגעו וכאבו). זו בהחלט סיבה לנסות לתקן, אבל זו בשום פנים ואופן לא סיבה להישאר יחד כשזה בלתי אפשרי.

 

[חייבתלהגיב]

אני לא יודעת אם היד קלה מדי על ההדק היום.

אני חושבת שרבים מבין המתגרשים הם כאלה שלא היה חיבור חזק ביניהם מלכתחילה, וצד אחד פשוט לא היה שם עד הסוף. כך שאם כבר היד קלה מדי על ההדק של הנישואין (אם כי בחלק מהמקרים האלה זה לא שהייתה להם ברירה - הם רצו כבר להתחתן ולהקים משפחה - והתפשרו על מי שהיה מוכן). לדתיים אין ברירה והם צריכים להפיק את המיטב ממה שיש (כשלפעמים הם מתחילים כמעט מכלום) ולכן ישמחו ללכת לייעוץ כזה כי הם יודעים שהם חייבים להיות שם. אצל חילונים זה לא המצב, וממש לא ברור שזה מצב עדיף. להיות עם מישהו שלא אהבת מלכתחילה באמת יכול להפוך לסוג של כלא, כשהטינה שלך אליו גוברת וגוברת - לא כי הוא כזה נורא, אלא כי מלכתחילה לא באמת רצית להיות שם. אולי מה שצריך ללמד הוא איך להיות שלם עם הבחירה מלכתחילה, לפני הנישואין.
אני לא חושבת שאנשים משתנים כל כך - אבל מודה שאני צעירה יחסית ואולי עם השנים יתברר לי שכן. כך שמה שחשוב, לדעתי, הוא הבחירה הראשונית. מובן שיש מקרים קיצוניים של שינוי מהותי (כמו חזרה בתשובה) שאי אפשר לחזות מראש ויכול באמת להרחיק בין הצדדים באופן שלא ניתן לתקן. אבל בכל מקרה נראה לי שהצעד הראשון הוא להביא את בני הזוג למצב שהם שלמים עם הבחירה לפני הנישואין.

 

[חייבתלהגיב]

(ואם הם לא שלמים - שלא יתחתנו.

הכוונה היא לא לכפות עליהם להיות שלמים עם הבחירה, אלא לנסות לעזור להם להגיע לזה. ואם זה לא עובד - שייפרדו.)

 

[מיצי קפיצי המדהימה]

חוכמת הבדיעבד

מגיעה רק לאחר מעשה..
&nbsp
אני מרגישה היום שבחירת בן הזוג שלי בגיל 26 היתה בוסרית לחלוטין והגיעה מתוך תפיסת עולם שמתאימה לגיל הזה.
לא היתה לי שום דרך לראות עד כמה הבחירה שלי היתה שגויה ותוביל לריבים וחילוקי דיעות קשים לגבי ניהול הזוגיות וחינוך הילדים.
דברים שנראו לי "זה דווקא כיף שאחנו שונים" או "הוא משלים אותי" הפכו להיות בלתי ניתנים לגישור..
בטיפול הזוגי הצלחנו להבין אחד את השני אבל עדיין נשארנו מתוסכלים ואומללים.
&nbsp
אם יש משהו שאני מודה לעצמי עליו זה האומץ שהיה לי לסיים את הקשר ההוא.
&nbsp
וברור שהבחירות שעשיתי בגיל 36 הן די שונות.

 

[מריוס זכריה]

אבוי, כבר יש בית ספר לזוגיות... ומעטים שבמעטים באים.

בית ספר להורים הוא המצאה של אדלר. אלפרד אדלר. יהודי מוינה, קולגה של פרויד.
האיש הזה הקים בהרבה מקומות בעולם, כולל ארה"ב, בתי ספר להורים. קוראים להם על שמו, מכוני אדלר.

המכונים הללו פועלים כבר מאה שנה, והם פועלים מצוין. (למדתי שם, במכון אדלר הישראלי, וזה מקום נפלא באמת. למדתי שם הרבה יותר מאשר באוניברסיטה)
כמות ההורים שבאים ללמוד היא יחסית יפה, אבל באחוז מהאוכלוסייה, היא עדיין זעירה.
הורים באים כי הם מרגישים חוסר אונים במצב החדש - ילד ראשון, או ילד שני, או שלישי.

ועכשיו ראי זה פלא.
יש למכון אדלר לא רק קבוצות הורים (מה שנקרא "בית ספר להורים")
יש לו גם קבוצות זוגיות. (וגם קבוצות לגיל השלישי, ועוד)
והוא גם מכשיר מנחים מצוינים - להורות, זוגיות, לגיל השלישי, מאמנים, ועוד.

אלא מה? כמות הקבוצות של זוגיות היא קטנה בהרבה. אנשים כמעט לא באים.
למה? כי אין מספיק פירסום?
אני חושב שנהפוך הוא. אין מספיק פרסום כי פרסום זה יקר, והתוצאות לא מרשימות, ולא מצדיקות פרסום.

חוץ ממכון אדלר יש עוד הרבה מכונים מעולים. ויש גם הרבה מנחי זוגיות, בכל הארץ.
אז אנשים באים, אבל בדרך כלל זה במשבר. לא לפני כן.

---

אני למדתי פטנט מחבר שלי אלי.
הוא היה רווק הרבה שנים. והוא היה בחור שעבר כל מיני תהליכי מודעות. הייתה לו כרטיסיה לאשר במדבר.
הוא אמר לי: כשאני אפגוש את בת זוגי, אנחנו ישר נתחיל ללכת לטיפול זוגי. בקטנה, לא כל שבוע. נגיד, פעם בחודש. כדי שנבנה את זה נכון.
ואז בסוף הוא פגש את ר. ור. חשבה כמוהו. והם היו הולכים למטפלת זוגית פעם בשבוע. וזה עבד מצוין.

זה לא סתם עבד מצוין. אלי התחיל לחזור בתשובה (למעשה הוא היה בילדותו דתי/מסורתי/בי"ס ממלכתי דתי וכולי, ו"התפקר").
כשהוא הכיר את ר. הוא היה חילוני. וגם היא. זה היה מצב נתון ומובן מאליו.
ואז הוא חזר בתשובה. בצורה שפויה. לא אחד חופר לכולם שיחזרו בתשובה. פשוט עושה את שלו.

ר. חילוניה אדוקה. היא נבהלה נורא.
אבל הקשר שלהם כל כך טוב שגם על זה הם הצליחו לגשר.
הם חיים כבר הרבה שנים כזוג מעורב, שניהם מכבדים זה את זה, אוהבים. יש גם מתחים, אבל לא יותר מזוגות אחרים. הם מטפלים בהם אחרת.
מה שחייבים, ר. עושה. טהרת משפחה אי אפשר להתפשר. אבל אם היא רוצה לנסוע בשבת, הוא לא יגיד לה לא. ולא יחפור לה.

מאז אני ממליץ לכל מכריי על הפטנט: לכו לטיפול זוגי פעם בחודש, מהתחלה(לא אצלי, ברור)
אבל אף אחד לא שומע לעצתי המצוינת...

אז אמרלדה היקרה, האידיאל שלך הוא יפה. הוא רצוי. הוא טוב.
העולם קצת פחות טוב.

חוץ מזה, אני חושב שיש גם סיבות עמוקות יותר לעניין השינוי והחרא.
כנראה שהתפתחות אמיתית נקנית רק במאבק (ולא באוניברסיטה).
המאבק הוא שיוצר את השינוי.
קריאת ספר הוראות להתפתחות לא עושה כלום לבן אדם, אם הוא לא נכתש ומתגבר.
האדם יכול להסתדר מצוין גם בלי מאבק, ובלי שינוי.
אז נישואין נכשלים? יש עוד גברים ונשים בעולם.
הילדים יוצאים עם בעיות? גם הילדים של המטפלים יוצאים עם בעיות.
לא מצליחים להתקדם בחיים? תמיד יש אלכוהול וגראס.
בקיצור, לא חייבים שינוי.
שינוי בא עקב איזו השראה שמקורה לא ברור. השראה והרבה סבל, ורק אז האדם מוכן לצאת לדרך של שינוי.

אבל אל יאוש: לא חסר בעולם חרא.
ולראיה, בקרי בפורום זוגיות במשבר. כידוע זו רק דוגמית קטנה.

לילה טוב.

 

[אמרלדה]

החיוך זה כי אני מסכימה אתך בהרבה דברים.
הפרצוף העקום - כי חבל שזה כך.
אני עובדת עם זוגות ואני נמצאת במצב הזה. חבל לי שצעירים לא באים יותר.

למדתי בבית הספר להורים של אדלר. אני יודעת שיש לו בית ספר לזוגיות
(וכמובן, הרבה יועצי זוגיות בכל הארץ), באדלר, יתכן שזה מיתוג-על אחר,
ולכן זה לא הולך. נגיד, כמו באהרונסון: כל כך הרבה אנשים יודעים שהם
מטפלים בעישון, מעטים יודעים שהם מטפלים גם בגלוטן. וגם מי שיודע אולי
לא ירוץ, כי הם לא מיתגו את עצמם ככאלה. גם אדלר לא התחיל עם בתי
ספר לזוגיות. הוא נכנס לזה כשהנושא התחיל להיות "אין". וכמובן - זו שיטה.
ויש אחרות.

אולי ההגדרה "בית ספר" לא נכונה, כי אין לי עניין לא בכמות ולא בגודל כזה.
יש לי עניין לעבוד עם זגות צעירים כמו חברך ולהעביר להם ידע. אבל הם, כאמור, לא באים
וחבל שכך.

מה שהדליק אותי לכתוב את הפוסט היה הנושא שכתבת על שינוי מדרגה שניה, שאם דרך לימודי אימאגו ואם לא במודע, כל מי שעוסק בתחומים אלה שואף שהמטופל שלו יגיע אליו. להבנה, להתבוננות ולשינוי המהות מבפנים. ובהיכרותי את הנושא והמושג, פתאום זה "כאילו" היכה בי בפנים: זה סותר את החלומות שלי. כי כמו שאמר לי בני בגיל 18: "את לא יודעת שאנשים מתפתחים מתוך כשלונות"? אבל הוא הבן שלי, הוא היה צעיר, וזה היה מזמן. ועל אף שאני יודעת את זה כבר זמן רב

. מעולם לא הפנמתי שזה בעצם סותר לי את החלום.
וזה קשה להתעורר מחלום.

 

[מריוס זכריה]

אהההה.... אז תגידי ככה....

מנחה באדלר, מה?

יפה, יפה... בסוף יתברר שלמדנו שם יחד ואנחנו בכלל אחוקים?
(אני למדתי שם באזור שנות התשעים, אמצע פלוס. עוד הספקתי לשמוע את אחי יותם, אללה ירחמו)

עניין אחד בכל זאת: כמטפל או מנחה, אני תמיד נאבק ברצון שלי להניק את העגל יותר ממה שהוא רוצה לינוק.

ברור לי שזו שאיפה מוטעית ומזיקה, אבל כמו כל המטפלים, יש לי צורך מובנה להניק...

וזה באמת מוטעה ולא עובד.
מה שהעגל מחפש בעצמו, זה מה שהוא יאכל. ואם אני אנסה לדחוף לו יותר (ואני נופל מדי פעם בשגיאה הזאת) אני רק אגרום לו בחילה.
(אני בטוח לא מחדש לך כלום)

 

[אמרלדה]

אני למדתי שם לפני שלושים שנה... (אני זקנה

)

אתה מחדש לי לא מעט בהרבה דברים. כולכם מחדשים לי. למה אתה חושב שאני פה?
אני לא מפסיקה ללמוד.

אבל לפעמים, זה באמת רק משהו שצריך להזכיר לי שוב...כמו העגל הזה למשל. הדיון הזה באמת גמר לי התלבטות של כמה חודשים. תודה (נעשה דביק פה, משהו... )

 

[מריוס זכריה]

דביק ממש

 

[איש המתח]

זוגות לא באים כי...

מפחדים להכיר את עצמם.

 

[אידיליה2]

ואני חושבת

שכל התפיסה הזאת של מוסד הנישואין היא מיושנת, וארכאית.
מוסד שאבד עליו הכלח, וכבר לא מתאים לעידן החדש באבולוציית המינים.
מונוגמיה לאורך זמן שוחקת ומשעממת, וגם לא תמיד מתאימה להתפתחות ולשינוי שעוברים אנשים במשך הזמן.
כנראה היום צריך להתאים מודל חדש, של הורות משותפת רק לשלב גידול הילדים, בלי כל המחוייבות המעיקה.
אז זה החזון המשופר שלי ...
&nbsp

 

[מריוס זכריה]

ואני חושב

שעידנים באבולוציית המינים לא מתרחשים בין לילה. אלף אלפיים שנה זה פינאטס. האבולוציה עובדת ביחידות זמן של מיליוני שנים.

אני חושב שהמח של רובנו עדיין בנוי לצורך בקשר מונוגמי יציב. זה קשור לעובדה שלהבדיל מכל שאר בעלי החיים, אנחנו מתחילים את חיינו כתינוקות שתלויים לגמרי בהוריהם (בגלל המח המוגדל שלנו).
בקשר התלותי הזה אנחנו חווים סוג של גן עדן ותמיד משהו במח משתוקק לחזור לשם. אבולוציונית, המח שלנו לא השתנה כמעט באלפיים השנה האחרונות, חוץ מזה שצמח לנו גידול ליד האוזן, בצורה של טלפון.

נכון שיש לנו גם צרכים אחרים, גם הם קדמוניים, למשל לזווג כל מה שזז (אם אתה גבר) או לקבל זכויות וכוחות של גבר (אם אתה אישה). הצרכים האלה תמיד היו קיימים. גם בתנ"ך.
והצרכים הללו מסבכים את הקשר המונוגמי. אבל הצורך המונוגמי עדיין שם.

הסידור החברתי של חתונה, על פרטיו הטכניים (מי נותן כמה כבשים למי, או אם לעשות בופה תאילנדי או לא) הוא לא החשוב.החשוב הוא הצורך בביטחון מונוגמי.

אז מה שהשתנה בעיקר הוא לא הצורך, אלא היכולת לממש אותו. זה אכן הרבה יותר קשה לממש מונוגמיה בחברה דמוקרטית, פתוחה, שקל להתגרש בה, עם וואטסאפ ופייסבוק ומטוסי סילון וכל החרטבונה הזאת.

אז האדם המודרני הוא (ברובו) מונוגמי סדרתי. מתחתן-מתגרש-מתחתן-מתגרש. או סתם גרים יחד ונפרדים וכולי.
נכון, יש מיעוט שמוותר על כל הסצנה - וזה תמיד היה. וגם זה כבר היה בימי התנ"ך.

למי שמנסה לממש את הצורך המונוגמי (להזכירך: זה קשור גם להתאהבות ואהבה) - מוטב שירכוש קצת כלים שיאפשרו לו להאריך את הקשר משנה-שנתיים \לכיוון העשרים שלושים שנה.

 

[חייבתלהגיב]

הסיבה לקשר מונוגמי היא אכן שאנחנו מתחילים את חיינו כתינוקות

שתלויים לגמרי בהוריהם. זה אומר שמישהו צריך לטפל בתינוקות האלה, ומישהו צריך לפרנס אותו בזמן שהוא מטפל בהם (בין אם אחד ההורים הוא המטפל ובין אם זו מטפלת או מסגרת קטנה). ברגע שיש אפשרות לגדל את התינוקות לבד (בין אם כי חוזים שהמזונות עקב גירושין יספיקו ובין אם כי האישה מסוגלת לכלכל לבד את הילד בלי צורך באדם נוסף) - אין צורך בקשר המונוגמי. וזה בדיוק מה שקורה - גירושין (והרבה פעמים זמן קצר אחרי שהילדים נולדים), הורות יחידנית, וכו'.
אין שום סיבה להכניס לפה את האבולוציה. הקשר המונוגמי משרת מטרה מסוימת, ומי שיכול להשיג את המטרה הזאת בלעדיו, לפעמים אכן עושה זאת. כלומר מה שהשתנה הוא בדיוק הצורך. היום אין צורך בקשר מונוגמי כדי לגדל ילדים. הבעל יכול לברוח אם הוא רוצה, וכך גם האישה. מי שנשאר בקשר מונוגמי הוא מי שמרוצה מהקשר הספציפי שלו - או מי שאין לו אפשרות כלכלית לצאת ממנו.

 

[מריוס זכריה]

זה בכלל לא מה שהתכוונתי אליו

לא דיברתי על הצורך של האמא בביטחון שיאפשר לה לגדל את הילד.
דיברתי על הצורך של התינוק באהבה, צורך שלא נעלם גם כשהוא מתבגר.
הצורך לחזור לאהבה הראשונית המושלמת הזאת (ויש האומרים, הצורך לחזור לרחם).
&nbsp
מה שאת מדברת עליו הוא משהו אחר לגמרי. זה נכון בפני עצמו, אבל אני דיברתי על הצד הרגשי הלא מודע של התינוק שהופך לבוגר.