someone343
New member
מחשבות ( אולי ט)
כל כמה זמן זה חוזר,
ואני לא רוצה שיגידו לי שאני צריכה להתייחס לזה, כי אני לא רוצה.
אני שונאת את המחשבות נגד הדיכאון ו(חצי כניסה) לאנורקסיה ו"דמו"-
סגידה לאנה ( כי אני אוכלת אבל מתייסרת כשיש סימן שאני במשקל בריא)
שמשתלטים עליי, והאובדנות, החלק האהוב עליי..
בעצם פוגע בי. אבל זה מה שאני רוצה.
למרות שפוגע זה רע וכולם נפגעים, אני (רצון מטורף לכתוב כן! יש!), חברים ומשפחה ( שעליהם הכי חבל לי)
אני רגילה שרע. זה המקום שלי. אם כמה שהוא מגעיל ונורא בצורה לא נורמלית לפעמים
לשם אני שייכת, אז אני דופקת לי את העתיד קצת ( פרופיל נמוך בצבא למשל)
אבל אני כל כך מפחדת לתת הזדמנות, אפילו לדבר על זה בטיפול, לבנות את עצמך מדיכאון זה כמו לחיות הכל מחדש.
ואני רוצה רק שזה יחמיר. יש לי משיכה לאובדנות ולדיכאון.
ובעצם, בזה שאני נפתחת בטיפול זה סימן שהתקדמנו, אז היום בטיפול הסתרתי ממש ודיברתי על דברים כ"כ לא קשורים
ומשהו בפנים עדיין צועק לזה לצאת , עד שכבר הצלחנו ומצאתי פרצה קטנה לדבר ולא להסתיר,
אבל בשביל לשמור על הדיכאון צריך לסבול. ואני רוצה להסתיר כפול ולשמר את עצמי מסוגרת.
אני רוצה להיות המטופלת הכי קשה, אובדנית, חולנית שלה, המחשבה הזו נורמלית?
לפעמים, המצב הזה מגעיל.. אבל אי אפשר לחשוב אפילו על לשנות, רק על שקיעה בדיכאון.
כי אני כל כך רוצה את זה, וזה כבר אני, ואני כ"כ רוצה לשקוע עוד.
( מרגיש כמו תאווה חולנית רק לחיות סביב דיכאון ואובדנות בכל צורה שהיא בימים הקרובים... ואוו אני כל כך רוצה את זה- לא מדובר במעשים, זה אסור)
[ הייתי חייבת לכתוב למישהו, בבקשה אל תכתבו אם כל הרצון הטוב שאני רק עושה לעצמי רע, אני יודעת,
וככל שאני כותבת וחושבת על זה, אני מבינה שהדרך הרעה שלי כל כך "טובה" בעצם..]
מפחדת לשלוח.. קצת הרבה יותר מתמיד..
כל כמה זמן זה חוזר,
ואני לא רוצה שיגידו לי שאני צריכה להתייחס לזה, כי אני לא רוצה.
אני שונאת את המחשבות נגד הדיכאון ו(חצי כניסה) לאנורקסיה ו"דמו"-
סגידה לאנה ( כי אני אוכלת אבל מתייסרת כשיש סימן שאני במשקל בריא)
שמשתלטים עליי, והאובדנות, החלק האהוב עליי..
בעצם פוגע בי. אבל זה מה שאני רוצה.
למרות שפוגע זה רע וכולם נפגעים, אני (רצון מטורף לכתוב כן! יש!), חברים ומשפחה ( שעליהם הכי חבל לי)
אני רגילה שרע. זה המקום שלי. אם כמה שהוא מגעיל ונורא בצורה לא נורמלית לפעמים
לשם אני שייכת, אז אני דופקת לי את העתיד קצת ( פרופיל נמוך בצבא למשל)
אבל אני כל כך מפחדת לתת הזדמנות, אפילו לדבר על זה בטיפול, לבנות את עצמך מדיכאון זה כמו לחיות הכל מחדש.
ואני רוצה רק שזה יחמיר. יש לי משיכה לאובדנות ולדיכאון.
ובעצם, בזה שאני נפתחת בטיפול זה סימן שהתקדמנו, אז היום בטיפול הסתרתי ממש ודיברתי על דברים כ"כ לא קשורים
ומשהו בפנים עדיין צועק לזה לצאת , עד שכבר הצלחנו ומצאתי פרצה קטנה לדבר ולא להסתיר,
אבל בשביל לשמור על הדיכאון צריך לסבול. ואני רוצה להסתיר כפול ולשמר את עצמי מסוגרת.
אני רוצה להיות המטופלת הכי קשה, אובדנית, חולנית שלה, המחשבה הזו נורמלית?
לפעמים, המצב הזה מגעיל.. אבל אי אפשר לחשוב אפילו על לשנות, רק על שקיעה בדיכאון.
כי אני כל כך רוצה את זה, וזה כבר אני, ואני כ"כ רוצה לשקוע עוד.
( מרגיש כמו תאווה חולנית רק לחיות סביב דיכאון ואובדנות בכל צורה שהיא בימים הקרובים... ואוו אני כל כך רוצה את זה- לא מדובר במעשים, זה אסור)
[ הייתי חייבת לכתוב למישהו, בבקשה אל תכתבו אם כל הרצון הטוב שאני רק עושה לעצמי רע, אני יודעת,
וככל שאני כותבת וחושבת על זה, אני מבינה שהדרך הרעה שלי כל כך "טובה" בעצם..]
מפחדת לשלוח.. קצת הרבה יותר מתמיד..
