מחשבות דימיוניות

[צללית לבנה]

מחשבות דימיוניות

אני בת 29 ומוטרדת מתופעה שנמשכת אצלי שנים רבות, יש לי נטייה להתעסק עם מחשבות יותר מידי. ההתעסקות הזאת מתבטאת בכך שאני לוקחת סיטואציות מחיי היום יום ומשנה אותם כפי שהייתי רוצה שהם יתרחשו, כלומר אני מעלה אפשרות של "מה היה קורה אם..." ופשוט משחקת עם זה בדימיון. אני יכולה לקחת אדם מהמציאות, "להזיז" אותו איך שאני רוצה וליצור איתו דו -שיח שלם שלא היה ולא נברא. אני זוכרת את התופעה מתרחשת אצלי מאז שהייתי ילדה, נמשכת לתוך תקופת הנערות, ומשם לגיל ההתבגרות ועד היום אני עדיין עושה את זה, יוצרת לעצמי עולם דימיוני ובורחת לשם. היו לי תקופות שזה היה נראה לי נורמלי לגמרי, פשוט נהניתי להיות שם, ולשחק את המשחק הזה, ממש הייתי מחכה לרגעים האלה שבדרך כלל היו מתרחשים לפני השינה. עם הזמן, שמתי לב שזה קורה לי גם ביום יום, שפתאום אני מתנתקת ונכנסת למחשבות מהסגנון הזה, לרוב מדובר במחשבות טובות ולעיתים קצת פחות. בתקופת המבחנים מצאתי את עצמי נלחמת במחשבות האלה, ומנסה להפסיק אותן כי הן הפריעו לי להתרכז בלימודים, אך לא תמיד הצלחתי בכך. כיום, אני מבינה שיש כאן משהו שלא לא בסדר, אבל אני לא מצליחה להבין מה פשר התופעה הזאת ולמה זה קורה לי אשמח לשמוע חוות דעת תודה

 

[nutmeg]

ראשית

כל המחשבות אצל כולם הם "דמיוניות" כלומר מתרחשות בדמיון ולא במציאות. מה שקורה לנו בראש הוא לא המציאות. רק מה שקורה בחוץ בעולם זו המציאות. התלונה שלך היא על עוצמה וכמות לא על מהות. כלומר, כולנו חושבים - אבל יש אנשים שהחשיבה שלהם לא מפריעה להם לתפקד כרגיל. מכיוון שכך, זה ממקם אותך בהגדרה של הפרעה אובססיבית. OCD. למה זה קורה? לרוב מחרדה. יש איך לעזור לך רק שרצוי שקודם כל תתוודעי להפרעה, תקראי עליה קצת ואחר כך תמצאי טיפול שעוזר.

 

[צללית לבנה]

אני מתלוננת לא רק

על הכמות אלא גם על עצם המעשה. ההתנהגות הזאת נראית לי לא נורמטיבית לגילי, אבל אולי אני טועה, אין לי מושג האם זה קיים גם אצל אנשים אחרים. התחושה היא שלפעמים אני נשאבת לתוך זה כי זה נותן איזשהי תחושה של מימוש, למרות שזה לא באמת קורה.

 

[nutmeg]

כל מה

שמפריע לך לתפקד יהיה "לא נורמטיבי" בלי קשר לגיל. אי אפשר לא לחשוב. אנשים מעצם זה שיש להם מוח, חושבים. אף אחד לא מתלונן על זה שהוא חושב אלא אם החשיבה הזו מפריעה לו. ומתי היא מפריעה? כשאי אפשר לעשות דברי שגרתיים בגללה וכשהיא מפריעה להשתתפות היום יומית והרגילה שלך. ומתי אי אפשר לעשות דברים שגרתיים בגללה ולהשתתף? נכון, כשהעוצמות והתדירות הם כאלה שפולשים ותופסים מקום של דברים אחרים ולא מאפשרים לך להיות בנורמה. התחושה שיש לך כשאת נשאבת לתוך חשיבה על חשיבה על חשיבה היא שאת מאוד מעורבת ושקועה כל כולך במשהו מרתק. תחושה שעדיף לו הייתה לך סביב עניינים מציאותיים יותר כמו עבודה, לימודים, מערכות יחסים.

 

[לוגלו]

מה ההכשרה שלך שאיבחנת לה OCD דרך הפורום

 

[לוגלו]

אם הבנתי נכון

מה שמפריע לך זה לא עצם המחשבות אלא התוכן שלהם: העובדה שאת משכתבת רגעים שקרו לך ומנסה להביא אותם לאיך שהיית רוצה שיקרו בניגוד לאיך שהם קרו באמת. בעיני זה מצב טבעי שאחרי סיטואציה מסויימת את משכתבת אותה וכך למעשה את מגדירה לעצמך מה היית משנה בדברים שאמרת ואיך היית רוצה לפעול אחרת מאיך שפעלת או לנתב את הסיטואציה למקום אחר במקום לאיך שהיא זרמה במציאות. אולי יש מקום לייעל את המחשבות האלה ובאמת ללמוד ולהפיק לקחים ע"מ להתנהל בחייך כפי שהיית רוצה. ייתכן שברגע שתגיעי למצב שהסיטואציה מתרחשת כפי שהיית רוצה שהיא תתרחש תפסיקי לשכתב את חייך שוב ושוב בדמיונך, שהרי הם כפי שהיית רוצה שיהיו. בנוסף אולי יש להשלים עם העובדה ששום דבר לא יהיה מושלם וככל הנראה תמיד יהיה משהו לשנות ולשפר אבל ככל שתהי קרובה יותר למצב שבו את מעוניינת להיות, תהי יותר שלמה עם עצמך ולא תצטרכי לשנות לעצמך את הזכרונות או לחיות במחשבות יותר מדי. יום טוב

 

[talilint8]

תשובה

את בחורה צעירה, כמו רובנו, אמורה לענות על הציפיות של הישרדות כלכלית, את כבר בגיל שבו מגדלים ילדים, ונוצר תסכול מהפער בין המקום (מצב) שבו את נמצאת למקום שבו את אמורה להיות בו בחיים. כשדברים לא מצליחים, ואין פעילויות שממלאות את חיינו באושר, אז טוחנים את המחשבה על העבר ומה שקרה ביומיום. כאשר יהיו לך ילדים, תאהבי אותם, והם ימלאו אותך באושר אם תשחקי איתם הרבה, ופעילות גידול הילדים שאת אוהבת תמלא אותך באושר, ואז כבר לא תשבי לטחון הרבה על ההעבר.

 

[עפרה מהודר]

לא בטוח.

יש אמהות לילדים שמעבירות את יומן במחשבות "מה אמרתי לא בסדר לילד/ה/ לבעלי", ו"מה הייתי יכולה להגיד יותר טוב". השואלת מציינת שהתופעה של המחשבות האלה קיימת אצלה מילדוּת -- כלומר זה לא קשור לגיל. ובכלל, מי יכול לקבוע באיזה מצב אדם אחר "אמור" להיות בחיים?

 

[talilint8]

גם אושר גדול (ילדים טובים)

יכולים להביא לעיסוק מחשבתי בו. אבל, כאשר האושר הוא גידול ילדים טובים שאת אוהבת, מדובר באושר יציב והמחשבה מתאזנת מעצמה במשך הזמן, מתרגלים לשינוי בחיים (ממצב בלי ילדים שהפך למצב שבו את כבר עם משפחה ולא לבד) והאישיות משתנה בהתאם לחיים. זה בסך הכל תהליך בריא וטבעי והוא איזון טבעי.

 

[עפרה מהודר]

ואם

הילדים לא מביאים רק אושר? למשל, כשהתינוק חולה, ואת לא ישנת כבר חצי שנה? באמת נראה לך שילדים הם הפתרון לכל הבעיות של המבוגרים, כל הזמן? אני דווקא משערת שאדם כזה, שיש לו נטייה מילדות לברוח למחשבות -- יהיה לו קשה מאוד להיות במצב של 100% נתינה 24/7, כמו שילדים (ובעיקר תינוקות) דורשים.

 

[עפרה מהודר]

האמת:

בניגוד לקודמיי, אני בכלל לא בטוחה שהמחשבות האלה מייצגות איזו "בעיה". את אומרת שאלו מחשבות טובות, ושאת נהניתן מהן. את גם מספרת שזה כך מילדוּת. לפי העובדה שאת חווה את זה בעיקר לפני השינה, אני מסיקה שמדובר על איזה mode שהמוח שלך נכנס אליו באופן טבעי -- גם בלי שום חרדה. אם כך, אז מה הבעיה? למה פתאום הנטייה החלומנית הזו, רבת השנים, מפריעה לך? יש כאלה אנשים, חולמניים ובעלי דמיון מפותח. חלקם מנצלים את זה כדי להיות, למשל, אמנים או סופרים. האם באמת הבעיה היחידה היא שזה מפריע לך, לפעמים, בלימודים?