מחשבה מעניינת [זהירות! עלול להכיל טריגרים רציניים!]
במקרה קראתי את הפוסט הזה בפורום "זוגיות במשבר" בו גלשתי באקראי היום. מדובר שם בבחורה בת 20 שבן-זוגה מתנהג באופן טיפוסי ל"גבר מכה" והסיפור מאוד הזכיר לי את היחסים עם האקסית שלי בתקופת המשבר שלה (לי יש הפרעת אישיות גבולית קלה, לאקסית הפרעת אישיות קשה): בפרט תוקפנות והשפלה רבות מצידה (אלימות מילולית דיי רצינית) כשהיינו רבים, ומצד שני אני פחדתי מאוד להישאר לבד (ואני גם אדם נאמן מטבעי) אז ספגתי ונשארתי. מה גם שהיא הייתה סובלת מרגשות-אשם לאחר שהייתה נרגעת מהעצבים עליי, ולפחות פעם אחת עשתה מעשה אובדני מרוב יסורי-מצפון (רבה איתי בלילה והפריעה לי לישון, אחרי זה הרגישה כל כך רע עם עצמה שלקחה קופסה שלמה של אקמול עם כמה כוסות מים; למחרת הקיאה את נשמתה, אך לא סיפרה לי על זה [גיליתי בדיעבד] ועל כן לא הלכתי איתה לחדר מיון כי זה נראה כמו קלקול קיבה רציני). גם שטלתנות הייתה - היא הייתה זקוקה לתשומת-לב הרבה מאוד ואם לא עניתי לטלפון (למשל, הייתי בלימודים), הייתה יכולה לשלוח הודעות סמס של "אני שונאת אותך" גם אם עשר דקות אחרי זה חזרה לאהוב אותי כרגיל.
מה שבולט במקרה שתואר בפוסט ההוא, וכן אצל האקסית שלי, ובכלל אצל בני זוג אלימים, הוא כמה מאפיינים שמזכירים לי מאוד הפרעת אישיות גבולית:
1) רגשות מאוד חזקים (בייחוד כעס ופחד) שפשוט לא יודעים מה לעשות איתם, ועל כן מבטאים באלימות (מילולית או פיזית).
2) חרדת-נטישה קשה שמובילה לשתלטנות על בן\בת הזוג.
3) חוסר בגבולות מוגדרים של העצמי וראייה של בן\בת הזוג כחלק מן העצמי (גם זה מוביל לשתלטנות).
4) חלוקה של העולם ל"טובים" ו"רעים" באופן דיכוטומי, אדם שמרגיז נתפש כ"רשע" באופן מוחלט אפילו אם עשר דקות אחר כך שוכחים מהכול.
אצל רוב הנשים, או אצל חלק מהגברים (אני למשל), החברה לא נותנת לגיטימציה לביטוי רגשות אלו באלימות (אצלי למשל האלימות מופנית כלפי פנים - פגיעה עצמית). אבל אצל גבר שגדל בבית מאוד שוביניסטי ומצ'ואיסטי, ובפרט עם אלימות מצד האבא כלפי האישה והילדים, הדבר היחיד שהילד למד לעשות כשהוא כוסע, הוא לנהוג באלימות.
באופן כללי, התחושה שלי היא שבחברה המגדרית בה אנו חיים, גברים מגים הם לרוב אנשים שוסבלים מהפרעת אישיות גבולית, שהחברה השוביניסטית בה גדלו לימדה אותם לתעל את הכאוס הרגשי שאופייני להפרעה זו - לכיוון אלים ושתלטני כלפי בת הזוג. זה דווקא מביא אותי לרחם עליהם (בנוסף כמובן לאישה המוכה, שהיא הקורבן הראשון) - לרוב לא מדובר בסדיסטים שנהנים מאלימות, אלא באנשים שפשוט לא יודעים מה לעשות עם רגשות חזקים מלבד לנהוג באלימות - ויש כאן דווקא תקווה מסוימת, שהרי בהפרעת אישיות גבולית ניתן כיום לטפל... בדיוק כמו שהאקסית שלי, אחרי שקיבלה טיפול תרופתי ראוי, הפסיקה להיות תוקפנית כלפיי.
במקרה קראתי את הפוסט הזה בפורום "זוגיות במשבר" בו גלשתי באקראי היום. מדובר שם בבחורה בת 20 שבן-זוגה מתנהג באופן טיפוסי ל"גבר מכה" והסיפור מאוד הזכיר לי את היחסים עם האקסית שלי בתקופת המשבר שלה (לי יש הפרעת אישיות גבולית קלה, לאקסית הפרעת אישיות קשה): בפרט תוקפנות והשפלה רבות מצידה (אלימות מילולית דיי רצינית) כשהיינו רבים, ומצד שני אני פחדתי מאוד להישאר לבד (ואני גם אדם נאמן מטבעי) אז ספגתי ונשארתי. מה גם שהיא הייתה סובלת מרגשות-אשם לאחר שהייתה נרגעת מהעצבים עליי, ולפחות פעם אחת עשתה מעשה אובדני מרוב יסורי-מצפון (רבה איתי בלילה והפריעה לי לישון, אחרי זה הרגישה כל כך רע עם עצמה שלקחה קופסה שלמה של אקמול עם כמה כוסות מים; למחרת הקיאה את נשמתה, אך לא סיפרה לי על זה [גיליתי בדיעבד] ועל כן לא הלכתי איתה לחדר מיון כי זה נראה כמו קלקול קיבה רציני). גם שטלתנות הייתה - היא הייתה זקוקה לתשומת-לב הרבה מאוד ואם לא עניתי לטלפון (למשל, הייתי בלימודים), הייתה יכולה לשלוח הודעות סמס של "אני שונאת אותך" גם אם עשר דקות אחרי זה חזרה לאהוב אותי כרגיל.
מה שבולט במקרה שתואר בפוסט ההוא, וכן אצל האקסית שלי, ובכלל אצל בני זוג אלימים, הוא כמה מאפיינים שמזכירים לי מאוד הפרעת אישיות גבולית:
1) רגשות מאוד חזקים (בייחוד כעס ופחד) שפשוט לא יודעים מה לעשות איתם, ועל כן מבטאים באלימות (מילולית או פיזית).
2) חרדת-נטישה קשה שמובילה לשתלטנות על בן\בת הזוג.
3) חוסר בגבולות מוגדרים של העצמי וראייה של בן\בת הזוג כחלק מן העצמי (גם זה מוביל לשתלטנות).
4) חלוקה של העולם ל"טובים" ו"רעים" באופן דיכוטומי, אדם שמרגיז נתפש כ"רשע" באופן מוחלט אפילו אם עשר דקות אחר כך שוכחים מהכול.
אצל רוב הנשים, או אצל חלק מהגברים (אני למשל), החברה לא נותנת לגיטימציה לביטוי רגשות אלו באלימות (אצלי למשל האלימות מופנית כלפי פנים - פגיעה עצמית). אבל אצל גבר שגדל בבית מאוד שוביניסטי ומצ'ואיסטי, ובפרט עם אלימות מצד האבא כלפי האישה והילדים, הדבר היחיד שהילד למד לעשות כשהוא כוסע, הוא לנהוג באלימות.
באופן כללי, התחושה שלי היא שבחברה המגדרית בה אנו חיים, גברים מגים הם לרוב אנשים שוסבלים מהפרעת אישיות גבולית, שהחברה השוביניסטית בה גדלו לימדה אותם לתעל את הכאוס הרגשי שאופייני להפרעה זו - לכיוון אלים ושתלטני כלפי בת הזוג. זה דווקא מביא אותי לרחם עליהם (בנוסף כמובן לאישה המוכה, שהיא הקורבן הראשון) - לרוב לא מדובר בסדיסטים שנהנים מאלימות, אלא באנשים שפשוט לא יודעים מה לעשות עם רגשות חזקים מלבד לנהוג באלימות - ויש כאן דווקא תקווה מסוימת, שהרי בהפרעת אישיות גבולית ניתן כיום לטפל... בדיוק כמו שהאקסית שלי, אחרי שקיבלה טיפול תרופתי ראוי, הפסיקה להיות תוקפנית כלפיי.