ומה שכתבה בעיקבות זה אש שלהבתיה...
פרשת נצבים-וילך ובחרת בחיים "ובחרת בחיים!" – פרשה זו עוסקת בצו אלוקי, הטומן בחובו את תמצית עבודת כל איש ישראל. חיי התורה, הכוללים את קיום המצוות והימנעות מעבירות, הם הם הביטוי המעשי של הבחירה בחיים, ובהם אנו נקראים לבחור, למען נחיה אנו וזרענו חיים טובים ומאושרים בזה ובבא. אם כן, יש בקריאה זו גילוי של דאגת אב לבניו, וכמו שאומר רש"י: "ובחרת בחיים – אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי". אבינו מלכנו שהוא מלך חפץ בחיים, קורא לנו באהבתו ובחמלתו: "ובחרת בחיים!". המתבונן בדברים יתמה: וכי יש אדם שאינו חפץ בחיים? לשם מה, איפוא, נחוצה לנו ההמלצה לבחור בחיים? והשאלה מקבלת משנה תוקף כאשר אנו קוראים בפסוק: "החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה", האם אחרי דברים אלה יש למישהו ספק במה לבחור? הלא ברור מאליו שכאשר עומדים לבחירה מצד אחד חיים וברכה, ומן הצד השני מוות וקללה - יבחרו הכל בברכה וחיים! חשיבותה הראשונה במעלה של קריאת קודש זו מחד גיסא, ותמיהתנו הגדולה מאידך, מחייבות אותנו להקדיש תשומת לב לדברים. על חשיבות זו נלמד מדברי גדולי הדור המלמדים אותנו פרק במעלה הראשונה שבין עשרה המעלות העליונות שנמסרו במצוות עשה, הלא היא מעלת "ובחרת בחיים". מלחמת הנפש הבמהית עם הנפש השיכלית ה"חפץ חיים" מביא בספרו "שם עולם" את דברי הסמ"ג בהקדמתו, בעניין יצירת האדם. תחילה, אומר הסמ"ג, ברא הקב"ה את המלאכים שכל מהותם היא רוחנית, ובהנהגתם הם הולכים אחרי הדעת האמיתית, והם משוללים לחלוטין מכל החמדה והתאווה. אחר כך ברא הקב"ה ביום החמישי את החיות ואת הבהמות, שהן הניגוד הגמור למלאכים. להן אין כלל דעת וחוכמה, והן נמשכות רק אחרי תאוות נפשן. ביום השישי לבריאה אמר הקב"ה:, עתה ארכיב את שני הכוחות יחד. דהיינו, את נשמת האדם, שהוא כעין מלאך בדעתו ובחוכמתו, חיבר הקב"ה עם הנפש הבהמית הנמשכת רק אחרי תאוות הגוף. כמו כן מוטבעים בנפש הבהמית שאר הכוחות הרעים כגון הכעס, החמדה התאוות וכדומה. במשך כל ימי חיי האדם ללא הפסק מתנהל בקרבו מאבק בין שני הכוחות אשר מהם הוא מורכב. הגוף והנשמה נלחמים זה בזה, וכל אחד מנסה להשתלט על חבירו. כאשר הנפש השיכלית, הלא היא הנשמה הטהורה, מתגברת על הנפש הבהמית, וכל מעשי האדם ישקו על פיה, או-אז ראוי אדם זה לתואר "צדיק", והוא עולה למדרגת מלאך. וכאשר האדם מגביר את הנפש הבהמית על הנפש השיכלית וכל פעולותיו נעשות כפי רצון תאוותיו, הרי הוא משפיל את עצמו בזה עד שהוא יורד למדרגת בהמה, ובשם "רשע" יקרא. עד כאן דברי הסמ"ג. בהמשך לדברים אלה מביא ה"חפץ חיים" את משלו הידוע, על אודות סוחר ששכר עגלון כדי להוביל אותו ואת סחורתו מעיר אחת לשניה. בטרם יצאו לדרך אמר הסוחר לעגלון שהוא עייף מאוד ועומד להירדם וביקשו להשגיח היטב על סוסו לבל יסטה מן הדרך. זמן קצר אחרי ששקע הסוחר בשינה עמוקה, נרדם גם העגלון, והסוס עשה את דרכו ללא פיקוח והשגחה, וכאשר הבחין בעשבים הגבוהים הגדלים לצד הדרך, פנה לעברם כדי לאוכלם. כיון שירד הסוס מדרך המלך, נגררה אחריו גם העגלה עד שהתהפכה. הסוחר נזרק מתוך העגלה ונחבט בקרקע, התמלא בכעס על העגלון שלא נשמע לדבריו ולא השגיח על הסוס, והטיל עליו את האשמה להתהפכות העגלה. אך העגלון ניער מעליו אשמה זאת, באומרו: בתחילת הדרך אכן השגחתי על הסוס, והולכתי אותו באמצע הדרך. כיון שאני מכיר היטב את בהמתי ואני יודע שהיא נבונה ומשכלת ומכירה היטב את הדרך, לא העליתי כלל על דעתי שהיא תסטה ותהפוך את העגלה. כעסו של הסוחר גבר, והשיב לעגלון: שוטה שכמותך, וכי אפשר לומר על בהמה שהיא משכלת?! הלא סוף כל סוף בהמה היא! וכאשר היא רואה דבר שהיא מתאווה לו, התאווה מתגברת עליה והיא הולכת על פי תאוותה ורצונה. לכן היה אסור לך להסיח דעתך מההשגחה עליה, לפיכך אתה הוא האשם! הנמשל: על האדם לדעת, שהוא מורכב מנפש שיכלית ומנפש בהמית (גוף ונשמה). הנפש הבהמית שלו דומה לנפש של כל בעלי החיים, ולכן יש צורך גדול מאוד להשגיח עליה בכל שעה ושעה! יש לאחוז במושכות כל העת ולהנהיגה, לבל תוביל את ה"סוחר" שהיא הנפש השיכלית, לעבר מסלול שבו הוא יפול וייחבט. כאשר האדם מסיח דעתו אפילו במקצת, מיד עושה הנפש הבהמית את שלה ולוכדת את הנפש השיכלית ברישתה. ה"חפץ חיים" מאיר כאן את עינינו בעניין חשוב ויסודי. מדבריו אנו למדים שעל האדם לדעת שללא פיקוח על מעשיו, הוא עלול מאוד לסטות מהדרך הישרה. כי כל אחד מורכב גם מנפש בהמית, ובהעדר תשומת לב מתמדת הוא ימשך אחר הבהמה שבו ויכשל. זוהי משמעות הצו "ובחרת בחיים" – לרתום את עגלת חיינו אל הנפש השיכלית, ולהשתדל תמיד שהיא תשלוט, ולאורה נכלכל את כל מעשינו. דברים אלה, פשוטים וברורים הם. אולם דווקא משום כך, טמונה בהם סכנה. כי אדם העוסק בתורה וידיו רב בענייני היראה ועבודת הבורא עלול לשגות ולחשוב שהוא אינו זקוק לחזק את הפיקוח על מעשיו. הוא יאמר לעצמו: וכי יעלה על דעתי לבחור בדרך שונה מדרך החיים? הרי ברור וידוע לי שאחרית ההליכה אחרי רצונות הגוף, היא רעה ומרה. לכן הוא ישכון שאנן ולא יחשוש שמא יתפתה ויסור לבבו. גם את החמדה והתאווה יאהב האדם הגר"י בלאזר זצ"ל, בספרו "שערי אור" מקשה על דברי הפסוק (בפרשתנו, דברים ל): "החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים", וכי יש מקום לבחירה בין מטילי זהב לבין חתיכת פח חלוד, או בין יין משובח לבין רעל? הלא כל בר דעת מבין שאין כאן כלל וכלל, בחירה בין שתי האפשרויות. ברור שהזהב עדיף לאין ערוך על פני מתכת חלודה, וכמו כן מי האיש אשר יבחר ברעל במקום ביין? לאור זה עולה מאליה השאלה: מה המקום להעמיד חיים ומוות, ברכה וקללה, לבחירה בפני האדם? הלא אין כאן בחירה בין שני דברים שקולים! וביותר קשה להבין מדוע צריכה התורה לומר "ובחרת בחיים", וכי יעלה על דעת מישהו לא לבחור כך? בתשובה לתמיהות אלו קובע הג"ר איצלה זצ"ל ואומר את הדברים המפתיעים הבאים: אכן גם המוות נתינה חשובה היא כמו החיים, כי גם את החמדה והתאווה יאהב האדם, אף על פי שאחריתן מוות! – כלומר, התורה באה להאיר את עינינו ולהצילנו מטעות גדולה ומרה הרווחת בקרב בני האדם. ההגיון הפשוט אומר שהואיל ודרך התורה והמצוות מבטיחה חיים, ולעומתה דרך החטא מקרבת את המיתה, נטייתו הטבעית של האדם היא לאהוב את החיים ולרדוף אחריהם ולירא מפני המוות ולברוח ממנו. באה התורה ומגלה לנו כאן, שאין פני הדברים כך, אלא האדם אינו אוהב את החיים כפי שהיה צריך להיות, וכמו כן הוא גם אינו נרתע מפני המוות כפי שמתבקש לכאורה. אכן, מדוע המצב שונה מכפי שהיה צריך להיות? כאן מגלה לנו התורה סוד מפלאי הבריאה בדרכי היראה! הקב"ה הסיר מטבע האדם את הפחד והמורא מפני העונש, כולל את הפחד מפני המוות. כדי שלא יוכרח לעבוד את הבורא מתוך פחד, שכן על ידי זה היתה נשללת ממנו זכות הבחירה. עתה אחרי שהמעיט הקב"ה את הפחד מהמוות והקללה, החיים והמוות שווים בעיני האדם. ואם תישא אותו רוח תאוותו ללכת אחרי מראה עיניו ורצון ליבו, ילך בדרך המוות ויזניח את טוב החיים. לפיכך אין כאן לתמוה מדוע השיקול לברור בין ברירת החיים לברירת המוות, בשם "בחירה" יקרא. כי אחרי הסרת הפחד הטבעי, יש כאן בחירה בין שני צדדים שקולים. לפי זה מובן אם כן מדוע צריכה התורה לצוות "ובחרת בחיים", כי לולי ציווי זה היה האדם עלול בהחלט לבחור במוות ובקללה. נכתב בפורום חרדים.
איזה שהוא רעיון להתחברות עם הקב"ה ... או לחילופין לחתום אצלו על טופס הזדכות מהחיים האלה
לא בא ליצור אנטיגוניזם - רק שואל אופרטיבית מה לעשות?
