"טיול" בקלנדיה
אני אגיד לכם את האמת-- לא הרגשתי שאני יכולה לתרום במשהו בארגון הזה... שלוש נשים מבוגרות פגשו אותי עם רכב, נסענו קודם למחסום אחד קרוב למקום מגוריי- היה שם אדם ערבי שקידם את פנינו ואמר "חבל שלא באתן מקודם- הקצין פה דחף מישהי עם ילד... מילא- אסור לה לעבור- אבל למה בכוח?" אח"ב נסענו למחנה פליטים שועפאט שנמצא ממש ממש ליד הבית הקודם שלי, תמיד אני וחברות היינו הולכות לשם בשבת לקנות במכולת... המשכנו לכיוון צפון, וכשכבר היינו עמוק בשועפאט התחלתי לפחד בלי שליטה... לא פחד אסטרונומי, אבל שוב- פחד שהחברה והמצב הכניסו בי- שיבוא איזה ערבי וידקור או ירצח או ידרוס או לא יודעת מה יעשה לי... לקח לי כמה שעות עד שהתחלתי להרגיש יותר בנוח... עברנו מחסום אחד ונכנסנו לשטח ערבי לגמרי, משם לקחנו מונית למחסום קלנדיה... כל הדרך הרגשתי כאילו שאני בחוץ לארץ... בתוך ישראל אבל כל כך לא דומה!!! קודם כל מלא פקקים, אין בכלל כבישים נורמלים, לא מטופח בכלל, מלא זבל ברחובות... לא מפליא אותי, אחרי הכל אני גרה בירושלים ויצא לי לעבור בכפרים ערביים, אבל משהו הרגיש לי שונה (באמת!!! אני לא מתפלצנת....) טוב נסענו נסענו אחרי לא הרבה זמן התחילה גדר ההפרדה, ממש באמצע הכפר!!! פשוט יש בית, כביש, גדר, ואז עוד בית... ממש לחצות את הכפר באמצע. דברים אלה היו ידועים לי כבר כמובן, אבל בין לדעת ובין לראות יש הבדל... הנשים שהיו איתי ממחסום ווצ' דיברו ביניהן על כל מיני דברים שלא הבנתי ומדי פעם אחת מהן טרחה להסביר לי קצת (לא שהבנתי משהו) על מה הן מדברות... ירדנו מהמונית וישר קפץ עלי ילד קטן בן 7 אולי ורצה שאני אקנה ממנו סוכריות ב5 שקל, הבאתי לו. הוא רדף אחרינו במשך כשעה וחצי וניסה למכור לנו עוד... מולנו היה המחסום הענק, ממש טרמינל עם מקומות ישיבה כמו אולם נוסעים- משהו ענק. "ברוכים הבאים למחסום עטרות- שהות נעימה" היה כתוב על המחסום בערבית ובעברית. עוד שלט- "יציאה לחניון" היה כתוב. איזה חניון? אני לא ראיתי שום חניון... רק בלאגן גדול של מכוניות צופרות בגלל התשתיות הגרועות... כל הזמן הזדנבתי אחרי נשות מחסום ווצ', כל רגע כמעט ונדרסתי... והילד עם הסוכריות רץ אחרינו, בכוונה עושה מבטים עצובים וחסרי אונים, דוחף לנו את הסוכריות ליד וכבר ירד למחיר של 3 שקל... אחת מהן אמרה "אני מביאה לך אבל אז אתה הולך..." הוא עשה "כן" עם הראש, היא ננתנה לו כסף והוא המשיך לרוץ אחרינו... עבר איתנו את המחסום- והמשיך ללכת איתנו גם בתוך קלנדיה... כשהיינו בחוץ הן כל הזמן הסבירו לי על כל דבר והצביעו ואני התביישתי... מה היא מצביעה? הרגשתי כמו באיזה טיול מאורגן לתוך גטו... רציתי להיות רואה ובלתי נראית.... מאוחר יותר גם ניגש אלינו אדם ושאל בתוקפנות: "תגידו... מה? מה באתן לעשות פה? אתן באתן לעזור או סתם להסתכל עלינו איך אנחנו חיים בתוך הכלא???" רציתי להבלע באדמה. הרגשתי שאני באמת סתם שם- שאין משהו שאני יכולה לעשות... על תקן מה אני? הרגשתי תיירת... אבל איזה סוג של תיירת?!?!? עמדנו כמה מטרים ממחסום נוסף בתוך קלנדיה, מחסום קטן, "רגיל" של שתי עמדות עם חיילים שבודקים תעודות זהות ומכוניות, ריחמתי עליהם ולרגע הרגשתי רגשות אשמה שהם בצבא ואני לא, הם טוחנים את התחת שלהם 12 שעות ביום במחסום, ואני עוד מעט נוסעת לי חזרה הביתה... שתי נשים הלכו לדבר עם חייל אחד במחסום ואני ועוד אחת נשארנו עומדות ליד הכביש הפקוק, צופרים בשטף ופתאום אוטו נוסע ברוורס עם זכוכית שבורה של חלון... על הגדר מבפנים היה ציור גרפיטי של חור בקיר, גבעה קטנה וירוקה ועליה עומד הנסיך הקטן ועושה סימן של "פיס" עם האצבעות... צופרים צופרים ופתאום נער יוצא מאוטו אחד והולך אל עבר המחסום, החייל בפרופיל אליו, אני מאחורי הנער, עומדת, הנער מדלג מעל המחיצה שבין שני הנתיבים, פתאום החייל מסתובב, הנשק מורם באויר, "קליק" מהיר של דריכה, והכל ברגע אחד- הנער עוצר במקום ומרים ידיים, החייל מכוון אליו את הנשק, אני שומעת "בום" ודופקת צרחה... החייל צועק "אל תזוז!!!! אל תזוז!!!!!" הנער צועק "לא לא לא..." ומרים את הידיים גבוה יותר... כנראה משהו נפל ולכן היה הרעש.... אני כמעט והשתבצתי במקום... דמעות עלו לי לעיניים ורצתי כמו ילדה קטנה ומבוהלת אל שתי הנשים, וכמו ילדה עוד יותר קטנה אמרתי "אני מפחדת מהנשק..." חייל אחר, גם הוא מכוון נשק דרוך אל הנער מתקדם אליו, בודק תעודת זהות, ונותן לו לעבור... אני עדיין בהלם. זזנו משם, אחת הנשים רושמת משהו בדו"ח שלה והולכת לקנות סיגריות זולות בקיוסק, הילד הקטן עם הסוכריות נדחף בינינו ומראה לנו בפעם ה20 אלף את הסוכריות... שוב כמעט נדרסתי, ואנחנו הולכות לכיוון היציאה... טרמינל עם ספסלים ומקומות ישיבה לכמה מאות אנשים, אנחנו עומדות בתור ומולנו "קרוסלה" שמעליה מדי פעם נדלק אור ירוק ואז כמה אנשים עוברים... הנשים של מחסום ווצ' כל שניה מסבירות לי, ואני מרגישה חרא עם עצמי.... מסבירות לי שעכשיו אנחנו נעבור גם כמו כולם במחסום, ולי אישית נראה כאילו שהן יותר מטיילות שם... אני יודעת שזה בכדי לתעד, אבל אני צריכה משהו יותר פרקטי מלהסתובב בשטחים ולהתבונן בגדר ההפרדה המגעילה... היציאה מהמחסום מורכבת מכמה שלבים: בהתחלה התור עם הקרוסלה, אח"כ התור מתחלק ל4 תורים קטנים עם עוד קורסלה, יש שם שלט "ברוכים הבאים למעבר עטרות, נא להכין תעודה מזהה, ואישור כניסה." עוד שלט "נא להניח את התיקים על גבי המסוע ולרוקן כיסים", אחרי המתנה עברנו גם אנחנו ב"קרוסלה", נשות מחסום ווצ' כל הזמן דיברו על כמה שזה בלתי אנושי וכמה שזה נורא, עשו "לא לא" עם הראש- משולב עם אנחת עצב, רשמו דברים, ואני סתם הרגשתי רע, כבר לא פחדתי מערבי שידקור אותי, אלא פחדתי להסתכל לתושבים בעיניים.... הרגשתי כמו איזה.... לא יודעת מה.... לא יודעת איך לתאר. ב"תחנה" האחרונה במחסום היה כתוב "נא להכניס תעודה מזהה ואישור כניסה דרך החריץ", היה חלון זכוכית- כנראה אטום לכדורים, ומתחתיו חור קטן בשביל תעודת הזהות... מאחורי החלון ישבה חיילת, ואני כבר לא ידעתי לאן להתסכל מרוב שבכל מצב הרגשתי רע... רע שאני לא בצבא ואחרים כן (מקווה שזה יעבור לי כשאתחיל את השירות הלאומי) ורע שאני ישראלית... אשמה בכל מצב. עברנו את המחסום (יחסית מהר- בערך חצי שעה זה לקח) ביציאה מהמחסום כתוב "שהות נעימה". מחוץ למחסום אחת הנשים דיברה עם מישהו שיש לו ילד נכה, והוא פעמיים ביום צריך להעביר אותו במחסום בשביל שיגיע לבית הספר לנכים שנמצא בעיר העתיקה, הילד כבר בן 4 ומאד כבד... הוא לא מבין למה הוא צריך לסחוב אותו על הידיים כי אין מעבר לנכים... לסחוב אותו על הידיים לפעמים כמה שעות עד שהוא עובר את המחסום. אני רציתי הביתה הביתה הביתה.... הרגשתי לא מועילה ואשמה על זה שאני לא מועילה..... לא רציתי שיחשבו שבאנו להסתכל עליהם כמו על איזה חיות בכלוב... חומה ענקית.... מחסום באמצע שטח בשליטה פלסטינאית... בשביל מה? מילא מחסום על קו תפר, מחסום בין שטח פלסטינאי לישראלי... בשביל מה מחסום באמצע? הנשים אמרו שזה כדי להפריד את האוכלוסיה וככה יהיה קל יותר לשלוט בה, לי זה נראה מוגזם... מה בשביל זה???????? יש למישהו הסבר אחר אולי....? זהו.... אין כל כך עוד מה לכתוב.... שיתחיל השירות הלאומי כבר.